להלן החלטה בנושא סמכות שיפוט מזונות קטינים: החלטה מהות התובענה 1. בפני תובענה ל'מזונות לרבות מדור', של שני קטינים, כנגד אביהם, הנתבע. (להלן: "הקטינים", "הנתבע"). הרקע העובדתי להגשת התובענה 2. א. אם התובעים והנתבע חתמו ביום 21.7.96 על הסכם גירושין ויחסי ממון אשר הסדיר את כל המחלוקות שביניהם, לרבות החזקת הקטינים, מזונותיהם וחלוקת רכוש. (להלן: "הסכם הגירושין"). ב. הסכם הגירושין אושר בביהמ"ש לעניינים מקומיים באריאל משום שאות עת היו האם והנתבע תושבי הישוב צופית המצוי בתחום המועצה האיזורית שומרון. [ר' צו ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) מס' 842, התשמ"א - 1981, וההודעה על פיו, אשר מכוחה הוקם ביהמ"ש לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה באריאל לו הוקנתה הסמכות המקומית והעניינית לדון בעניניהם של "מתיישבים" תושבי המועצה האזורית שומרון לרבות בעניני המעמד האישי על פי נספח מס' 3 לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון), התשנ"א - 1981]. ג. הוראות הסכם הגירושין לא קיבלו תוקף של פסק דין. 3. האם והנתבע התגרשו זמ"ז בג"פ כדמו"י ביום 28.1.97, דרכיהם נפרדו, ונכון ליום הגשת התובענה הנוכחית מתגוררים הקטינים עם אמם בדירה שכורה בכפר-סבא בעוד שהנתבע מתגורר בבית הוריו, בכפר-סבא. השאלה המשפטית 4. א. בישיבת קד"מ שהתקיימה ביום 22.10.98 העלה ביהמ"ש מיוזמתו את שאלת סמכותו להזקק לתובענה לאור תקנה 258 ג (א) לתקנות סדה"ד האזרחי, התשמ"ד - 1984 הקובעת את מקום השיפוט לתובענה שהצדדים לה הם הורים וילדיהם לביהמ"ש שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגוריהם המשותף ובאין כזה, מקום מגוריהם המשותף האחרון. ב. מאחר ומקום מגוריהם המשותף האחרון של התובעים/הקטינים והאב/הנתבע היה בשטחים המוחזקים סברתי, כדי להסיר מכשול מדרכי, להיזקק לשאלת הסמכות למרות שטענה בעניין זה לא נטענה על ידי מי מהצדדים, גם לא הנתבע אשר אף הגדיל לעשות ובס' 19 לכתב הגנתו הודה בסמכותו של בימ"ש זה כנטען בס' 18 לכתב התביעה. דיון 5. בפתח הדברים אסיר מדרכי את טענתו של ב"כ הנתבע בדבר חוסר סמכותו של בימ"ש זה להיזקק לתובענה מכוח כלל 'הסמכות הנמשכת'. טענה זו לאו טענה היא. הכלל בדבר 'הסמכות הנמשכת' אין לו כל קשר לשאלת הסמכות המקומית. בע"א 671/79, שקלים נ' שקלים ל"ד (2), 337 נפסק מפי השופט שמגר, בכל הנוגע לתביעה להגדלת מזונות חדשה של אשה נגד בעלה, כי אין חובה להגיש תביעה חדשה למזונות דווקא בביהמ"ש שבו התקיימה ההתדיינות הקודמת, אלא דינה של התביעה הנוספת כדין כל תביעה, וניתן להגישה על פי אחת החלופות האמורות בתקנה 3 (דאז) לתקנות סדר הדין האזרחי. לאמור, לפי פס"ד שקלים אין מחילים , לצורך סמכות מקומית, את כלל ההמשכיות אפילו אם פסק הדין בתביעה הקודמת הולך ומתמשך כלפי העתיד. הלכת שקלים זו אוזכרה בהסכמה בע"א 17/81, סער נ' סער ל"ו (3), 207, 211. לא נעלמה מעיניי ב"ש 29/76, וגר נ' וגר , ל' (2), 371 שם נקבע מפי הש' זוסמן כי "הסמכות הייחודית לשינוי החיוב נתונה בידי אותו ביהמ"ש אשר נתן את פסק הדין שמבקשים לשנותו". ואולם, פס"ד שקלים שניתן מאוחר יותר אשר אזכר פסה"ד בע"א 167/63, גראת נ' גראת י"ז, 2617 ופסה"ד שניתנו בעקבותיו (ע"א 15/64, מוזס נ' מוזס י"ח (3), 141; ע"א 556/75, צביק נ' צביק לא (1), 7; ע"א 424/70, ילין נ' ילין , כ"ה (1), 172), תוך אבחון העובדות ובצדק, (לגבי פס"ד ילין) וקביעה שההלכה לענין המשכיות הסמכות נעשתה לצורך הבחנה בין ביה"ד הרבני לביהמ"ש המחוזי - לאמור, לענין הסמכות העניינית. אם לעניין תביעה להגדלת מזונות של אשה זו ההלכה הרי מכוח קל וחומר ניתן ללמוד לענין תביעת מזונות של קטין בנסיבות עסקינן. התובענה שבפני הינה תובענה ראשונה למזונות הקטינים. מכוח ההלכה הפסוקה, שאינה צריכה ראיה, קטין שמזונותיו נקבעו בהסכם גירושין אינו קשור לקביעה זו ומבחינתו, כאילו שלא נקבעה כלל כך, שדרכו פתוחה בפניו לתבוע לראשונה בתביעה עצמאית ונפרדת את מזונותיו ללא כל קשר למה שנקבע בהסכם בין הוריו ובודאי לביהמ"ש (מבחינה מקומית) שם אושר אותו הסכם. 6. הקביעה דלעיל מלמדת אותנו אם כן, שבפנינו תובענה חדשה נפרדת, של ילדים מאביהם, כאשר מבחינת מקום מגוריהם הנוכחי נכון ליום הגשת התביעה - שני הצדדים מתגוררים בישראל, בעיר כפר-סבא. שמע מינא, אין הם בגדר "מתיישבים" המסורים למרותם של צווים מכוח החקיקה הצבאית (כגון צו מס' 892 הנ"ל) אלא אזרחי ישראל ותושביה המתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק ומסורים למרותו של החוק הישראלי ולסמכותם של ביהמ"ש בישראל שחוק ביהמ"ש דן בהם. 7. התוצאה היא שלא מתעוררת כאן כלל שאלת הסמכות הבינלאומית של בימ"ש זה (כחלק ממערכת ביהמ"ש בישראל) להיזקק לתובענה, שכן על פי העובדות המגבשות את שאלת הסמכות בכלל והבינלאומית בפרט, נכון ליום הגשת התובענה, למדים אנו שענין לנו בצדדים אזרחי ישראל ותושביה - זיקה הדוקה, שאין עליה עוררין כמקנה סמכות כאמור. 8. משכך הם פני הדברים כל שנותר לבחון הוא את הסמכות המקומית. לענין זה, מאחר 'שבעניני משפחה' ו'בבני משפחה' עסקינן יוצא שתק' 258 ג' (א) מחזירה את הצדדים דנן לביהמ"ש לענינים מקומיים באריאל בהיות מקום מגוריהם המשותף האחרון בישוב צופית,מועצה אזורית שומרון. האמנם זו צריכה להיות התוצאה? לעניות דעתי התשובה היא שלילית. לא זו צריכה להיות התוצאה. ואסביר את דברי! 9. א. אין ספק שביהמ"ש לעניני משפחה במחוזות ת"א והמרכז הוא 'הפורום הנאות' לדון בתובענה מבחינות ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לתובענה. ב. הצדדים לתובענה הם אזרחי ישראל תושבי המדינה המתגוררים בתחום השיפוט שלה - אין ספק שמבחינת הציפיות הסבירות שלהם הפורום הטבעי לדון בתובענה הינו ביהמ"ש בישראל ולא ביהמ"ש ב'יהודה ושומרון'. 'הראיה הטובה ביותר לכך היא שהתובעים הגישו תובענתם לכאן והנתבע לא הביע התנגדות כלשהי לכך ואף הודה כאמור בסמכותו של בימ"ש הזה להיזקק לתובענה. (ר' ע"א 300/84, אבו עטיה נ' ערביטיסי , ל"ט (/), 370, 387). 10. לשאלה אם זהו הפורום הנכון והמוסמך מקומית לדון בתובענה נראה לי שהתשובה היא חיובית בפרט כשעסקינן בתביעת מזונות של קטין. א. תקנה 258 ג (א) סיפא מקלה על קטין התובע את מזונותיו, מבחינת הסמכות המקומית. ביהמ"ש בפניו הוגשה התובענה, גם אם הוא ביהמ"ש המוסמך בהיותו ביהמ"ש שבתחום סמכותו המקומית היה מקום המגורים המשותף האחרון של הקטין והוריו, רשאי להורות על העברת הדיון בתובענה לבימ"ש אחר הגם שהאחר אינו מוסמך לדון מקומית, והכל משום שביהמ"ש הנעבר הינו 'הפורום הנוח' לדון בתובענה. במקרה שלנו הוגשה התובענה מלכתחילה לביהמ"ש המהווה את ה'פורום הנוח' מבחינתו של הקטין. ב. התוצאה בקביעה כי בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בתובענה תהא שהתובענה צריכה להיות מוגשת בביהמ"ש לענינים מקומיים באריאל. ואולם, לביהמ"ש זה לא תהא סמכות מקומית וענינית לדון בתובענה משום שלא מדובר "במתיישבים" כהגדרתם בצו הנ"ל שכן הצדדים לתובענה מתגוררים בתחומי הקו הירוק בישראל. במצב כזה אנו נכנסים אם תרצו לתקנה 258 ג (ג) לתקנות בהיות התובענה תובענה שאין לה מקום שיפוט מתאים לפי פרק זה, ואז תוגש היא לביהמ"ש המוסמך בתל-אביב (רמת - גן). ג. ואם לא די בכך הרי מאחר ובסמכות מקומית עסקינן, הסכמת הנתבע בכתב הגנתו לסמכותו של בימ"ש זה, די בה כדי להקנות את הסמכות הנדרשת לבימ"ש זה להיזקק לתובענה. 11. סוף דבר אני קובע כי לבימ"ש זה הסמכות המקומית והענינית להיזקק לתובענה. ב"כ הצדדים יעבירו לביהמ"ש מועדים מוסכמים לחודש ימים דצמבר/ינואר הקרובים וביהמ"ש ישתדל להענות לאחד המועדים שיוסכמו. 12. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.קטיניםמזונות ילדיםסמכות שיפוטמזונות