מכח הדין האישי החל עליו, חב אב יהודי בסיפוק צרכיהם החיוניים של ילדיו הקטינים. המשפט העברי, המהווה את דינו האישי של הנתבע, קובע כי חובת אב לזון את ילדיו הינה חובה משפטית: "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו שהם קטינים." (גמרא, מסכת כתובת מ"ט). כך אף פסק הרמב"ם בהלכות אישות, י"ב י"ד: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטינים עד שיהיו בני שש. מכאן ואילך... כתקנת חכמים." בשנת תש"ד התקינה הרבנות הראשית תקנה המחייבת אב במזונות ילדיו עד גיל 15. תקנה זו הרחיבה את תקנת אושא ויצרה חיוב משפטי אבסולוטי על האב לסיפוק מזונות ילדיו הקטינים, והשוותה את תוקף החיוב כלפי קטני קטנים מתחת לגיל 6 לילד מעל גיל 6. "אין ספק, והדבר אינו שנוי במחלוקת, שאב יהודי בישראל חייב לספק את כל צרכיו החיוניים של ילדו הקטין, וזאת גם עפ"י הדין האישי שחל עליו וגם עפ"י חוק הכנסת." (ע"א 716/81 לוי נ' לוי, פ"ד לז(4) 132, 135). הלכה זו מתייחסת לסעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט1959-, לפיו: "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה." שיעור חיוב המזונות: היקף החיוב במזונות הינו לפי צרכיו ההכרחיים של הילד, וכך נפסק בשו"ע, אבה"ע ע"ג ו': "בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עשרו אלא לפי צרכן בלבד." הלכה פסוקה היא כי אין חובתו של האב מצטמצמת בסיפוק צרכי הילד המינימליים - ההכרחיים לקיומו - אלא היא מגיעה מעבר להם. "...אדם חייב לפרנס את בנו ולא רק לספק את צרכיו ההכרחיים, אלא הוא צריך לתת לו למזונותיו סכום, שיאפשר לו לחיות באותה רמת חיים, אשר הורגל לה או שהוא ראוי לה, מדין צדקה." להלן פסק דין בנושא משפט עברי - מזונות ילדים: פסק דין 1. בפני מספר תביעות במסגרת תמ"ש 25890/99 שעניינן: תביעת הקטינים באמצעות אמם ואפוטרופתם הטבעית כנגד אביהם למזונותיהם; תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מדירת מגורי הצדדים וסילוק ידו מהדירה המושכרת בשכירות מוגנת, תביעה לשכר דירה ראוי, ותביעה לחלוקת המטלטלין. אדון להלן בתביעות השונות, ראשון - ראשון ואחרון - אחרון. 2. התובעת 1, אם התובעים 4-2, והנתבע נישאו זל"ז בתאריך 2.12.1992, ביום ז' בכסלו התשנ"ג. מנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים: קטינה בת ה6-, קטין בן ה4- וקטין בן השנתיים. מכאן - כי על שלושת הקטינים חוסה הגדרת "קטני קטנים". 3. קשיים בחיי הנישואין, אשר במהלכם נתגלעו בין בני הזוג ויכוחים ומריבות הביאו לפירוד ביניהם, והללו אינם חיים עוד בצוותא מאז 4.2.1998. לאחר ויכוח חריף בין הצדדים עזבה התובעת 1 את ישראל במועד זה, תוך שהיא נוטלת עמה את התובעים 2-3 (וכשהיא נושאת ברחמה את התובע 4), ונסעה למשפחתה באנגליה. בעקבות הליכים שנוהלו נגדה באנגליה על-פי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א- 1991, שבה התובעת 1 יחד עם התובעים 2-4 לישראל. בישיבת ביהמ"ש מיום 5.3.00 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תביעת האשה למזונותיה תמחק, ועל כן נותרו הקטינים לבדם כתובעים בתביעת המזונות. 4. בדיון שהתקיים ביום 6.4.00 נפסקו לטובת התובעים מזונות זמניים בסך של 2,250 ש"ח לחודש. בעקבות בקשת התובעים באמצעות אמם להגדלת סכום זה, עקב טענה לשינוי נסיבות מהותי בעניינם, נעתרתי באופן חלקי לבקשתם, וביום 26.7.00 הוספתי על סך המזונות הזמניים סך של 1,200 ש"ח לחודש. בכך עומד סכום המזונות הזמניים על 3,450 ש"ח לחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן ומתעדכן אחת לשלושה חודשים. 5. אין עוררין כי ביום יט' באייר התשנ"ב, שבעה חודשים קודם לנישואין, נערך ונחתם בין הורי הצדדים הסכם, בצורת זכרון דברים, ולפיו הוסדרו התנאים לכריתת ברית הנישואין בין הצדדים (להלן- "ההסכם" ו/או "שטר התנאים"). בין התנאים הללו נכלל ההסדר שהבטיח כי אבי התובעת 1 "מתחייב לקנות להם בית דירה נאה בתוך ירושלים... כוללת לא פחות מארבעה חדרים וגם מטבח מיוחד לחג הפסח עם כל הרהיטים המתאימים ונדרשים לכל חדר וחדר ולמטבח (כגון: פריג'ידר, גז, תנור אפיה, מכונת כביסה, טלפון וכו')...". בנוסף, התחייב אבי התובעת 1 במעמד כתיבת "שטר התנאים", "להמציא לזוג הנ"ל פרנסתם ברחבה כפי הצורך תמיד, וכעת הוא מתחייב להמציא להם לפרנסתם לא פחות מ- 1500 דולר בתחילת כל חודש מיום החתונה, ובהבנה שסכום זה הוא רק זמני וצריך לקוות כי בזמן הקרוב יצטרך להמציא להם יותר. ובחודש ניסן ותשרי ימציא להם תמיד סכום כפול, דהיינו 3,000 דולר". 6. מטרת כל התנאים הללו היתה להביא לכך שהחתן "לא יצטרך להעלות עליו שום עול בשר ודם ולא טרדות פרנסה ויוכל לישב על התורה בלי שום מפריע". 7. בתאריך 12.6.92, כמחצית השנה קודם לתאריך הנישואין, נרכשו שתי דירות אשר נרשמו על שמה של התובעת 1 ביום 17.12.92 בלשכת רישום המקרקעין (כשבועיים לאחר הנישואין). דירה ראשונה - הדירה ששימשה כדירת מגורי המשפחה. דירה שניה - המושכרת בשכירות מוגנת עוד מעת רכישתה. 8. לטענת הנתבע, ההסכם קובע במפורש כי הנתבע יהא ספון באוהלה של תורה ונטל פרנסתו ופרנסת אשתו וילדיו-לכל ימי חייהם-לא יוטל על כתפיו. כמו כן, טוען הנתבע כי חמו כרת את ההסכם הנ"ל עם אביו, בין השאר, משום שחפץ במיסוד קשר נישואין מיוחס, בין בתו לבין צאצא למשפחת רבנים מכובדת. 9. אליבא דשני הצדדים, במהלך שש שנות הנישואין לא עבד הנתבע ולא השתכר ולו יום אחד, וכל צרכם סופק להם ולילדיהם על ידי אשת הנתבע ומשפחתה. בפרוטוקול הדיון מיום 5.3.00 אמרה התובעת: "השידוך התבסס על זה שמאחר והחתן נצר למשפחת רבנים מכובדת, בבוא היום הוא יגיע למעמד מכובד, שהשתכרות נכבדת בצידו. זה גם מה שההורים שלי חשבו. רציתי גם שהחתן ישב וילמד כל היום". בפרוטוקול מיום 6.4.00 הצהיר הנתבע: "מאז החתונה לא עבדתי ולא ביקשתי עבודה כי אני לומד בישיבה". וכן מוסיף ב"כ הנתבע בסיכומיו מיום 1.8.00: "חמו של הנתבע ואשתו ראו חשיבות גדולה בכך שהנתבע ישב וילמד תורה כל ימי חייו, ולמען זכות זו הסכימו שניהם לתנאים שהובילו לברית נישואין זו... ההקרבה הרבה אותה הקריבו הצדדים - לרבות הנתבע - למען לימוד התורה, נבעה מן ההכרה כי בתלמודו מזכה הנתבע גם את אשתו". (סעיף 8 לסיכומי הנתבע). 10. חלוקים הצדדים בשאלה מה היה גובה ההכנסה החודשית של המשפחה במהלך שנות חייהם המשותפים. תמצית טענות הנתבע, כדלהלן: א. אב האשה היה שולח סכום כסף שנע בין 500$ ל- 600$ לחודש בממוצע, זאת בתקופה שלבני הזוג היו כבר שני ילדים, כשסכום זה כאמור אינו כולל רכיב של מדור. ב. עם זאת, טוען הנתבע "לא התלוננתי על כך לפני חמי ז"ל וביקשתי הגדלת הקצבה. מעולם לא פניתי לאשתי וביקשתי ממנה שתדבר עם אביה שיגדיל את הקצבה, ממה שהיה ואביה שלח, מזה חיינו והיה לי טוב עם זה". (פרוטוקול הדיון מיום 6.4.00). ג. המדובר במשפחה חרדית צנועה שלטענת ב"כ הנתבע חיה בפשטות: "מדובר על דלת הארץ מדלת הארץ. לא יתכן לבוא ולהגיד עכשיו מתאים לי לחיות כמו רוטשילד, שום דבר לא היה בבית. רמת החיים היתה כדלת הארץ והיה טוב להם". ד. הסכמתה של אם התובעים שהנתבע יהא תלמיד ישיבה בבחינת בן תורה, היא קבלה של רמת חיים צנועה ופשוטה הנותנת דגש לפן הרוחני. ה. אליבא דנתבע, התובעת 1 הינה "אישה עשירה ובעלת רכוש רב, ואשר עוד עתידה לקבל רכוש רב נוסף". לפיכך, מבקש הנתבע מבית משפט זה להתחשב ביכולתו המוגבלת מאוד-לאור היעדר הנסיון וגילו המתקדם של הנתבע - לפרנס את משפחתו, זאת לעומת "רכושה הרב של אשתו והכנסותיה הצפויות". ו. הנתבע טוען כי לתובעת 1 עומדת קרן ירושה ממנה מועברים אליה כספים ועוד עתידה היא לראות כספים נוספים מקרן זו. ז. מוסיף הנתבע ומבקש מביהמ"ש אף להתחשב בכך שבטרם נישא לאשתו היו בפניו אופציות נישואין רבות אחרות, אך מכלול הנתונים אשר הוצגו בפניו בטרם נכנס לברית נישואין זו-לרבות האמור בהסכם-הם אשר הביאוהו להינשא לה, לחיות עמה שנים רבות ולהוליד עמה את ילדיהם. "למותר לציין, כי כיום השתנה מצבו לרעה לאחר שכיום הינו מבוגר יותר, נשוי ואב לשלושה ילדים". ח. הכנסתו היחידה כיום בעקבות ההרעה שחלה במצבו הכלכלי, הינה מלגה בסך של 1,800 ש"ח בחודש אותה הוא מקבל מן הישיבה בה הוא לומד. ט. אמנם החתימה על הסכם התנאים היתה בפועל של הורי הצדדים, יחד עם זאת "הצדדים אישרו ואף קיבלו עליהם את תנאי ההסכם בנישואיהם, באורח חייהם המשותף ובשנים הרבות בהם חיו יחדיו, בהתאם להסכם הנ"ל". י. לבסוף, טוען הנתבע כי צרכי הילדים כפי שפורטו בדרישת אמם הינם מופרזים ואינם תואמים את מציאות חייהם עד כה, ולפיכך יש להתאים את גובה תשלום המזונות לרמת החיים אליה הורגלו הילדים במהלך שנות חייהם. תמצית טענות התובעים באמצעות התובעת 1, כדלהלן: א. טוענת אם התובעים: "נכון שבעבר חיינו מסכום של כ- 1,000 דולר. בהתחלה זה היה 1,000 דולר לפני שנולדו הילדים גם אח"כ בתשרי וניסן הוא דרש כפול. הסכומים שאבא שלי העביר לנו עלו במשך הזמן, הסכומים היו כספים של הקרן". (פרוטוקול הדיון מיום 2.4.00). ב. בסכומיהם מיום 4.6.00 פירט ב"כ התובעים את מקורות הכנסתה כיום של התובעת 1 ( סעיף 6.7 לסכומים). "1. דמי שכירות מוגנת מהדירה המוגנת בסך 29 ש"ח לחודש. 2. הבטחת הכנסה בסך כ- 3,000 ש"ח לחודש. מגמלת הבטחת ההכנסה מופחת כל סכום שנפסק למזונות התובעים, זאת בהתאם לסעיף 5(ב) ולסעיף 9(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה. כך שבפועל אין גמלת הבטחת ההכנסה משמשת הכנסה נוספת לאם, ולא ניתן להתחשב בה לצורך קביעת חיוב המזונות של הנתבע. 3. קיצבת הילדים, שהיום, לאחר קיזוז חוב לבטוח לאומי בגין גביית קיצבה בזמן השהייה באנגליה, מסתכמת בסך של 338 ש"ח לחודש". ג. בעניין רכושה, טוענת התובעת 1 כי המצג שהציג הנתבע לגבי קרן הירושה אינו תואם את המציאות: "הנתבע חי באשליה שהתובעת אמידה ולה כספים רבים. אולם כפי שהוכח במסמכים ובעדויות, הכספים שהיו לתובעת הוצאו בכדי לקיים את המשפחה... ולהוצאות רבות." ד. כיום אם התובעים איננה עובדת, בין היתר מאחר ועליה לטפל לבדה בשלושת ילדי בני הזוג הקטינים. ה. אליבא דתובעת, על הנתבע חל חיוב אבסולוטי לשלם את צרכיהם הבסיסים של התובעים, שכולם מקטני קטנים. מאחר ואביה של האשה הלך לעולמו וחדל המימון שהעביר לצדדים על הנתבע לעבוד ולפרנס את הילדים ברמה לה הם נצרכים ולה הורגלו בעבר, ויש להחיל עליו את האמור בהסכם התנאים. "לאור התבססות הנתבע וטענתו שהסכם התנאים מחייב, אנו למדים שרמת החיים של המשפחה אינה נופלת מהאמור בו." ו. עוד טוען ב"כ התובעים כי הנתבע בריא וכשיר לעבוד, אעפ"כ בחר מטעמיו הוא שלא לפרנס את משפחתו, ומתוך כך לא עשה כל מאמץ לחפש עבודה ואף לא נרשם בלשכת התעסוקה. ז. הסכם התנאים איננו מחייב את התובעת 1, כל שכן שאין בו בכדי לכוף תחתיו את התובעים 2-4, זאת מאחר וההסכם עצמו לא נכרת עמה אלא עם אביה ז"ל. 11. חובת אב במזונות ילדיו הקטינים: מכח הדין האישי החל עליו, חב אב יהודי בסיפוק צרכיהם החיוניים של ילדיו הקטינים. א. המשפט העברי, המהווה את דינו האישי של הנתבע, קובע כי חובת אב לזון את ילדיו הינה חובה משפטית: "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו שהם קטינים." (גמרא, מסכת כתובת מ"ט). כך אף פסק הרמב"ם בהלכות אישות, י"ב י"ד: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטינים עד שיהיו בני שש. מכאן ואילך... כתקנת חכמים." בשנת תש"ד התקינה הרבנות הראשית תקנה המחייבת אב במזונות ילדיו עד גיל 15. תקנה זו הרחיבה את תקנת אושא ויצרה חיוב משפטי אבסולוטי על האב לסיפוק מזונות ילדיו הקטינים, והשוותה את תוקף החיוב כלפי קטני קטנים מתחת לגיל 6 לילד מעל גיל 6. ב. "אין ספק, והדבר אינו שנוי במחלוקת, שאב יהודי בישראל חייב לספק את כל צרכיו החיוניים של ילדו הקטין, וזאת גם עפ"י הדין האישי שחל עליו וגם עפ"י חוק הכנסת." (ע"א 716/81 לוי נ' לוי, פ"ד לז(4) 132, 135). הלכה זו מתייחסת לסעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט1959-, לפיו: "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה." 12. שיעור חיוב המזונות: היקף החיוב במזונות הינו לפי צרכיו ההכרחיים של הילד, וכך נפסק בשו"ע, אבה"ע ע"ג ו': "בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עשרו אלא לפי צרכן בלבד." הלכה פסוקה היא כי אין חובתו של האב מצטמצמת בסיפוק צרכי הילד המינימליים - ההכרחיים לקיומו - אלא היא מגיעה מעבר להם. "...אדם חייב לפרנס את בנו ולא רק לספק את צרכיו ההכרחיים, אלא הוא צריך לתת לו למזונותיו סכום, שיאפשר לו לחיות באותה רמת חיים, אשר הורגל לה או שהוא ראוי לה, מדין צדקה." (ר': ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456). 13. בטענותיו הדגיש הנתבע מספר פעמים את הסתמכותו על חמו ז"ל - אבי אשתו, ועל אשר הוסכם בשטר התנאים: "בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים - ערב נישואיהם - אשת הנתבע ומשפחתה פרנסו את הנתבע ואת ילדיהם, בעוד הנתבע ספון היה באוהלה של תורה. לאור ההסכם האמור חיו הצדדים ובצילו חסו כל השנים." "כל המטלטלין שהזכרתי קודם וגם המטלטלין האחרים, חלק קנה אבא שלה וחלק אח"כ קנינו ביחד אני והיא לאחר החתונה... נכון שכל תקופת הנישואין לא השתכרתי ולו אגורה אחת... המטלטלין שניקנו לאחר החתונה על ידנו, נקנו מכספים משותפים שאביה העביר אלינו." בעניין הדירה ורישומה בלשכת המקרקעין העיד הנתבע: "... לא עלה על דעתי לבדוק את הרישום, ותמיד סמכתי על התובעת ועל חמי שזה בבעלות שנינו ושהוא נותן לי במתנה...". "יכולתי לסמוך על חמי ז"ל. הוא קיים את כל מה שהבטיח, היו דברים שזה לא היה בדיוק, חוץ מהדירה היו עוד דברים שלא קיים כמו שהבטיח." (חקירה נגדית של הנתבע מיום 6.4.00). 14. לאור כל האמור לעיל, בשאלת גובה ההכנסה החודשית של המשפחה במהלך חייהם המשותפים אני מסיק כי אכן מילא אבי התובעת 1 את ההתחייבויות אותן נטל על עצמו בעת עריכת וחתימת "שטר התנאים" מיום י"ט באייר התשנ"ב. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי הסכום שהגיע אל בנה"ז במזומן מידי חודש עמד על סך מסויים ששוויו למעלה מ- 1,000$ לאחר הולדתם של התובעים 2-4. יחד עם זאת, ברור הוא כי אין לומר אוטומטית כי הנתבע חב במזונות ילדיו באותו הסך בו פירנסם סבם. 15. בתוך כך אתייחס לטענתו המרכזית של הנתבע באשר להיותו תלמיד ישיבה ש"תורתו אומנותו", ועל כן אין ביכולתו לעמוד בתשלומי המזונות. בית המשפט העליון קבע את ההלכה בפרשת עמיצור בדבר התחשבות ביכולת ההשתכרות של האב. "יכולתו של הבעל לשאת במזונות אלה אינה נקבעת רק עפ"י הכנסתו, המוגבלת ומצומצמת בנסיבות מסויימות או מטעמים מסויימים, אלא עפ"י יכולתו למצות את כישוריו ולהגדיל את הכנסתו, ולא רק מהכנסתו מעבודה אלא גם ממקורות אחרים, כולל רכושו". ועוד נפסק - "אם אין לו די לכך מהשתכרותו, יש לחייבו לשאת בצורכיהם ממקורותיו האחרים.". (ר': ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147, 151-2; ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח (1) 721, 727.) לפיכך, המבחן הינו האם מיצה האב את האפשרויות העומדות בפניו בכדי לעבוד ולהשתכר. דהיינו, יש לבחון את פוטנציאל ההשתכרות ולא להתבסס על הכנסותיו בפועל. 16. הפסיקה דנה בטענה הספציפית של אב ש"תורתו אומנותו". כך אומר כב' השופט זיילר במ.א. 521//86 זוננפלד נ' זוננפלד (לא פורסם): "נטען כי הנתבע הוא תלמיד ישיבה שאינו משתכר וכיוון שכך אין להטיל עליו למעלה ממה שהוא מקבל... טענה זו אני דוחה מכל וכל. רצונו של אדם לרכוש דעת הוא רצון הראוי לעידוד ואולם לא על חשבון חיי פעוטות של בית רבן שהובאו לעולם על ידי אותו אבא שוחר דעת. פעוטות אלו זכאיות לכך שאביהן יפרנסם, וחובה זו קודמת לכל חובה אחרת." 17. בתמ"א (י-ם) 932/91 פלוני נ' אלמונית, פס"מ נב(2) 71, נטענה טענה דומה, וביהמ"ש השיב על טענה זו: "אין בטענת האב מאומה. לפי הדין האישי החל עליו, חייב האב במזונות בנו הקטין. חובה זו לגבי "צרכיו ההכרחיים" של הבן הקטין, לפחות בגיל צעיר כזה, היא על האב, ועליו בלבד. לאב יכולת לעבוד, להשתכר ולפרנס את בנו, ומחובתו לעשות כן. האב אינו יכול להתנער מחובה ישירה זו כלפי הבן הקטין בתירוץ זה או אחר. עליו לצאת לעבודה ולמלא את חובתו שבדין כלפי בנו... ההחזקה הבלעדית של הבן בידי האם, וההסכם עם האם אינם יכולים לפוטרו ממילוי חובתו זו כלפי הבן. פשיטא, שאין להסכם כזה נפקות ביחסים שבין האב לבן, ואין הוא יכול לפטור אותו מחובת קיום בנו". 18. יפה לענייננו פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול בתיק נ.א192/, נ.ב143/ אוחיון נ' אוחיון, המתייחס וסוקר את ההלכה בדבר חיובו של אברך הלומד בכולל בסיפוק מזונות אשתו וילדיו: "נראה לי כי אין כל סיבה שלא לחייב את הבעל במזונות מינימליים של אשתו וילדיו. אברך כולל אינו פטור מחיובי הבעל לאשתו ולילדיו. מעולם לא שמענו כי לאברכים כותבים כתובה שונה מאשר לשאר האנשים. חיובו של בעל במזונות אשתו הוא גם בכתובה... גם חיובו לילדיו הוא מעיקר הדין, ובפרט שאחד הילדים הוא למטה משש שנים. נכונותן של נשים צדקניות ליטול את עול הפרנסה על כתפיהן בכדי לאפשר לבעל לעסוק בתורה לאחר הנישואין, היא התנדבות בלבד...". 19. משתמע אפוא, שההלכה החד-משמעית הינה כי חובת המזונות מוטלת על האב, ובכך עליו להתאמץ עד קצה גבול היכולת על מנת שיוכל לזון את ילדיו. כמו כן, נלמד כי טענה מעין "תורתו אומנתו" וכיוב' איננה טענה בת-קיימא בהקשר זה. 20. ניתן לראות רלוונטיות לעניינינו, בפסיקה אשר דנה בקביעת היכולת הכלכלית של האב לזון את ילדיו כשהיא מביאה בחשבון לא רק את הכנסותיו השוטפות, אלא גם בוחנת אם מוטלת על האב חובת מזונות כלפי נפשות נוספות פרט לקטינים-התובעים. הרעיון מאחורי פסיקה זו הוא "שאם אין האב חייב במזונות כלפי אשתו, ואין נפשות נוספות התלויות בו - הרי שכוחו הכלכלי של האב פנוי יותר לכלכלתו ולכלכלת ילדיו." (ר': הרב עו"ד א' גריידי ועו"ד נ' שלם, "מזונות ילדים - הלכה ומעשה" (הוצאת חוקת המשפחה בע"מ 1999), עמ' 52). 21. הסכם התנאים בין הצדדים: א. כאמור בסעיפים 8-9 להחלטה זו, טוען הנתבע כי הבסיס להקמת בית זה ולכריתתו של הסכם התנאים היה בהסכמת התובעת 1, שעול פרנסת המשפחה יהא מוטל על כתפיה ועל כתפי משפחתה, וזאת בכדי שיתאפשר לנתבע ללמוד בישיבה. "אכן, ההסכם האמור נחתם בין הורי הצדדים ואולם שני הצדדים נישאו ביודעם על קיומו של ההסכם, על דעת ההסכם וכאשר הם חיים יחד ומולידים ילדים יחד, לאורו של ההסכם האמור ובהתאם לקבוע בו." התובעת 1 אינה מתכחשת לטענה זו של הנתבע. יחד עם זאת, לדידה אין בהסכם התנאים ובהסכמתה שלה בכדי לחייב את התובעים 2-4, מה עוד שהאחרונים מעולם לא הביעו הסכמתם להתנאות אלה. ב. פסיקתו העקבית של ביהמ"ש העליון בנדון היא כי להוציא נסיבות מיוחדות, הסכם הנעשה בין הורים והמתיימר להסדיר את מזונות ילדיהם, אינו יכול לחייב את הילדים, אשר אינם צד לו, ולפיכך אין בכוחו למנוע מהם להעלות את העניין לדיון בפני ביהמ"ש. (ע"א 17/81 סער נ' סער, פ"ד לו(3) 207, 212; ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ,ד כה (1) 373; ע"א 411/76 שר נ' שר, פ"ד לב (1) 449 ועוד). ג. טעמה של הלכה זו,ֹ בעקרוֹן טובת הילד, המחייב שעניינו של ילד יידון לגופו ובאופן נפרד מתביעת ההורים. בשעה שההסכם פוגע בקטין ובתנאי מחייתו ורמת חייו בעקיפין, ההסכם יחשב לכזה העומד בניגוד לתקנת הציבור. (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט (3) 183; ע"א 614/76 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא (3) 85). ד. אמנם מרבית הפסיקה הנ"ל עוסקת בהסכם גרושין שנחתם בין הורים כשהוא מתיימר אף להסדיר את ענין היקף חובת המזונות עבור ילדיהם. אולם, העיקרון העומד לנגד עיני הפסיקה במקרים של הסכמי גרושין חל גם בהסכם מעין זה בו אנו דנים כאן. כלומר, הסכם בין הורים הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדיו ואשר תוצאותיו גורמות לפגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו, הרי שהסכם זה נוגד את תקנת הציבור, ואינו יכול להוות מחסום בפני תביעת הקטינים למזונותיהם. 22. יתרה מזאת, אם הסכם מפורש, שהועלה על הכתב בין הורים לאחר שנולדו להם ילדים ואושר על-ידי בימ"ש אינו מחייב את הילדים, על אחת כמה וכמה שהסכם שנחתם בין סביהם של הקטינים קודם שבאו הם לעולם, וכן הסכם מכללא שנעשה בין בעל לאשה, המתנים על דבר שטרם בא לעולם, אינם יכולים לחסום תביעת הקטינים למזונותיהם. 23. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מהו האומדן הכספי של מכלול הצרכים החיוניים של שלושת ילדיהם הקטנים. תמוהה בעיני הסתירה שבדברי הנתבע, הטוען מחד כי מדובר במשפחה החיה חיים צנועים ודלים, כפי שעולה מתצהירו מיום 29.2.00: "מצבנו הכלכלי לא איפשר לנו לרכוש אפילו ארון לחדר השינה וחפצינו היו מאוחסנים במזוודות ועל מדפים. סלון ו/או ספה ו/או כורסאות ו/או שטיח ו/או מזנון ו/או פינת אוכל ו/או נברשת כלשהי, לא היו ברשותינו מעולם... את בגדי הילדים קיבלנו כשהם משומשים... גם רעייתי היתה חוסכת ולא רכשה לעצמה מותרות ו/או בגדים... כל חיינו חיינו בהתאם לסכומי הכסף שהיו ברשותנו, ממשפחתה של רעייתי ומעבודותיה המזדמנות...". מאידך גיסא, מקבל הנתבע את דברי התובעת 1 מיום 2.4.00 לפיהם, "מאז הנישואין ביצענו מספר שיפוצים בדירה. לאחר 5 שנים אני הכנסתי מיזוג אויר מהכסף שלי. הזזנו קיר. הזזנו את הכיור במטבח... נכון שהוספנו אינטרסול. סגרנו את חדר המדרגות...". וכך מסכם ב"כ הנתבע בסעיף 56 לסיכומיו: "... במהלך חייהם המשותפים השקיעו הצדדים בדירה, שיפצו אותה, הוסיפו אינטרסול, מטבחון לפסח, חדר נוסף ומחסן בצמוד לדירה...". לאור זאת, קשה לי להניח כי הכסף ל"שיפוצים נרחבים" היה בנמצא, אך לא היה כסף לרכישת ארון בגדים. 24. קרן הירושה של תובעת 1: א. כפי שצויין לעיל, טוען הנתבע שהתובעת 1 הינה אשה אמידה, ולדידו לא רק שאין אשתו וילדיו זקוקים למאומה לצרכיהם, אלא שאשתו זכתה בירושה גדולה אשר בחלקה הקטן סיפקה בעבר את צרכי המשפחה ויתרתה עומדת לרשותה כיום. (סעיף 20 לסכומי הנתבע). על כך השיבה התובעת 1 בסיכומי התובעים, כי הכספים בהם זכתה הוצאו בכדי לקיים את המשפחה על בסיס יומיומי. בישיבת ביהמ"ש מיום 2.4.00 הצהירה התובעת 1: "בחודש אוגוסט האחרון קיבלתי את התשלומים האחרונים שהיו בקרן. כיום בקרן אין ולו אגורה אחת עבורי. התשלום האחרון היה באוגוסט האחרון, אז קיבלתי כ - 100,000 סטרלינג. יתכן ובעתיד יגיעו לי עוד סכומים אם הרכוש יניב פירות." "נזקקתי לגמ"חים וחסדי אחרים... למרות הסך של 100,000 סטרלינג שקיבלתי באוגוסט 1999, כי הייתי עמוסת חובות לגבי ההליך שהתנהל בלונדון בנוגע לאמנת האג... המשפט עלה לי לפחות 70,000 לירות סטרלינג... 30,000 סטרלינג שימשו להחזרי הלוואות. חוץ מה- 70,000 סטרלינג ששימשו להחזרי הלוואות עבור שכ"ט עו"ד". להוכחת דבריה צירפה התובעת 1 קבלות מהתשלומים שהועברו לעו"ד, וכן צורף לאחר מכן מכתב מנאמן הקרן מיום 18.4.00 בו הוא מתייחס לקרן הירושה: “I hope to be able to make final distribution to beneficiaries over the age of 25 within the next few months, and based on the draft figures I anticipate the final payment to you will be about 15,000 Pound Sterling.” ב. משתמע אפוא, כי המדובר בקרן נאמנות ממנו קיבלה התובעת 1 סכום חודשי למחייתה קודם לנשואיה וגם במהלך שנות נשואיה; "עד היותי בת 25 הקרן סיפקה לי מידי חודש סכום מסויים למחיה. בערך 900 סטרלינג לחודש. סכומים אלה קיבלתי במידה וקיבלתי בלי קשר להיותי נשואה וקבלתי פחות או יותר סכומים בסדר גודל זה או אחר גם בתקופה שהייתי נשואה... ישירות קיבלתי את זה לכיסי אחרי פטירתו של אבי. בתקופה בה אבי היה חי הסכומים החודשיים שהקרן היתה מעבירה לי היו דרכו ובשיקול דעתו...". ג. ס' 2 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א- 1951 קובע כדלקמן: "לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין". נקבעה הלכה בבג"צ סידיס, ולפיה זכות הבעל לאכילת הפירות, מנכסי מילוג של האשה אינה רק זכות למשהו, אלא גם זכות במשהו. זכותו של הבעל אינה מצטמצמת, עפ"י הדין העברי, רק בגבולות אכילת הפירות אלא אוצלת גם על בעלותה של האשה בגוף הנכסים האלה. לפיכך, לאור הקבוע בסעיף 2 הנ"ל, המחוקק ביטל את זכותו של הבעל היהודי לאכילת פירות נכסי המילוג של אשתו. (ר': בג"צ 202/57 סידס נ' סידס, פ"ד יב ע' 1528; ע"א 596/89 לוי חקק נ' לוי חקק, פ"ד מה(4) 749; י' זמיר, המעמד האישי- חיקוקים ופסיקה, ע' 198). ד. אציין, כי הפסיקה הענפה אשר דנה בשאלת זכותו של בעל יהודי בנכסי המילוג של אשתו נבעה אגב דיון במקרים בהם האשה תבעה מזונותיה מבעלה, בעוד הבעל טען כהגנה שיש לה הכנסות מרכוש השייך לה. כך או כך, בתביעה שבפני, אין המדובר בתביעת התובעת 1 למזונותיה מהנתבע, כי אם בתביעתם של התובעים 2-4, ילדיו הקטני-קטנים של הנתבע, ואשר על כן נדחית טענתו בדבר השימוש בכספי הירושה של אם התובעים למילוי וסיפוק צרכי התובעים 2-4, כתחליף לספוק צורכיהם ישירות על-ידו, לפחות בכל הנוגע לצורכיהם הבסיסיים. 25. עניין נוסף לנו בשימת דגש על טענתו של הנתבע כי חמו ז"ל היה המפרנס של בנה"ז וילדיהם עד אשר נפטר בשנת 1994, ולאחר מותו המשיכה התובעת 1 ומשפחתה לשאת בעול פרנסת וכלכלת המשפחה מהקרן אותו ירשה קודם לנישואיה. טענה זו הריני דוחה מן הטעם שעצם העובדה שמישהו זר (שאינו אבי הילדים) דאג למזונותיהם של הילדים, אין בה מאומה בכדי לגרוע מזכותם של הילדים להיות ניזונים ע"י אביהם דווקא. (ר': ע"א 248/63 צוקרקנדל נ' צוקרקנדל, פד, י"ח (2) 34, 38). 26. דמי טיפול עבור האשה: באשר לטענה שהיות והתובעת 1 איננה עובדת מאחר ועליה לטפל לבדה בשלושת ילדי בני הזוג הקטינים, זכאית היא בקבלת דמי טפול, כבר נפסק פעמים רבות שבמקרה שבו האשה אינה מקבלת מזונות מבעלה, ומאידך מטפלת בילדים הקטינים של בנה"ז, זכאית היא לתשלום עבור טיפולה בילדים. (ר': ע"א 15/82 אלמוני נ' פלונית, פ"ד לז(2) 18, 24; ע"א 415/82 תמרי נ' תמרי, פ"ד לח(1) 785, 811) עוד אדגיש כי דמי הטיפול הם גבוהים יותר, ככל שהקטין שבו יש לטפל הוא בגיל צעיר יותר, על אחת כמה וכמה משמדובר בשלושה ילדים שהינם מקטני קטנים, שאז החובה בתשלום דמי טפול כחלק ממזונותיו של הקטין חלה באופן אבסולוטי על האב, ועל האב בלבד. (ר': בר"ע (ת"א) 79/96 דרור נ' דרור (לא פורסם)). 27. תביעת פינוי וסילוק יד מהדירות: א. הסעד המבוקש בתביעה זו הוא להורות לנתבע לפנות ולסלק ידו מן הדירות דנן היות ולטענת התובעים אין לנתבע כל זכויות בהן. ב. כמפורט בסעיף 7 לעיל, חצי שנה קודם לנשואי הצדדים נרכשו ע"י אבי התובעת 1 מכספי ירושתה, שתי דירות, בנות 2 חדרים כל אחת. החוזים לרכישתם של הדירות נשוא מחלוקת זו נחתמו בין המוכרים של כל דירה לבין האשה ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שמה של התובעת 1 בלבד ביום 17.12.92. בני הזוג נישאו בשנת 1992, ועל-כן חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-. ג. סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- קובע: "(א) עם פקיעת הנישואין עקב גרושין או עקב מותו של בן זוג (להלן - פקיעת נישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בנה"ז, למעט: (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...". ד. לכאורה, על בנה"ז בתביעה דנן חלות הוראות חוק יחסי ממון ולפיכך לא ניתן אלא להחיל עליהם את הלכת איזון המשאבים שבו. החוק קובע שני מועדים אפשריים ל"פקיעת הנישואין". הראשון, פטירתו של אחד מבנה"ז, והשני גרושי בנה"ז. בעניינינו, לא מתקיימים המועדים הללו. ה. הנתבע סבור שקיימות לו זכויות בדירות, מאחר וניתן לראות בכך שהצדדים התגוררו בדירה וקיימו משק בית משותף במשך כ6- שנים, הוכחה לכוונתם הספציפית לשיתוף בדירה. להוכחת טענותיו מסתייע הנתבע בפסיקה, הדנה בשאלה האם חוק יחסי ממון, על הלכת איזון המשאבים שבו, חל יחד עם חזקת השיתוף על בנ"ז שנישאו לאחר תחילת תחולת החוק (1.1.1974). ו. פסק הדין המנחה בעניינינו, בה נדונה בבית המשפט העליון המחלוקת בדבר ההלכה הראויה לחול כיום על בני זוג שנישאו לאחר תחילת תחולת חוק יחסי ממון, הינו פסה"ד בפרשת יעקובי וקנובלר. (ע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי, קנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529). השאלה המרכזית שהועלתה שם היתה האם הלכת השיתוף, יציר הפסיקה, עודנה מוחלת לצד ההסדר שבחוק? בקרב חמשת שופטי המותב שישבו בדין אמנם לא נתגבשה הלכה אחידה, אך דעת הרוב דחתה את קיומה של הלכת הסמולטניות. יחד עם זאת, ניתן למצוא מכנה משותף בין שופטי הרוב, המוביל למסקנה כי אכן יכול צד שנישא לאחר 1.1.74 להוכיח גם כיום כוונת שיתוף בנכס מסויים. 28. כוונת שיתוף בנכס מסויים מכלל הנכסים: א. מפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי וקנובלר עולה הגישה המאפשרת, כאמור, לאחד מבנה"ז הטוען לשיתוף להוכיח זכותו זו: "הדין החל על בני הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי... שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על ידיהם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השיתוף לפחות ככל שהיתה בתחילת דרכה. על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום-הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש. כל זה ייעשה, תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין... יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה, במסגרת ההסדר המיוחד שמצא את ביטויו בחוק. כל זאת לעניין זיהוי הבעלות על הרכוש." (פרשת יעקובי וקנובלר, ע' 621). ב. בהתאם לכך פסקה כב' השופטת שידלובסקי-אור; "אכן, כפשוטו ניתן ללמוד מפרשת יעקובי כי חזקת השיתוף לא תחול במקום בו חל חוק יחסי ממון, משום שהאחרון מוציא את הראשון. אולם, מעיון וניתוח מעמיק של פסק הדין עולה כי חוק יחסי ממון מוציא את החזקה המשפטית של הלכת השיתוף כפי שעוצבה בפסיקה, אך אינו מוציא את האפשרות להוכיח עובדתית, בהתאם לנסיבות הפרטניות של כל מקרה ובהתאם לדין הכללי, כי היתה כוונה לשיתוף בנכסים בין בני הזוג. במה הדברים אמורים: כאשר יחול חוק יחסי ממון על בני זוג, החזקה המשפטית כי נכסים שהשיגו בני הזוג במאמץ משותף במהלך נישואים הרמוניים, שייכים בחלקים שווים לשני בני הזוג, לא תחול כחזקה (פרזומציה) משפטית. אולם, אם יוכיח אחד מבני הזוג באופן פרטני בעובדות, כי כוונת הצדדים היתה לשיתוף בנכס זה או אחר שנצבר במהלך נישואיהם, או שיוכח כי לפי הדין הכללי הרכוש הינו משותף והנכס ייחשב בבעלות שני בני הזוג". (ת"א (י-ם)1074/95 נהיר נ' נהיר, דינים-מחוזי כרך לב(3) 856; תמ"ש (ת"א) 065441/98, 065442/98 ו' ט. נ' א' ט. (טרם פורסם) ). ג. מן האמור לעיל עולה כי לכאורה דין טענתו של הנתבע להתקבל, הגם שבנה"ז נישאו לאחר יום 1.1.74, זאת באם יוכיח כי לגבי שתי הדירות אמנם הרישום הפורמאלי מעיד על היות הנכסים בבעלותה הבלעדית של התובעת 1, אך בידיו ראיות בדבר כוונתם המשותפת של הצדדים לשיתוף בהן. "...במשטר של הפרדה על הטוען לשיתוף להוכיח את זכותו, כאשר מהות הראיות הנדרשות תיגזר מסוג הנכס, או הזכות הקניינית, שבה נתבע השיתוף." (ה"פ (י-ם) 527/96 בראון נ' בראון (לא פורסם)). 29. המבחנים להוכחת כוונת שיתוף ספציפית: א. פרופ' שיפמן במאמרו "ואף על פי כן- שיתוף בנכסים", משפטים כ"ו 399, ע' 404 חווה דעתו בנושא זה, ולגישתו לאור פסה"ד בפרשיות קנובלר ויעקובי: "...גם אם דוחים דו-קיום של חזקת שיתוף והסדר האיזון, נשאר פתח פתוח לקביעה שבמקרה הספציפי התכוונו הצדדים לשיתוף נכסים. ...אפשרות זו הוכרה במפורש בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן. לאפשרות זו הסכים אף השופט טל... השאלה הנשאלת היא, מהו ההבדל המעשי בין חזקת שיתוף לבין שיתוף המוכח באורח ספציפי? ". "זו חזקת שיתוף אחרת, כחושה יותר: היא ממשית יותר ופיקטיבית פחות. לכן, אין בכך חזרה בעורמה, או מבלי שים לב, להלכות הקודמות כמות שהן. נראה שיש מקום להבחין בין חזקת שיתוף, המיוחסת לצדדים כהשערה עובדתית, לבין חזקת שיתוף המיוחסת להם בתור השערה משפטית. דומה שאת הגירסה הראשונה מוכנה היתה לקבל השופטת שטרסברג-כהן, אשר כפי שכבר ראינו לעיל אישרה את האפשרות לשיתוף שהוא פועל יוצא של 'הדין הכללי' וקרוב לחזקת השיתוף, לפחות כפי שהיתה בראשית דרכה. אף השופט טל כיוון בחוות דעתו את חצי-ביקורתו כלפי השינוי המהותי בגישת הפסיקה כלפי חזקת-השיתוף, אשר שוב 'אינה מבוססת על כוונה הנלמדת בהתנהגות הצדדים בכל מקרה פרטי' אלא היא 'הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה'. נראה אפוא, שגם לפי שופטים אלה...עדיין יפה כוחה של חזקת השיתוף כהשערה עובדתית: מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחסי בני הזוג המצביעות על חיי שיתוף ניתן ללמוד על כוונתם לנהוג שיתוף בנכסיהם. כוונה זו איננה מצריכה ראיות פורמאליות אלא רק הסתכלות על אורח חייהם של בני הזוג העומדים בפני בית המשפט; אבל אין זו השערה המיוחסת לצדדים מן הדין. לכן, אין לה מקום אם אין לפני בית המשפט ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה על שיתוף נכסים." (שיפמן, שם, עמ' 405-406) "... הנה כי כן, גם לאחר חוק יחסי ממון נפתח שער לבן זוג להוכיח כוונת שיתוף מיוחדת בנכס פלוני... כוונת שיתוף ספציפית כאמור תתפרש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף... כאשר מוכחת במשפט פלוני כוונת שיתוף ספציפית לגבי נכס פלוני לא תהיה כל מניעה להצהיר על זכויות הצדדים בנכסים, כפי שהזכויות עולות ונובעות מכוונה זו". (ת"א (י-ם) 1595/96 מונטיליו נ' מונטיליו, דינים-מחוזי לב(2) 680). ב. בפרשת הדרי (שם נישאו בנה"ז קודם לתחולת הסדר איזון המשאבים ועל כן חלה עליהם חזקת השיתוף הכללית), פסק כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר שיש לבחון לגבי הנכס שבמחלוקת האם אמנם יש להחיל עליו את חזקת השיתוף. בתוך כך, נקבעו חמישה קרטריונים לשקילת קיומה של חזקת השיתוף בין בני זוג לגבי נכס מסויים: א. טיב הנכס. ב. פרק הזמן שבו נמשך הקשר. ג. האם מדובר בנישואים ראשונים של בני הזוג, לעומת מצב של נישואים שניים, כאשר במסגרת הנישואים הראשונים צבר בן הזוג נכסים. ד. האם בן הזוג הטוען לשיתוף נטל חלק מרכזי במשק הבית המשותף הן במישור הניהול השותף, והן במאמץ הכללי של פרנסת המשפחה. ה. תרומת בן הזוג לרכישת הדירה- חלק קטן יחסית בהשקעה בדירה היא בעלת משמעות רבה יותר לשלילת חזקה אם תקופת הנישואין קצרה (הרחבה על כך-להלן). (ר': ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690-691; ה"פ (י-ם) 233/94 אוזנה נ' אוזנה, תקדין-מחוזי כרך 96(2) 1928). 30. מבחני חזקת השיתוף כ"כלי עזר ראייתי": שני מבחנים נקבעו בפסיקה לקיום חזקת השיתוף: 1) מבחן החיים המשותפים 2) מבחן המאמץ המשותף לצורך הוכחת כוונת שיתוף בנכס מסויים, מבחנים אלה מסייעים כראיות לאותה הכוונה כפי שאומר כב' השופט חשין בהמרצת פתיחה (י-ם) 527/96 בראון נ. בראון: "לחזקת השיתוף בנכסים יש בכל זאת ערך ככלי עזר ראייתי - גם לגבי בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון". א. המבחן הראשון, מבחן החיים המשותפים, אותו קבעה הפסיקה אף צומצם על-ידה עם השנים עד למינימום של חיים הרמוניים בין בני הזוג: "לא נעלם ממני כי דברים אלה נאמרו לענין חזקת השיתוף שאינה חלה בעניינינו אך עדיין יש לה נפקות... ככלי עזר ראייתי..." בפרשת גדסי דנה כב' השופטת נתניהו בעניין זה: "בתחילת דרכה של הלכת השיתוף הושם אמנם הדגש על חיי שלום והרמוניה בין בנה"ז. הדרישה לשלום בית היתה דרישה מינימלית להנחת הכוונה של הצדדים לקיים שיתוף נכסים... אך בפסיקה המאוחרת צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש... נבחן מכלול היחסים שבין הצדדים, כשהדגש הושם על מערכת החיים, שקיימו בנה"ז בתא המשפחתי שיצרו, מערכת של חלוקת תפקידים ושל מאמץ משותף עם איחוד משאבים על אף סכסוכים ומריבות." (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650-651). "עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ובפיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו - כל אלה גוברים על העובדה - הניצבת לעצמה- כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבנה"ז". (פרשת הדרי, 692-693). ב. אציין, כי במקרים הנ"ל בנה"ז גדסי ניהלו חיי נישואין משותפים במשך 19 שנים ואילו בנה"ז הדרי היו נשואים 22 שנים. דהיינו, "נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בנה"ז את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין ע"י עבודה בבית ובין ע"י עבודת-חוץ, מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים". (ר': פרשת הדרי, לעיל, עמ' 692). "זכויותיו של בנה"ז בדירת המגורים אינן נלמדות אך ורק מטיב היחסים בין בנה"ז בעת רכישתה. חזקת השיתוף נלמדת מאורח חיי בנה"ז לאורך זמן. בחלוף פרק זמן מסוים, ניתן "למתוח אחורה" את ההסכמה המונחת בבסיס חזקת השיתוף. אמנם... חזקת השיתוף איננה מתחילה לפעול מרגע שבנה"ז מתחילים לחיות יחדיו, אולם משהיא קמה ומוכחת, ניתן לתפוס בגדרה גם נכסים שנרכשו במהלך אותה תקופה, ובנסיבות מסוימות, גם נכסים שנרכשו לפני כן." (ר': פרשת יעקובי וקנובלר, עמ' 573). ג. מקרה דומה העוסק בעניינינו נדון בפסה"ד רון שמחה שם פסק כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר ביחס לדירה שנרכשה עובר לנישואין: "ברי כי הדירה נרכשה עבור שני בנה"ז, לצורך מגוריהם לאחר נישואיהם. בנה"ז חיו בדירה במשך כעשר שנים. המשיבה נשאה בנטל הכלכלי, ואף בחלק ממימון הדירה... אף מבלי לקבוע מסמרות בדבר היקף המימון שנטלו עליהם בנה"ז, אין העובדה שהדירה נרכשה כחודש לפני הנישואין, כשלעצמה, עומדת למשיבה לרועץ. עצם החיים המשותפים ותקינותם, הזרמת הכנסותיהם של שני בנה"ז לקופה משותפת אחת... המאמץ המשותף... גוברים על העובדה כי בתחילת הנישואין בא עיקר המימון מכיסו של המערער, או ליתר דיוק, מכיסו של אביו." (ע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה, תקדין עליון 95(2) 1001, 1002). ד. המבחן השני, מבחן המאמץ המשותף יש בו כדי לעורר קושי לגבי נכס שנרכש לפני נישואי בנה"ז, שכן עד לאותה נקודת זמן מדובר במאמץ של בנ"ז אחד בלבד שהושקע ברכישת הנכס. "אכן, גם כאשר מדובר בנכס כזה עשויים שני בנה"ז לממן לפחות באופן חלקי את רכישתו... או להשביחו במאמציהם המשותפים הנעשים לאחר הנישואין. כאשר שיעור ההשבחה או חלקו של המימון המשותף מתוך מחירו הכולל של הנכס הוא משמעותי, עשוי הדבר לשמש כשיקול להחיל את חזקת השיתוף על הנכס, חרף העובדה שהוא נרכש קודם לנישואין". (ת"א (י-ם) 920/93 הירש נ' הירש, תקדין-מחוזי כרך 98(2) 1994, ע' 2004). ה. המאמץ המשותף ורמת ההשקעה בדירה: "חלק קטן יחסית בהשקעה בדירה הוא בעל משמעות רבה יותר לשלילת החזקה, אם תקופת הנישואין קצרה. אולם עם חלוף שנים רבות מטשטשת החלקיות שבהשקעה, שהרי בדירת בנה"ז מדובר, וקיום משק הבית המשותף והחיים בצוותא מדגישים את עצם השיתוף, להבדיל מחלקיותו בראשיתו." (פרשת הדרי, ע' 691). כב' השופט פורת ניתח בעניין המלי שורה של פסקי-דין בהם דנו בשאלת חזקת השיתוף והחלתה על נכסים שנרכשו ע"י אחד מבנה"ז קודם לנישואין, ופסק שבמקרה כזה ישנה דרישה שאותו חלק מהנכס שמומן ע"י המאמץ המשותף או היקף ההשבחה של הנכס יהיו משמעותיים ביחס לערכו הכולל של הנכס, בייחוד בזמן שתקופת הנישואין קצרה: "נראה כי ניכרת מגמה ברורה בכל פסקי הדין שהובאו לעיל, כי חייבת להיות זיקה כלכלית בין הנכס לבין בן הזוג הטוען לשיתוף בו וכי הדגש איננו רק על מועד הרכישה (האם זה חודש או שנה לפני הנישואין)." זיקה זו יש שהיא תבוא לידי בטוי על-ידי מימון חלק מהנכס (כאשר אין ספק שהפסיקה לא דרשה השתתפות של למעלה מ- 50%) או נשיאה משותפת בעול החזר המשכנתא וגם שיפוצים שהגדילו את ערכו של הנכס באופן משמעותי יצרו זיקה מעין זו. (ר': ע"א (ת"א) 11/96 המלי נ' המלי, תקדין-מחוזי 96(3) 3500/ 3509). 31. כאמור, במקרה שבפני שתי הדירות הינן סלע המחלוקת בין הצדדים. הריני דוחה את טענתו של הנתבע לפיה אין להפריד בין הדירות וכי הבחנה שכזו תהא מלאכותית. הלכה פסוקה היא בנוגע לדירת המגורים כי; "דירת המגורים היא, כידוע, גולת הכותרת של חזקת השיתוף... הדברים אמורים בייחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה...". (פרשת הדרי, ע' 690). 32. אנו דנים בעניינה של דירת מגורים אשר נרכשה ונרשמה על-ידי אחד מבנה"ז, קודם לנשואיהם. הפסיקה כיום איננה רואה הבדל עקרוני בין דירה שנרכשה קודם לנישואין, לבין דירה שנרכשה במהלך חיי הנישואין. ההבדל בא לידי בטוי בנטל ההוכחה, באם ישנו צד המנסה לסתור את חזקת השיתוף בנכסים. נטל הראיה בהוכחת חזקת השיתוף ובהוכחת כוונת שיתוף ספציפית: הפסיקה העניפה אשר דנה בתחולת חזקת השיתוף קבעה כי כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר שבני הזוג חיים בצוותא בהרמוניה במשך תקופה ניכרת, מנהלים משק בית משותף וחשבונות משותפים והתנהגותם הכללית מצביעה על שותפות ברכושם, "הרי קיימת הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הינו בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת. אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין, ובסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים." (ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 603). כך גם בפס"ד פרבר: "הלכה פסוקה היא, כי לגבי החלת 'חזקת השיתוף' על דירת המגורים, התחזק במהלך השנים מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם... אשר לסתירתה של חזקת השיתוף בנוגע לזכויות בדירת המגורים המשמשת את שני בני הזוג, הרי זו בגדר האפשרי. אולם נטל השכנוע בעניין זה הוא על הטוען לסתירת החזקה, ועליו להסתמך על ראיה משכנעת לשם ביסוסה של טענה כזו". (ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר, פ"ד מח(4) 540, 543). הלכה זו יפה אף לנכסים שנרכשו קודם לנישואין ונרשמו על שמו של צד אחד. דהיינו, אותו צד שעל שמו רשום הנכס, הוא שנושא בנטל הראיה כי אין להחיל עליו את חזקת השיתוף. אציין כי בפרשת הדרי הדגיש כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר כי לסברתו אין לתמוך בגישה המבטלת באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו ע"י אחד מבני הזוג קודם לנישואין לבין נכסים שנרכשו ע"י שני בני הזוג לאחר הנישואין. אלא, יש לבחון לגבי הנכס שבמחלוקת האם יש מקום להחיל עליו את חזקת השיתוף". (פרשת הדרי, ע' 692). מאידך, בעניינינו, בעת בחינת כוונת שיתוף בנכס מסויים התהפך נטל הראיה והועבר לכתפיו של הצד המבקש להוכיח את קיומה של אותה כוונה ספציפית. (על כך ראה פיסקה 28 לעיל; ת"א (י-ם) 1074/95 נהיר נ' נהיר, דינים-מחוזי כרך לב(3) 856; ה"פ (י-ם) 527/96 בראון נ' בראון (לא פורסם) "על המבקשת מוטל העול להוכיח את כוונת השיתוף הפוזיטיבית והספציפית שלה ושל בעלה בדירה, על אף שהדירה נרשמה על שמו בלבד". וכפי שאומר פרופ' שיפמן במאמרו דלעיל, יש להביא בפני ביהמ"ש (ע"י הטוען לשיתוף בנכס): "ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה על שיתוף בנכסים". 33. שאלת רישום הדירה על-שם התובעת 1 בלבד: הדעה הרווחת גורסת כי עצם רישומה של הדירה על שם אחד מבני הזוג בלבד אינו מועיל לסתירת חזקת השיתוף- "עובדת רישומה של הדירה כולה על שם הבעל אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה, שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש המסויים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג". (ר': ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22, 26-27; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650). וכן- "הרישום במרשם המקרקעין או כל רישום אחר של נכס פלוני אינו קובע אם הנכס הוא בבעלות משותפת אם לאו. העובדה שנכס פלוני נרשם על שם אחד מבני הזוג ולא על שם שניהם, אינו קובע כלל את השיתוף של בני הזוג, ויש לדון בעניין זה לפי מהותו של הנכס ולפי כוונות השיתוף או ההפרדה של הרכוש כפי שבאה על ביטויה בהתנהגות הצדדים." (ת"א (י-ם) 1595/96 מונטיליו נ' מונטיליו, דינים-מחוזי לב(2) 680). דברי הפסיקה שהתייחסה לעניינם של בני זוג הכפופים לחזקת השיתוף אמנם אינם חלים בתנאים שבמקרה שבפני, אך עדיין יש להם נפקות להוכחת כוונת השיתוף כיום בנכס מסויים- "ככלי עזר ראייתי". (פרשת בראון, ע' 11). עם זאת, הבהירה הפסיקה כי, "הטוען לשיתוף בנכס שנרכש כולו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין ושולם מחירו, ובכלל זה דירת המגורים, לא יוצא ידי חובתו בכך שיוכיח חיי נישואין מאושרים והרמוניים." (ר': פרשת אוזנה, ע' 1928; פרשת הדרי, ע' 697). 34. מן הכלל אל המקרה הפרטי שבפני: אין עוררין, כי מאז נשואיהם שחלו בתאריך 2.12.1992 חיו בני הזוג בדירה הראשונה, היא דירת המגורים, ובה גידלו את שני ילדיהם, התובעים 2-3, זאת עד למועד הפרוד ביניהם, שארע ביום 4.2.1998. התובע 4 נולד לאחר הפרוד, בעת ששהתה התובעת 1 באנגליה. לאחר מכן חזרה לארץ עם הילדים בעקבות פסק דין שניתן בהליך המשפטי שהתנהל נגדה באנגליה עפ"י אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א1991-. חייהם המשותפים של בני הזוג, שאורכם השתרע על פני 5 שנים ומספר חודשים, התבסס על מערכת הסכמית לפיה הנתבע ישב וילמד בישיבה כל העת, מבלי שיחוייב לדאוג לפרנסת משפחתו, זאת בזמן שכל הכנסתם הכלכלית השוטפת של בני הזוג וילדיהם תנבע מקרן הירושה של התובעת 1 ומכספים שהועברו להם ממשפחתה. בנוסף, נרכשו שתי הדירות במלואן (ללא צורך בנטילת משכנתא) על-ידי אבי התובעת 1 מכספי ירושתה, תוך רישומן על שמה בלבד, מחצית השנה קודם לנישואין. מקובלני כי אכן יש לראות את "הזכויות הרבות אשר נצברו לטובת אשת הנתבע בעקבות תלמודו של הנתבע, כמהווים אף הם חלק ממסד השיתוף שחל על הצדדים" (כמובא בפסקה 60 לסכומי הנתבע). כמו-כן, הסכמת התובעת 1 לדרך חיי השיתוף, שהונהגה בין הצדדים, אף הושתת על רצונה בנישואין מיוחסים, היות ולדבריה השידוך ביניהם התבסס על היות החתן-הנתבע נצר למשפחת רבנים מכובדת. (עם זאת, אציין כי לטענת התובעת 1, להסכמתה זו התווספה ההנחה שהיות והחתן הינו נצר למשפחה מיוחסת, בבוא היום הוא אף יגיע למעמד מכובד שהשתכרות נכבדת בצדו). לכאורה, על פי מבחני הפסיקה, לא היה די בטענות התובעת 1 כי את נטל פרנסת המשפחה נשאה היא על גבה ושהדירות נרכשו במאמצה הבלעדי ונרשמו על שמה, בכדי לדחות את טענות הנתבע כי הוא והתובעת 1 חיו במשך "שנים רבות" תחת קורת גג משותפת, תוך שהם מנהלים חיי משפחה תקינים ובדבר זכויותיו בדירת המגורים. יחד עם זאת, בהתבססי על הראיות שהובאו בפני ועל עדויות הצדדים הריני דוחה את טענות הבעל מהטעמים הבאים: העובדה כי הלכה למעשה, חיי הנשואין של בני הזוג נמשכו 5 שנים בלבד, מובילה למסקנה שבמהלך תקופה קצרה יחסית זו לא התעצבה והתייצבה מתכונת חיי השיתוף בין הצדדים די צרכם. במלים אחרות, אמנם נראה כי היתה בין הצדדים הסכמה באשר לדרך המיוחדת בה בחרו לנהל את חייהם המשותפים, אך נשואיהם לא ארכו זמן רב דיים בכדי לאפשר הוכחת כוונת שיתוף ורצון הצדדים (ובעיקר האשה) להמשיך באורח חיים כזה דווקא. אוסיף ואדגיש, כי אין אני פוסל אפשרות של הוכחת כוונת שיתוף ספציפית (גם בעניין דירת מגורים) בין בני זוג, שהסכימו ביניהם לדוגמא- כי הבעל יקדיש עיתותיו על דרך משל לאומנות, שאין רווח בצידה, או יעסוק במשלח-יד שאין לצידו כל הכנסה בעוד האשה נושאת בכל עול הפרנסה באופן בלעדי. כל זאת בתנאי שאורך החיים המשותפים יהא (כמו שהודגש בפרשות "הדרי" ו"גדסי" בעניין הוכחת חזקת השיתוף- ר' לעיל) כזה המאפשר הסקת מסקנה כי הצדדים אכן ניהלו את חייהם מתוך רצונם הכן להמשיך ולקיים את המוסכם ביניהם. זאת ועוד- בפועל לא היתה לבני הזוג קופה משותפת בה נתמזגו יחדיו משאבים שכל צד עבד לשם המצאתם, כי אם קופה שהתבססה כולה על הכנסותיה של האשה. מתווספת לכך העובדה שלית מאן דפליג כי גם השיפוצים שנערכו בדירת המגורים וכל רכישות המטלטלין מומנו בהשקעתה הכלכלית הבלעדית של האשה. כך שאין מתמלאת כאן דרישת הפסיקה ל"זיקה כלכלית בין הנכס לבין בן הזוג הטוען לשיתוף בו". בחנתי בחון היטב את הפרוטוקולים מדיוני ביהמ"ש, סיכומי הצדדים והראיות שהובאו בפני, ולא מצאתי אופן אחר בו התבטאה אולי השקעתו של הנתבע בדירת המגורים, בחינת ראיית "המאמץ המשותף" לאו דווקא כמאמץ פיסקלי. מאמצי לא נשאו פרי. אמנם הנתבע טען בפני כי סייע בעת תכנון השיפוצים שבוצעו בדירת המגורים, אך לא די לנו בכך. שכן, לא הועלתה בפני תמונה של בעל משפחה המשקיע מאמצים בניהול הבית בכל צורה שהיא, ולא של אב המסייע בפועל בטיפול בילדיו. אשר על כן, גם נסיונות ביהמ"ש לפרש את הפסיקה בצורה רחבה וגמישה לא מאפשרות לראות בנתבע בנסיבות שלפנינו, ובייחוד לאור פרק הזמן הקצר בו חיו הצדדים יחדיו, כבעל זכות לשיתוף בדירת המגורים. מעדויותיה של התובעת 1 בהליכים שהתקיימו באנגליה במסגרת אמנת האג ובפרוטוקול הדיון בבימ"ש זה מיום 2.4.00 אף עולה כי חיי הנישואין ידעו הן מעשי אלימות פיזית והן אלימות נפשית. 35. הדירה השניה שבשכירות מוגנת: אם בדירת המגורים מצאנו שאין לנתבע זכויות, קל-וחומר בדירה, שאכן נרכשה לצורך הפיכתה לחלק מדירת המגורים בעתיד, אך בפועל לא שימשה את הצדדים כלל במהלך חייהם המשותפים. לפיכך, ניתן לראות דירה זו כנכס שנרכש עבור האשה קודם נשואיה (מכספיה אשר הוחזקו בנאמנות ע"י אביה), עליו חל סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה. 36. אינדיקציה נוספת לסתירת כוונת השיתוף של התובעת 1 בדירות נמצאת בכך שבעת נטילת משכנתאות על הדירות לא התייעצה ולא סיפרה התובעת 1 לנתבע אודות פעולותיה. כאן המקום לציין שמאחר והמדובר בקנייניה של האשה, שנרכשו לפי הנישואין, והתובעת 1 בתיק דנן היתה המפרנסת ומכלכלת היחידה בקשר הנשואין הרי שלא היתה מוכרחה לדווח לבעלה אודות עשייתה בקניינים, בעת שנאלצה למשכן את הדירות לשם נטילת הלוואות בנקאיות. מה גם שלטענת התובעת 1: "לא הודעתי לו על המשכונים, לא הייתי חייבת להודיע לו, הוא מעולם לא רצה לשוחח. הוא אמר שאם הוא ישמע משהו על הכסף, הוא יכול להבין שמדובר בכסף לא כשר ואסור לו לשהות בדירה שנקנתה בכספים אלה...". (פרוטוקול הדיון 2.4.00). 37. באשר לטענת ב"כ הנתבע בדבר השוני בחיי השיתוף המקובלים בין בנ"ז לבין חיי השיתוף שהונהגו ע"י הצדדים בתיק דנן, הריני רואה לנכון לציין כי ביהמ"ש מודע לפער המדובר. ביהמ"ש אינו מבקר בפסיקתו את דרך ניהול חייהם של בני הזוג דנן ואני מכבד את החשיבות שראו כל הצדדים הנוגעים בדבר בהיות הנתבע אברך, המקדיש עתותיו ללימוד התורה (ואף התובעת 1 כאמור לא התכחשה לעניין זה). 38. אוסיף, מבלי לחוות דעה, כי לאור כל האמור בטענות וסכומי הצדדים, הרי שאם עומדות לנתבע טענות בקשר ל"שטר התנאים" שהופר כביכול, היה עליהן להיטען לא אל מול התובעת 1, שאיננה חתומה כלל על הסכם התנאים, כי אם בתביעה חוזית נגד חמו ז"ל של הנתבע או עזבונו. אמנם ייתכן ואבי התובעת 1 התחייב מלכתחילה בהסכם לתת לבני הזוג במשותף דירה, אעפ"כ, בפועל גלוי הדעת של האב מעיד כי בחר לרשום את התובעת 1 בלבד כבעלת הדירות במרשם המקרקעין. 39. בנסיבות הענין, לא מצאתי לנכון לפסוק לזכות התובעת תשלום בגין שכר דירה ראוי "לכל התקופה שהתגורר בדירת המגורים" או לפחות "לתקופה החל מיום הגשת התביעה 2.12.99" כפי שמבקשת התובעת. מדובר בדירה בה התגוררה המשפחה עד שהאשה והילדים עזבוה. אין מדובר בפולש או במסיג גבול אלא בבעל שהתגורר עם ילדיו ואשתו בדירה השייכת לאשתו. בין בני הזוג היתה קיימת מחלוקת כנה לגבי הזכויות בדירה, ופסק-דין זה קבע כי הזכויות בדירה כולן שייכות לאשה לבדה, ועל כן יהיה על הנתבע לפנות את הדירה. מובן מאליו כי אם הדירה לא תפונה במועד שיקבע הרי החל ממועד זה תהא זכאית האשה לשכר-דירה ראוי מעם הבעל. 40. הגם שהמטלטלין נרכשו על ידי האשה או בני משפחתה אני קובע כי המטלטלין כולם בהם השתמשה המשפחה משך שש שנים, הינם מטלטלין משותפים ומורה על פירוק שיתוף ביניהם באופן הבא: א. ב"כ הצדדים יגיעו להסכמות בדבר אופן חלוקת המטלטלין תוך לקיחה בחשבון מהם המטלטלין הנחוצים כי יישארו בדירה על מנת לשרת את שלושת הקטינים. ב. היה ולא תושג הסכמה שכזו, או שתתעורר מחלוקת לגבי פריט מסויים שהנתבע טוען כי איננו בדירה, יודיעו הצדדים על כך לבית המשפט ובית המשפט יקבע מה תהיה מתכונת הדיון בכל הנוגע לחלוקת המטלטלין. 41. סוף דבר: א. הנתבע יפנה ויסלק ידו מנכס התובעת וזאת בתוך 20 יום מהיום. ב. הנתבע ישלם סך של 925 ש"ח לחודש דמי מזונות עבור כל אחד משלושת ילדיו. סך זה יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויעודכן אחת לשלושה חודשים כשבסיס המדד הינו המדד הידוע היום. ג. קיצבת המל"ל תשולם לידי התובעת. ד. חיוב זה הינו מיום 1.1.01. ה. היה ולא יפנה הנתבע הדירה כאמור, יתווספו לסך המזונות סך של 450 ש"ח לחודש עבור כל קטין הוצאות מדור, במתכונת ההצמדה הקבועה בסעיף 41ב'. ו. הנתבע ישלם הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בסך של 3,500 ש"ח + מע"מ. קטיניםמזונות ילדיםהמשפט העברימזונות