סמכות בית משפט - חינוך ילדים

בית המשפט ציין בפסיקתו כי הערכאה המוסמכת לדון בענין חינוך הילדים מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היא בית המשפט לענייני משפחה וכי מי שמבקש לשלול סמכות מבית המשפט, צריך להשען על הוראת חוק מפורשת. להלן החלטה בנושא סמכות בית משפט - חינוך ילדים: החלטה 1. המשיבה הגישה ביום 21.6.98 נגד בעלה לשעבר, תביעה לבית משפט זה, לגבי חינוך שלושת הילדים המשותפים לה ולמבקש (הילדים בני 15, 11 ושש וחצי). 2. המבקש הגיש ביום 28.9.98 בקשה זו לדחיית התביעה על הסף ולחילופין למחיקתה ובכך עוסקת החלטה זו. 3. המשיבה טוענת בכתב התביעה, כי המשפחה ניהלה אורח חיים דתי - לאומי הידוע בסגנון "הכיפה הסרוגה" וכי היחסים בין ההורים החריפו לאחר שהמבקש החל לאמץ "אורח חיים חרדי קיצוני נוקשה ביותר" כדברי המשיבה. 4. בכתב התביעה, המשיבה ביקשה את הסעדים הבאים: א. להורות לנתבע בצו, שלא לרשום את הילדים למוסד כלשהו משנת תשנ"ט, אלא בהסכמתה המפורשת. ב. להורות לנתבע לחנך את הילדים על ערכי תרבות ישראל והשגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל, לעם ישראל ולצה"ל, על תודעת זכרון השואה והגבורה וחללי צה"ל, על שאיפה לרכוש השכלה גבוהה ולהיות חלק מהחברה הבנויה על ערכי חירות, שוויון, סובלנות, כיבוד האדם, עזרה הדדית, אהבת הורים וגיוס לצה"ל. ג. להורות לנתבע לשתף את התובעת מראש ולהתייעץ איתה בכל ענין הקשור בחינוך הילדים. ד. להורות כי הילדים ילמדו במוסדות ממלכתיים - דתיים. 5. המבקש טרם הגיש כתב הגנה. 6. תחילת ההתדיינויות המשפטיות בין הצדדים היתה בכך שהמבקש הגיש ביום 28.2.95 לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, תביעת גירושין נגד המשיבה ובה כרך את מזונות האשה והילדים, את משמורתם של הילדים, מזונם וחלוקת הרכוש. 7. המבקש הגיש לבית הדין הרבני בקשה להחזקת הילדים בה טען כי המשיבה עזבה את הבית, השאירה אצלו את הילדים והיא עשויה לקחת את הילדים למוסדות חינוך שאינם חרדיים. בתגובתה, המשיבה אישרה כי היא עזבה את הבית ואת הילדים, אך אין לה כל כוונה להעביר את הילדים למוסדות חינוך שונים מאלה שבהם הם לומדים היום (דהיינו בשנת 1995). ביום 10.4.95 החליט בית הדין הרבני כי משמורתם הזמנית של הילדים תהיה אצל המבקש; ביה"ד הרבני קבע הסדרי ראיה בין המשיבה לילדים וחייב את ההורים לגשת לבדיקה מקצועית בנושא המשמורת הקבועה. 8. המשיבה גם הגישה לביה"ד הרבני "תביעה בענין הילדים" בה טענה כי היא שכרה דירה באיזור מגורים דתי שבו יוכלו הילדים ללמוד במוסדות חינוך חרדיים. 9. הצדדים עשו ביניהם הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י ביה"ד הרבני ביום 13.9.95. בהסכם הגירושין נקבע כי "נושא החזקת הילדים, הסדרי הראיה וענין מזונותיהם יהיה בסמכותו הבלעדית של כב' ביה"ד". הצדדים התגרשו ביום 19.11.95. ביום 30.10.96 הצדדים עשו ביניהם הסכם נוסף בעיקר בעניני הרכוש, שכותרתו "הסכם בהקשר לגירושין". (להלן: ההסכם השני). בסעיף 14 להסכם השני נקבע: "האמור בהסכם זה לא חל על כל הקשור לענין אחזקת הילדים והסדר הראיה שימשיך להיות נתון להכרעתו של כב' ביה"ד". בסעיף 15 להסכם השני נקבע כי: "הסכם זה נעשה בהמשך לגירושי הצדדים וכחלק בלתי נפרד מהסכם הגירושין..." 10. ביום 5.1.97 ניתן בביה"ד הרבני פסק דין בענין משמורת הילדים והסדרי הראיה ובו נקבע כי משמורתם של הילדים תהיה בידי המבקש ונקבעו הסדרי ראיה בין המשיבה לבין הילדים. 11. לאחר 5.1.97 ביה"ד הרבני שינה כמה פעמים את הסדרי הראיה בהחלטותיו מיום 10.4.97, 1.6.97, 29.9.97, 2.3.98. לאחר מכן נתן ביה"ד הרבני החלטות בענין מנוי פסיכולוג קליני ע"מ לקבוע אם אין מקום לשנות את פסק הדין בענין המשמורת. בין לבין, המשיבה פנתה גם לבית הדין הרבני הגדול בערעורים על החלטות בית הדין האזורי. הערעורים נדחו או שהדיון הוחזר לביה"ד האזורי. 12. המבקש טוען כאמור, כי יש לדחות או למחוק על הסף את תביעתה של המשיבה מפני שהסמכות ל-בענייני החינוך של הילדים ניתנה לביה"ד הרבני. המבקש מסתמך גם על הסכמותיה של המשיבה לסמכות ביה"ד הרבני, בהסכמי הגירושין על בקשות שהוגשו לבית הדין הרבני והחלטות של ביה"ד הרבני שנעשו במרץ 1996, דהיינו כחצי שנה לאחר שהסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין, אולם המבקש אינו מצביע על אף החלטה של ביה"ד הרבני העוסקת בחינוך הילדים. המבקש מסתמך גם על טענתה של המשיבה בכתב התביעה, שבה טענה כי המתינה עם הגשת הבקשה עד להכרעה בענין ההחזקה ולכן לטענתו, המשיבה עצמה רואה בחינוך כענין טפל להחזקה, כך שגם המשיבה מסכימה, לטענתו, כי ההורה שיחזיק בילדים הוא שיקבע את חינוכם. 13. ביום 26.10.98, המשיבה הגישה תשובה לבקשתו הנ"ל של המבקש (את התצהיר התומך כתשובת המשיבה, הגישה רק ביום 15.11.98). המשיבה טוענת, בתגובתה, כי כל הדיונים שהתקיימו בביה"ד הרבני, התמקדו בענין הרכוש, החזקת הילדים ובסדרי הראיה ולא בעניני חינוך. 14. טענותיה של המשיבה לגבי המשך המשפט בענין הסמכות הן כדלהלן: א. הערכאה המוסמכת לדון בענין חינוך הילדים מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היא בית המשפט לענייני משפחה. וכי מי שמבקש לשלול סמכות מבית המשפט, צריך להשען על הוראת חוק מפורשת. המשיבה התעלמה מהוראות סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית) הקובעת כי "מקום שבית דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט, יראו כל הוראה בחוק זה - פרט סעיף 75 - שמדובר בה בבית משפט, כאילו מדובר בה בבית דין דתי". ב. סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בענין שאינו נשואין וגירושין הוא עפ"י סעיף 3 או סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגירושין), תשי"ג - 1953 (להלן: החשבד"ר). המשיבה טוענת בענין זה, כי גם אם היתה בידי ביה"ד הרבני סמכות לדון בענייני החינוך של הילדים לפני פסק הדין לגירושין, הרי הסמכות הזו ניטלה ממנו מפורשות. ג. המשיבה טוענת כי גם לפני הסכם הגירושין ופסק הדין לגירושין, לביה"ד הרבני לא היתה סמכות לדון בענייני החינוך. ביה"ד הרבני לא נדרש לדון כחינוך ע"י מי מהצדדים ואף לא דן ולא נתן כל החלטה בענייני החינוך. ד. טענת המשיבה לענין הכריכה היא, כי לא ניתן לכרוך חינוך בתביעת גירושין. (המשיבה מסתמכת על מה שיכול היה להקבע בבג"צ 5507/95 אמיר נ' ביה"ד הרבני, פד"י נ(3) 322 - ושהושאר לטענתה בצריך עיון). ה. המשיבה טוענת כי גם אם ענין החינוך נכרך בתביעת הגירושין - הכריכה לא היתה כדין הואיל והמבקש לא פירט בתביעת הגירושין את תוכנו ואופיו-של החינוך, שיש לדעתו להעניק לילדים. נטל ההוכחה, לטענת המשיבה להיות הכריכה כדין מוטל על המבקש והיא מסתמכת על ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פד"י לד(3) 155. ו. המשיבה טוענת גם כי היא לא הסכימה במפורש להעניק לביה"ד הרבני סמכות לדון בחינוך הילדים וכי גם המבקש טוען רק להסכמתה מכללא. ז. המשיבה מודה כי קיים קשר בין החזקת הילדים לחינוכם "וזאת מן הטעם הפשוט שאחד מן השיקולים היסודיים, הבסיסיים והחשובים ביותר בשאלת ההחזקה היינו מי מן ההורים מסוגל להעניק לילדים חינוך טוב יותר. ואולם "נגיעה" זו בענין החינוך והעובדה ששני עניינים אלה (החזקה וחינוך) אכן כרוכים ושלובים זה בזה מעצם טיבם - אין בה כדי להעיד על כן ש"נשוא הדיון" גופו היינו ענין חינוך הילדים, שכן ענין זה יכול שיעלה לעתים במסגרת הדיון רק בענין נלווה וטפל לנושא החזקת הילדים, אשר הוא והוא בלבד הינו נושא הדיון לגופו, ואשר רק לגביו יסתיים הדיון במתן החלטה ו/או פס"ד אופרטיביים". (ר' סעיף 5.3 לתצהיר המשיבה). המשיבה מסתמכת על בג"צ 181/81 מור נ' בית הדין הרבני פד"י לז(3) 94, 106. בבג"ץ מור נקבע, כי השלב לדון באי ההסכמה שבין ההורים בשאלות החינוך העודפות, צריכות להיות נידונות לאחר הכרעה בענין ההחזקה, הואיל ו"כל עוד שאלת ההחזקה פתוחה לדיון, מוקדם לקבוע, מה טיבן של אותן זכויות עודפות והאפוטרופסות (של החזקה וחינוך) טרם התפצלה". המשיבה התעלמה מכך שביום 5.1.97 נתן ביה"ד הרבני פסק דין שלפיו נקבעה החזקת הילדים בידי האב (פסק דין זה צורף על ידי המשיבה לתגובתה), כך שסוגיה זו אינה רלבנטית לענין שלפנינו, כי בענינינו ניתן פסק דין להחזקת הילדים ושאלת "הזכויות העודפות" של האפוטרופסות פתוחה כבר לדיון. ח. המשיבה טוענת בנוסף, כי המסמכים עליהם מסתמך המבקש אינם מלמדים כי המשיבה הסכימה להתדיין בביה"ד הרבני בעניני החינוך וכי אין בהם כל החלטה והתייחסות לענייני החינוך. (המשיבה מתייחסת בתגובתה לכל מסמך בנפרד). המשיבה צירפה לתשובתה את הבקשות שהצדדים הגישו לביה"ד הרבני ואת ההחלטות הרבות של ביה"ד הרבני האזורי ושל ביה"ד הרבני הגדול וטוענת כי בכולם דובר בענין המשמורת בלבד ולא בענין החינוך. עיון בהחלטות מלמד, כי המשיבה עצמה טענה בערעור שהגישה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים בדבר מינוי פסיכולוג חרדי ביום 28.7.98, ובו היא טוענת כי לב ליבו של הסכסוך הינו ה"ענין החרדי". המבקש המציא ביום 9.11.98 את החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 8.11.98 ובו נקבע כי "התקיימו לפני ביה"ד דיונים רבים הן לפני הגירושין והן לאחר הגירושין בנושא רכוש הצדדים, משמורת הילדים הסדרי ראיית הילדים וחינוכם". המבקש הגיש ביום 8.9.98 בקשה שכותרתה חינוך הילדים. ביה"ד קבע דיון בבקשה ליום 5.11.98. בדיון נכחו הצדדים וב"כ המשיבה (שהוא גם בעלה הנוכחי). ב"כ המשיבה הודיע לביה"ד כי לביה"ד אין סמכות לדון בחינוך הילדים. ביה"ד קובע בהחלטתו הנ"ל כי "ב"כ האשה העלה טענה חדשה, שמעולם לא העלה אותה לפני ביה"ד, שלביה"ד אין סמכות בנושא חינוך הילדים ומאחר והתובע, האב, טוען שהסמכות מוקנית לביה"ד ומבקש שביה"ד יתייחס לנושא ויחליט, אכן מוטל על ביה"ד להחליט בנושא הסמכות לענין חינוך הילדים". ביה"ד קובע כי הוא מתפלא על הטענה של ב"כ האשה הואיל שבדיונים "הועלה מפעם לפעם נושא חינוך הילדים והמוסדות שבהם הם לומדים". וכי ביה"ד הקדיש הרבה מזמנו על מנת לדון במשמורת הילדים ובמוסדות שבהם יתחנכו וכי "לאורך כל הדיונים תמיד דובר על דרך החינוך של הילדים, אשר בהכרח קשור וחבוק עם נושא משמורתם". ביה"ד מציין כי ב"כ האשה, טו"ר משה מיטלמן, הגיש ביום יג' באלול תשנ"ז, לאחר שהצדדים התגרשו, בקשה שכותרתה תסקיר פקידת סעד ובה פונה במפורש לביה"ד, בסעיף 6 ב' וה' "להורות על העברת הבן עילאי לביה"ס הקודם שבו למד". "ליתן צו האוסר על האב לקבוע מסגרות חינוכיות לילדים מבלי לקיים דיון, או מבלי לקבל הסכמתה בכתב של האם" וכי הבעל כרך בתביעת הגירושין את נושא החינוך. ביה"ד קובע כי: א. הסמכות לדון בנושא חינוך הילדים וכמו"כ המוסדות שבהם ילמדו מוקנה לביה"ד". המשיבה הגישה לבית משפט זה ביום 15.11.98 תצהיר תשובה להחלטתו הנ"ל של ביה"ד. ט. לטענת המשיבה נושא הסמכות הוסדר בהסכם הגירושין, דהיינו הוסדר באופן שלילי, כאשר נקבע כי לביה"ד הרבני תהיה סמכות לדון בנושא החזקת הילדים, הסדרי הראיה ומזונותיהם ולא נקבע כי הסמכות תהיה לביה"ד הרבני גם בענין החינוך. לטענת המשיבה, ההסדר השלילי נלמד, גם מפני שהמבקש טוען שהחינוך נכרך בתביעת הגירושין וכי למרות זאת, הנושא לא נכלל בהסכם הגירושין - עובדה זו מלמדת, לדעת המשיבה, כי הסמכות בענין לא הוענקה ע"י הצדדים לבית הדין הרבני. 15. טענת המבקש לדחייה על הסף מסתמכת כנראה על תקנה 101(א)(2) לתסד"א, לפיה רשאי בית המשפט לדחות תביעה על הסף מחוסר סמכות. הטעם שהמבקש נותן הוא כי הסמכות היחודית נתונה לביה"ד הרבני. הטענה החילופית בדבר מחיקת התביעה על הסף לא נומקה כלל. המבקש גם לא טען מה הוא היסוד למחיקה על הסף והדבר אינו עולה מתוך ארבעת העילות האפשריות שבתקנה 100 לתסד"א החלה בענין. בית המשפט לא יעשה את מלאכתו של המבקש ולפיכך אדון רק בבקשה לדחייה על הסף, עקב חוסר סמכות. 16. פסיקותיו של בית המשפט העליון, לגבי הסמכות בענין חינוך הילדים מתבססים ומפנים להלכה שנקבעה ע"י השופט זוסמן (כתוארו אז) בפרשת פלורסהיים (בג"צ 181/68 פלורסהיים נ' ביה"ד הרבני, פד"י כב(2) 723). הלכת פלורסהיים היא כי עפ"י סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, ההחזקה של הילדים נפרדת משאלות אחרות של האפוטרופסות, וכי סמכות בעניין ההחזקה אינה בהכרח סמכות בשאלות אחרות של האפוטרופסות. "משנתפצלו חזקה ואפוטרופסות, מתעוררת השאלה אם קביעת מוסד החינוך כלולה בזכות ההחזקה או שמא היא נמנית על הזכויות העודפות שנשתיירו בידי האפוטרופוס, לאחר שזכות החזקה נפרדה מן החבילה". (ר' פלורסהיים בעמ' 726, מול האות ד'). "אכן צודק בא כוח המשיב בטענתו שעניין החזקה וענין החינוך של קטין אחוזים ודבוקים זה בזה, אך פירושו של דבר אינו אלא שבית המשפט או בית הדין הפוסק בענין החזקה, בהניחו את טובת הילד נר לרגליו, לא ימסור את הילד להורה שאינו מסוגל לחנכו ולגדלו כיאות..., אך גירושי ההורים משאירים את דין האפוטרפוסות בעינו ועדיין יש לשני ההורים דעה לגבי חינוך ילדם". השופט זוסמן קובע בהמשך, כי יכולות להיות שאלות של חינוך הטפלות לזכות החזקה אך "לא כן לגבי עניין בעל חשיבות עקרונית, אם יקבל הילד חינוך דתי או אחר, אשר בו נחלקו האפוטרופסים בדעותיהם". (ר' פלורסהיים שם, בעמ' 727 פסקה 6). בסיכומו של דבר קובע השופט זוסמן כי "חינוכו של קטין ולימודיו ענין הם לשני האפוטרופסים לענות בו". (ר' פלורסהיים, שם, בעמ' 727 מול האות ה'). בפרשת פלורסהיים לא היתה לביה"ד הרבני סמכות נמשכת מאחר וענין החינוך לא נכרך, שם בתביעת הגירושין וביה"ד לא פסק בענין החינוך (ר' שם, בעמ' 727, ו' ז'). יש להדגיש כי בפרשת פולרסהיים ההורים עשו ביניהם הסכם גירושין שאושר בפסק הדין של ביה"ד הרבני, אבל הם לא עשו הסכם לגבי האפוטרופסות ומכיוון שקביעת זרם החינוך אינה עשויה תחת כנפי החזקה, לפיכך הסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט האזרחי, אליו הוגשה תביעה בענין החינוך (ר' פלורסהיים, שם, בעמ' 728 מול האות א'). ר' בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פד"י לח (1) 365. בג"צ 181/81 מור נ' ביה"ד הרבני, פד"י לז (3) 94. בג"צ 5507/95 אמיר נ' ביה"ד הרבני, פד"י נ (3) 321. 17. המצב בעניינינו דומה לפרשת פלורסהיים, בכך שגם בענייניו וגם בפרשת פלורסהיים בית הדין הרבני פסק כי החזקת הילדים תהיה בידי אחד ההורים ולפיכך החלטת בית המשפט העליון בפרשת מור (בג"צ 181/81 מור נ' ביה"ד הרבני פד"י לז(3) 94) אינה רלבנטית לענייננו, הואיל ובעניינינו כבר הגיעה השעה לדון בשאלות החינוך העודפות. לפיכך, לאחר הסכמי הגירושין ולאחר פסק הדין מיום 5.1.97 שקבע את החזקת הילדים והסדרי הראיה, אין לבית הדין כל סמכות לדון בענינים אחרים של האפוטרופסות, אלא אם "כל הנוגעים בדבר" הסכימו שבית הדין ידון בכך (עפ"י סעיף 9 לחשבד"ר). 18. לפני שאדון בשאלה מי הם "כל הנוגעים בדבר" והאם "כל הנוגעים בדבר" הסכימו שבית הדין הרבני ידון בשאלת חינוך הילדים, יש להבהיר את נושא הסמכות הן של בית המשפט לענייני משפחה והן של בית הדין הרבני לגבי חינוך הילדים. סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע: "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית קובע: "אפוטרופסות ההורית כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלוח יד לעבודתו וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם וצמודה להם הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו. (ההדגשות שלי - י.ג.). סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית קובע כי אם ההורים לא באו לידי הסכמה, כאשר הם חיים בנפרד, בשאלה בידי מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, או מי מהם יחזיק בקטין או לגבי הסדרי ראיה, רשאי בית המשפט (או בית הדין לפי סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית) לקבוע זאת. דהיינו, לפי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית ובהעדר הסכמה בין ההורים הגרים בנפרד לגבי כל ענין האפוטרופסות לרבות לגבי חינוכם ומוסדות הלימוד בהם הילדים ילמדו הם רשאים לפנות לבית המשפט או לבית הדין שיפסוק בענין. 19. פניה של הורה אחד לבית המשפט לענייני משפחה בעניני אפוטרופסות אינה מצריכה הסכמה מוקדמת של ההורה השני ולבית המשט לענייני משפחה הסמכות לדון בענין עפ"י סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית וסעיף 1(6)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995; די בכך שאחד ההורים יגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה בענייני אפוטרופסות לרבות בענין החינוך והלימודים של הילדים ובכך הוא מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בענין. לעומת זאת על מנת שלבית הדין הרבני תהיה סמכות לדון בעניין אפוטרופסות וחינוך על "כל הנוגעים בדבר" להסכים כי בית הדין דין בענינים אלה. ודוק: מדובר בסיטואציה שבה לא נעשתה כל פניה קודמת לבית הדין הרבני ע"י אחד ההורים כמו תביעת גירושין שבה נכרך ענין חינוך הילדים, או שהנושא לא נכרך בתביעת הגירושין או בסיטואציה בה ביה"ד הרבני סיים את תפקידו ונתן פסק דין (או סגר את התיק) ולא התייחס בפסק הדין לנושא החינוך. השופט אלון מסכם את ההלכה בענין זה: "העולה מן המקובץ. תביעתו של האב בבית הדין הרבני בענין חינוך הילדים ומבוקשו, כי הילדים ילמדו בבית ספר ממלכתי - דתי, ענין מובהק הוא בתחום האפוטרופסות וענייני המעמד האישי. ענייני אפוטרופסות מצווים בסמכות שיפוט מקבילה, היינו שמן הסתם מסורה סמכות השיפוט לידי בית המשפט המחוזי, אלא אם הסכימו הצדדים להביא עניניהם לפני בית הדין הרבני". (ר' בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, דינים עליון, עמ' 22 (פיסקה 25). כפי שהובהר לעיל, במקרה שלפנינו אנו נושאים בסיטואציה שלאחר שניתן פסק דין לגירושין שאישר הסכם בין ההורים לפיו העניקו לביה"ד את הסמכות לדון בשאלת החזקת הילדים ומזונותיהם בלבד, ולאחר שבית הדין נתן פסק דין בענין החזקת הילדים, לפיו הילדים יהא בחזקתו של האב (ובכך התייתר הצורך לדון במזונותיהם) ולפיכך השאלה היא, אם לפני שהמשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה את תביעתה בענין החינוך של הילדים - היתה בידי בת הדין הרבני הסמכות לדון בכך מפני "שכל הנוגעים בדבר" הסכימו לסמכותו. 20. כאמור, השאלה הראשונה היא מי הם "כל הנוגעים בדבר". עפ"י סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין לרבות חינוכו...". דהיינו מדובר לא רק בזכותו של הקטין שהוא הנוגע בדבר הראשי והחשוב ביותר, אלא גם בזכותם של ההורים לדאוג לחינוכו של הקטין ולפיכך ההורים גם הם נוגעים בדבר שהסכמתם דרושה ע"מ שלביה"ד הרבני תהיה סמכות לדון בנושא החינוך. הענין נדון, לפני חקיקתו של חוק הכשרות המשפטית, בפרשת דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ ירושלים - בג"צ 86/55, פד"י ט, 1938. בפסק דין דרעי נקבעה ההלכה כי הקטין הוא הנוגע בדבר העיקרי ויש צורך בהסמכתו: "נמצא זכותו של הקטין היא זו ולא זכותם של ההורים או של אחד מהם". (ר' פרשת דרעי, שם, בעמ' 1944, ה'). וכן: "... בתביעה בין הורים להחזקת בתם המשותפת, הבת הקטינה "נוגעת בדבר" ושיפוטו של בית הדין הדתי מותנה גם והסכמתה של הקטינה". (ר' פרשת דרעי, שם, בעמ' 1945, ה'). לפיכך, המצב המשפטי כיום, לאחר חקיקתו של חוק הכשרות המשפטית, הוא כי הנוגעים בדבר, בעניני אפוטרופסות של קטין, הם הקטין והוריו או אפוטרופסות נוסף (במידה ומתמנה) או שהקטין מוחזק עפ"י החלטת פקיד סעד ועוד. 21. השאלה הבאה שיש להשיב עליה היא, האם כל הנוגעים בדבר, דהיינו הקטינים וההורים נתנו במקרה שלפנינו, את הסכמתם לשיפוטו של ביה"ד הרבני; כפי שנאמר בפרשת דרעי להורים אין מעמד משל עצמו בתביעה להחזקת הקטינה מחוץ למעמדם כאפוטרופסים טבעיים של הילדה "נמצא היא (האם - י.ג) ייצגה את הקטינה והקטינה דיברה מגרונה. מן ההכרח, איפוא, לומר כי בהסכימה לשיפוט בית הדין הרבני, הסכימה המבקשת כאפוטרופוס של הקטינה. מכאן שלבית הדין הרבני היה גם שיפוט לפסוק כאשר פסק". (ר' פרשת דרעי, שם, בעמ' 1945 ו', 1946 א') ור' גם בג"צ 673/89 משולם נ' ביה"ד הרבני, פד"י מה(5) 594 פסקה 9 לפסק דינו של הנשיא שמגר ופסקאות 8, 9 לפסק דינה של השופטת נתניהו). כאמור לעיל, כיום הסמכות לייצג את הקטין נתונה להוריו מכח סעיף 15 סיפא לחוק הכשרות המשפטית, כך שהסכמת ההורים כוללת את הסכמת הקטין בעניני אפוטרופסות אולם בנושאים כמו מזונות הקטין, נדרשת בחינה מדוקדקת להסמכת הוריו הואיל ובענין מזונותיו של הקטין עלול להיווצר חשש לניגוד אינטרסים בין הקטין להוריו ולכן יראו בהסכמתם של ההורים את הסכמתו של הקטין, רק כאשר, הדבר נעשה בהליך נפרד ונושא הנדון בפני עצמו בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור שטובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר. (ר' ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה(1) 373, דינים עליון עמ' 4 ובד"מ 1/81, דינים עליון עמ' 14). אולם, אומר השופט אלון בבד"מ נגר: "שאין כן בכל ענייני האפוטרופסות, כאשר ההסכמה לשיפוט אינה מעלה לכאורה כל חשש של ניגוד אינטרסים בין ההורים לבין הקטין, שאזי הסכמת ההורים, האפוטרופסים הטבעיים, גם הסכמתו של הקטין הוא, שאותו הם מייצגים ובשמו הם מסכימים". (ר' בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, דינים עליון עמ' 14). 22. מהם המבחנים שעל פיהם יבדוק בית המשפט, האם המשיבה נתנה את הסכמתה לשיפוטו של ביה"ד הרבני? האם הדרישה היא רק להסכמה מפורשת או שמא ניתן להסיק את הסכמת ההורה גם מכללא מהתנהגותו של ההורה? בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר פד"י לח(1) 365 קובע השופט אלון (כתוארו אז) כי ניתן להסכים לשיפוטו של בית הדין גם מכללא ולא רק בהסכמה מפורשת וההסכמה מכללא "נובעת מעצם ההתדיינות לפני בית הדין". (ר' בד"מ 1/81, דינים עליון, עמ' 13). ובהמשך נאמר: "ואף זו הלכה פסוקה שהסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, הניתנת על ידי האפוטרופסים הטבעיים בענין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות של ילדים, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם, ומשמתדיינים הם לפני בית הדין הרבני ואינם טוענים מיד בפניו שאינם מסכימים לשיפוטו, יש בכך משום קבלת סמכות שיפוטו גם בשם הילד הקטין וכך נפסק בבג"צ 86/55 בעמ' 194 מפי השופט חשין". הלכה זו נקבעה גם בפרשת דרעי שם האם טענה "באריכות ובפרוטרוט" בפני בית הדין ולפיכך קבע מ"מ הנשיא חשין כי "התנהגותה של המבקשת מורה על הסכמה מצדה לשיפוטו של בית הדין (ההדגשה שלי-י.ג.) (ר' פרשת דרעי, שם, עמ' 1943 א'). 23. העובדות במקרה שלפנינו הן כדלהלן: ביום 15.9.97 המשיבה הגישה לבית הדין בקשה שכותרתה "תסקיר פק"ס הגב' שושנה ריגל" . בסעיף 6 ד' וה' לבקשה נתבקש בית הדין על ידי המשיבה "להורות על העברת הבן עילאי לביה"ס הקודם שבו למד", ליתן צו האוסר על האב לקבוע מסגרות חינוכיות לילדים מבלי לקיים דיון או מבלי לקבל את הסכמתה בכתב של האם" (ההדגשות שלי-י.ג.). מכיוון שהמשיבה הגישה בקשה לבית הדין ומכיוון שהמשיבה ביקשה מביה"ד שיתן צו בענין ויקיים דיון בנושא, המשיבה הסכימה לא רק מכללא, אלא במפורש לסמכותו של ביה"ד הרבני לדון בנושא חינוך הילדים. ענין זה נזכר בהחלטתו של בית הדין הרבני מיום 8.11.98 (ביקשתי מהמבקש שימציא לי העתק מהבקשה וזו הומצאה לי ביום 8.12.98). על בקשתה של המשיבה לבית הדין הרבני מיום 15.9.97, ניתן להחיל בו את דבריו של מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז) שנאמרו לגבי בית המשפט המחוזי: "לא היתה בכל זה השלמה סבילה בלבד עם סמכותו של בית המשפט המחוזי, אלא יוזמה פעילה להפעלת סמכותו של בית המשפט לטובת המשיב". (ר' ע"א 311/76 כליפא נ' פרץ פד"י לא (1) 347, דינים עליון עמ' 3). 24. לפיכך אני קובע כי הקטינים, המבקש והמשיבה הסכימו כי בית הדין הרבני ידון בענין חינוך הילדים ומוסדות החינוך בהם הם ילמדו ומכאן, כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בענין ומשקנה ביה"ד סמכות כזו - בית המשפט לענייני משפחה לא ידון בכך. 25. לפיכך, אני דוחה את התובענה על הסף. 26. בהתאם לסמכותי לפי סעיף 101(ב) לתסד"א וסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, אני מעביר את התובענה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. 27. בית המשפט העליון הביע את מורת רוח מריצת בעלי דין מערכאה לערכאה (ר' ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פד"י יז' 2617 עמ' 2626, 2627 ובד"מ 1/81 נגר נ' נגר, דינים עמ' 23) והואיל והמשיבה עשתה זאת, אני מחייב אותה לשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. דיני חינוךקטינים