מזונות מהבעל בחו''ל

להלן פסק דין בנושא מזונות מהבעל בחו"ל: פסק דין 1. התובעת הגישה לבית המשפט בתאריך 2.12.97 ארבע תביעות כדלקמן: א. תביעה למזונות נגד בעלה, שנמצא במקום בלתי ידוע בחו"ל, בגואטמלה, (תמש 52720/97). בתביעה זו ניתן פסק דין בהעדר ע"י כב' הרשם והיא אינה כלולה בפסק דין זה. ב. תביעה לפסק דין הצהרתי נגד בעלה ונגד בנם, ד.ש., לפיו היא זכאית להחשב כבעלים של מחצית הרכוש השייך לבעלה ו/או רשום על שמו מכוח הלכת שיתוף הנכסים, לרבות במקרה שהרכוש הוברח ונרשם על שם הבן (תמש 52721/97). ג. תביעה לפסק דין הצהרתי נגד הבן שיצהיר כי מחצית הזכויות במגרש ובוילה ברח' ליבריה 13 בשכונת דניה בחיפה (חלקה 49 בגוש 12264) שייכות לתובעת (תמש 52722/97). ד. תביעה כספית נגד הבן על סך 1,050,000- ש"ח כהחזק הלוואה שנתנה לו התובעת, לטענתה, לצורך פתיחת עסק בארה"ב (תמש 52723/97). 2. בתאריך 22.12.97 ניתנה על ידי החלטה המתירה לתובעת לבצע המצאה מחוץ לגבולות המדינה, לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. הנתבע מס' 1, לא הגיש כתב הגנה (לא רלבנטי לפסק דין זה). הנתבע מס' 2 הגיש את כתבי ההגנה מטעמו ביום 24.9.98. 3. מטעם התובעת העידו היא בעצמה וכן בתה וחתנה. מטעם הנתבע מס' 2 העידו הוא בעצמו ואחיו החורג, שאינו בנה של התובעת. 4. תמצית עדותו של החתן, ע"ת מס' 1 (עמ' 3-7): א. נשוי לבתה של התובעת, משנת 1972. ב. מערכת היחסים במשפחה היתה לחוצה. הנתבע מס' 1 היה מתוח, נוח לכעוס וחשדן. ג. נושא הכסףהיה נושא השיחה העיקרי, לרבות הכספים שהרויח הנתבע מס' 1 באפריקה. ד. בשיחה עם הנתבע מס' 1 ב1996- התפאר הלה בפני העד כי הוא התחיל מכלום והגיע לשווי של ששה וחצי מיליון דולר. ה. ב1997- התברר להם כי הנתבע מס' 2 ביצע פריצה לבית התובעת ולקח מסמכים. ו. בתם השניה של הצדדים, למדה בפריס בשנים 76-79 ואז שמע העד מהנתבע מס' 1 שיש לה שליטה בכסף שנמצא בחו"ל. ז. בשנת 96' נסע הנתבע מס' 1 לחו"ל ומאז לא ראו אותו עוד לפני כן התברר שגם לנתבע מס' 2 יש שליטה על הכסף שבחו"ל. ח. הם ידעו כי לרישום הבית ברח' ליבריה בחיפה על שם הנתבע מס' 2 היו מניעים אחרים ולא של חלוקת מקרקעין בין הילדים. ט. כל ילדי הצדדים קיבלו דירות כאשר התחתנו למעט ד., עליו נאמר שיחיה בחו"ל. י. דירה הראשונה בדניה נרשמה על שם ד. כאשר היה בן 10 שנים. הוא עצמו כתב כי הבית בעצם לא שייך לו. י"א. י. (אשת העד) היא בתה של התובעת אך לא בתו של הנתבע מס' 1. י"ב. לאחר שנישאו קיבלו מהנתבע מס' 1 דירה בשד' הציונות 114 בחיפה, ב1974- את הבית הנוכחי בחיפה ובתוספת עזרה שקיבלו מההורים. י"ג. הנתבע מס' 1 עזב את הבית ב1990-, ועד שעזב את ישראל היו נסיונות לגישור. 5. הרושם שהותיר עד זה בבית המשפט היה רושם סביר מבחינת האמינות, אך את רוב הדברים שעליהם העיד הוא יודע מפי השמועה ומידע כללי. לא נראה לי שהיתה לו מעורבות ישירה בענין ולכן אין בפיו עובדות מדוייקות שחשובות להכרעה. 6. תמצית עדותה של התובעת, עדת תביעה מס' 2 (עמ' 7-18). א. בני הזוג נישאו בחודש פברואר 1953. ב. לכל אחד מהם היה ילד מקשר קודם, בתה של התובעת, י., ובנו של הנתבע מס' 1, מ.. י. אומצה לאחר משפט ע"י ז. ג. המצב הכלכלי בהתחלה היה בכי רע. ד. ב1964- נסעו לחוף השנהב לעבודה של ז. שם וכך עד 1975. ה. הכספים הועברו לבנק "קרדיט סוויס" בשוויץ, בשני חשבונות , DELYM ו-LAROCA. בשנת 1996 ראתה מסמכים לפיהם יש בחשבונות כ6.5- מיליון דולר. החשבונות היו משותפים לה ולז., כאשר לד. ולא. היתה זכות חתימה. ו. בשנת 94', עברה בשוויץ ונמסר לה בבנק שהכספים הועברו על שם הנתבע מס' 2 ולבנק ניתנה הנחייה בדבר משיכותיה. (הוצגה העתקה ידנית של המכתב - ת1/). ז. התובעת הציגה מכתב שקיבלה ב1996- שמוען לז. בענין חשבון נאמנות באי הבתולה (ת2/). ח. התובעת החלה להרגיש שד. מטפל בענינים לאחר שפרץ לביתה בשנת 1997 והשאיר מכתב (ת3/). ט. אז מצאה מכתב ששלח ד. לאחותו א. ב1991- בדבר הרכוש והזכויות (ת4/),, מכתבים של ז. (ת5/) ומסמכי בנק (ת6/). י. התובעת התלוננה במשטרה על הפריצה (ת7/). י"א. בשנת 1977 נרכש המגרש ברח' דניה 53 והיא הסכימה עם בעלה לרשום אותו על שם ד. ועליו נבנה בית, שנמכר. י"ב. לאחר מכן נרכש המגרש ברח' ליבריה 13, נבנה עליו בית שבו החלו לגור משנת 1986. י"ג. בשנת 1996 יצא ז. מן הארץ ומאז לא שב. י"ד. כל ילד קיבל דירה כאשר התחתן למעט ד. שקיבל את המגרש על שמו עוד בגיל 10. התובעת שמעה כי זאב בנה לד. בית בגואטמלה. ט"ו. בחורף 93' ביקש ז. מן התובעת להסכים להלוות לד. מן הכספים שבשוויץ 300,000 דולר והלוואה זו לא הוחזרה. ט"ז. הקשרים בינה לבין ד. נותקו ב1994- ואז גם הוצאה מן החשבונות בשוויץ. י"ז. בחתונה של ד. ב1997- לא השתתפה. י"ח. התובעת אישרה את החוזה בין ד. להוריו (נ1/ = נ3/) ולפיו הבית ברח' ליבריה יהיה רכושו של ד. כפוף לזכות מגורים להורים ולהסכמתם למכירתו. הוצגו גם נסח רשום ליפוי כוח בלתי - חוזר. י"ט. גם בבית ברח' דניה (שנמכר) היה רשום על שם ד. (נ2/). כ. התובעת אישרה כי ב1997- פתחה חשבונות נוספים והעבירה אליהם כספים, ובחשבון המשותף נותר סכום קטן (נ4/). כ"א. התובעת אישרה כי ניהלה כספים של אחיה והעמידה אותם לילדיו. כ"ב. התובעת אישרה כי הבת אלה קיבלה רכוש רב בארה"ב, וממנה אף פעם לא ביקשה להחזיר כספים. כ"ג. התובעת אמרה כי הדגישה בפני ד. שמדובר בהלוואה ולא במתנה. כ"ד. התובעת אישרה כי ההלוואה הנטענת בסך 300,000 דולר היתה ממנה ומבעלה. 7. הרושם שעשתה התובעת בבית המשפט היה בינוני, במובן זה שחלק גדול מהדברים שעליהם המצב היו דברים שהגיעו לאזניה מאחרים והם אינם מבוססים ("שמעתי מד.", "שמעתי ממישהו", "אני מתארת לעצמי" וכו'). בענינים אחרים, פחות רבלנטיים למשפט, העידה התובעת אמת, כמו שגם אישרה את נכונות המסמכים הקשורים במקרקעין. גם על פי עדותה של התובעת, היחסים בין ד. להוריו, מבחינה אישית ומבחינה רכושית, היו שונים מן היחסים שבין ההורים לילדים האחרים. 8. תמצית עדותה של הבת, י. ע"ת מס' 3 (עמ' 19-21). א. העדה תיארה את המצב במשפחה, חלק מן הדברים כפי שנודעו לה מאמה. ב. לדעתה, ד. היה הדבק שהחזיק את מערכת היחסים בבית ההורים, וכאשר עזב החלה ההתפוררות. ג. היא אישרה כי קיבלה דירה וגם סיוע כספי מההורים. ד. העדה אמרה כי היא ואחותה אלה עומדות לצד האם ומסייעות לה. 9. הדברים שנאמרו על דברי החתן, בעלה של העדה, בפסקה 5 לעיל טובים גם לגבי דבריה שלה. 10. תמצית עדותו של הנתבע מס' 2, (עמ' 23-24): א. הבן הקטן במשפחה ש"החזיק" את הבית מבחינת היחסים בין ההורים ומנע מריבות. ב. באמצע שנות השמונים אמרו ההורים כי החליטו לתת לאלה ולו סכום כסף ואת הכסף שהיה מיועד לו הפקידו בחשבון. ג. כאשר פתח עסק במיאמי ביקש מהוריו להעביר לו כספים לכיסוי השקעתו שם וכך נעשה. לא דובר על הלוואה. ד. סביר כי לאמו יש כוונות נקם בו. ה. אישר כי נכנס לבית ברח' ליבריה ב1997- בעזרת מנעולן ולקח ממנו מטלטלין (כולל ריהוט ותמונות) אך באופן יחסי מדובר במעט מטלטלין. הוא הותיר את המכתב (ת3/) כדי שאמו לא תחשוב שהיתה פריצה ע"י זר. ו. המכתב המקורי לבנק בשוויצריה (ת1/), נמסר לבנק בהסכמת שני ההורים. ז. הוא הכחיש כי מצב הכלכלי של אמו קשה. ח. אין לו קשר עסקי עם אביו. ט. אינו שולט בכספים השייכים להוריו ואין לו רכוש חוץ מהבית שברח' ליבריה. י. למיטב זכרונו אביו לא לקח מטלטלין מהבית כאשר עזב את הארץ. י"א. לתפיסתו, הבית שייך לו והתכולה, רובה ככולה להוריו. י"ב. לטענתו, המכתב שכתב לאחותו א. (ת4/), נועד לפתרון בסכסוך כולו. י"ג. הנתבע משער כי בחשבון בשוויצריה היה סכום של כמיליון דולר. י"ד. אישר כי י. וא. קיבלו דירות כאשר נישאו, ואילו מ. לא קיבל דירה. ט"ו. אישר כי המגרש מרח' דניה 53 נרכש על שמו כשהיה כבן 14 (ת8/), ואילו הביטוח היה על שם אביו (ת9/). 11. הנתבע עשה בבית המשפט רושם לא רע, אם כי לשאלות רבות בחקירה הנגדית, לא השיב ודומה כי זכרונו מעט סלקטיבי. 12. תמצית עדותו של עד ההגנה מ.ש. (עמ' 34-35): א. בנו של ז., אך לא בנה של התובעת. ב. בגיל 14 סולק מהבית ע"י התובעת וגדל במוסדות ובדירות שכורות ללא אפשרות להצטרף לבני המשפחה באפריקה. 13. העד עשה רושם אמין בבית המשפט, אך עדותו אינה מטילה אור על רכיבי הסכסוך. 14. כזכור, הגישה התובעת לבית המשפט ארבע תביעות: א. בתביעת המזונות נגד בעלה קיים פסק דין שניתן ע"י כב' הרשם והיא אינה במסגרת פסק דין זה (תמש 52720/97). ב. באשר לתביעה השניה (תמש 52721/97) , שהיא תביעה לפסק דין הצהרתי בנוגע לבעלות על הרכוש, הרי אין מחלוקת שחלה בין התובעת לבין בעלה הלכת השיתוף בנכסים. בני הזוג נישאו בחודש פברואר 1953 ולא חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג. חזקת השיתוף לא נסתרה בראיה כלשהי ולכן אני מצהיר כי התובעת זכאית להחשב כבעלים של מחצית הרכוש השייך לבעלה ו/או הרשום על שמו. ג. עם זאת, חזקת השיתוף אינה חלה על נכסים שאינם שייכים לבעל ובעיקר מדובר בנכס המקרקעין שהוא הבית ברח' ליבריה 13, חיפה (חלקה 49 בגוש 12264). אני קובע כי הנכס שייך לנתבע מס' 2 (ד.) בהתאם לנסח הרישום והחוזה (נ1/), הכל בהסכמת התובעת ועל דעתה, זמן רב לפני עזיבתו של בעלה את הארץ. אני דוחה את טענת התובעת כי מדובר ברישום המקרקעין על שם ד. לצורך נאמנות. לא היה כל צורך בנאמנות בנסיבות שתוארו בבית המשפט, בודאי לא "נאמנות" כאשר ד. היה קטין. לגבי המקרקעין ברח' דניה (ת8/), אשר במקומם נרכש המגרש ברח' ליבריה (נ1/). התובעת לא הצליחה להוכיח שנעשתה הונאה נגדה ואינני מקבל את גירסתה, ודין תביעתה השלישית להדחות (תמש 52722/97). המקרקעין הנ"ל אינם כוללים את התכולה, שחלק ממנה נלקח שלא כדין ע"י ד.. ד. באשר לתביעה הכספית של התובעת נגד ד. (תמש 52723/97), הרי התובעת לא הצליחה להוכיח בראיות שהביאה בעל-פה ובכתב כי העניקה (יחד עם בעלה) לד. הלוואה בסכום הנתבע או בסכום כלשהו. אני קובע כי כל סכום שהועבר לד. ע"י התובעת ו/או בעלה, הועבר במתנה, כפי שהדברים היו נהוגים במשפחה זו לגבי כל הילדים (למעט הבן משה שקיבל פחות), וכאשר חלק מההעברות נעשו כדי לבזר את הרכוש שנצבר. אני מקבל בענין זה את גירסתו של הנתבע , ודוחה את תביעת התובעת. 15. סופו של פסק הדין: א. התביעה בתמש 52721/97 מתקבלת נגד הנתבע מס' 1 ונדחית נגד הנתבע מס' 2 (למעט בענין המטלטלין). ב. התביעה בתמש 52722/97 - נדחית. ג. התביעה בתמש 52723/97 - נדחית. ד. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ.מזונות