להלן החלטה בנושא פירוק שיתוף בדירה עם צו עיקול: החלטה 1. התובע הגיש ביום 5.2.01 תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים. 2. בדירה גרה הנתבעת לאחר שהתובע עזב את הבית. 3. לצדדים 4 ילדים מהם 3 בוגרים וילד אחד הנמצא בפנימייה, כבן 17 וחצי שנים. 4. הנתבעת טוענת כי אין לפרק את השיתוף בדירה הואיל ובית הדין הרבני האזורי בנתניה נתן ביום 11.10.01 צו לעיקול הדירה וביום 24.10.01 צו מניעה. 5. הנתבעת הגישה לבית הדין הרבני הנ"ל תביעת מזונות ביום 25.9.01 ובמסגרתה תבעה מדור ספציפי בבית המגורים. בסעיף העתירות ביקשה הנתבעת לחייב את הנתבע לשלם לה מזונות בסך 10,350 ₪ בחודש וליתן סעדים זמניים. באותו יום הנתבעת הגישה לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית. 6. הנתבעת לא המציאה כל ראיה ולו לכאורה כי ניתן לחלק את הדירה בעין, בעוד התובע המציא מסמך ממנו ניתן להבין כי לא ניתן לעשות זאת. 7. ב"כ התובע טען שמדובר בדירה בת 5 חדרים ששוויה כ- 800,000 דולר, כך שמכירתה יאפשר לנתבעת לקנות דירה אחרת. כל טענה שכנגד בעניין זה לא הושמעה ע"י ב"כ הנתבעת. 8. כידוע זכותו של כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף כאמור בסעיף 37 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: חוק המקרקעין). 9. ההגנה היחידה הקיימת בחוק כנגד ביצוע פירוק השיתוף היא עפ"י סעיף 40 א' לחוק המקרקעין. מכיוון שהקטין אינו מתגורר בבית, הואיל והוא נמצא בפנימייה, ספק אם יש תחולה לסעיף 40 א' על המקרה שלפנינו. אולם גם אם נאמר שעדיין הקטין מבקר בבית בסופי שבוע, חגים וחופשות ולכן הוראות הסעיף חלות, עדיין מדובר בעיכוב ביצוע המכירה ולא בהחלטה על פירוק השיתוף. 10. כמו כן כפי שהובהר, שאלת מדורם של הנתבעת והקטין תבוא על פתרונה מהתמורה שהנתבעת תקבל מהדירה; גם אם דבר זה אינו מובטח, הרי מכירת דירה בימינו אינה דבר שנעשה מהיום למחר ובכל מקרה, אני מורה כי פינוי הדירה על ידי הנתבעת לא יעשה לפני שימולאו לקטין 18 שנה, דבר שיקרה ביום 19.7.02. 11. לפיכך נותרה שאלת צווי העיקול והמניעה שהוציא בית הדין הרבני. צו העיקול 12. צו העיקול ניתן במעמד צד אחד, בצו נקבע: "לאחר שביה"ד עיין בבקשה ועל מנת להבטיח את זכויות המבקשת, ביה"ד נענה לבקשה ומצווה על עיקול הנכסים, כמבוקש בסעיפים של רשימת פרטי הרכוש/נכסים המצורפת. "דירה: כפי הרשימה המצ"ב מיטלטלין: כפי הרשימה המצ"ב." מכאן, שביה"ד נתן את צו העיקול כדי להבטיח את תביעת המזונות, דהיינו, העיקול יחול או על הדירה או על תמורתה וביתר שאת הוא יחול על תמורתה, הואיל ורק מחלקו של הנתבע בתמורה ניתן יהיה לגבות את סכום המזונות. ודוק: בכתב התביעה למזונות לא נתבקש כל סעד בגין המדור הספציפי למרות שנאמר בה כי התובעת זכאית למדור ספציפי ובית הדין לא נתבקש בנפרד ליתן סעד של מדור ספציפי. בעניין היות צו העיקול - צו להבטחת פרעון חוב, ראה א. שוחטמן, סדר הדין, עמ' 402). (כידוע על פי ההלכה הפסוקה, אין בית הדין הרבני מוסמך להוציא צווי עיקול בתביעה לשלום בית (ר' בג"צ 185/72 ליסה גור נ' בית הדין האזורי בירושלים, פ"ד כ"ו (2) 765). לפיכך, אין בצו העיקול שנתן בית הדין הרבני כדי למנוע מכירת הדירה ונהפוך הוא, מכירתה תביא לכך שתמורתה תהווה מקור ממנו ניתן יהיה לגבות את חוב המזונות במידה ויפסק. סה"נ ח. פורת קבע בבר"ע כץ נ' כץ ביום 14.11.96 (טרם פורסם): "עניין העיקול שהוטל בביה"ד הרבני לא מעלה ולא מוריד לעניינינו ואינו שולל סמכות מבימ"ש קמא לדון בתביעה לפירוק השיתוף." צו המניעה 13. צו המניעה ניתן אף הוא במעמד צד אחד. בצו נקבע: "ניתן צו מניעה כמבוקש בבקשה מיום 26.8.01 סעיף א'. הצו הוא עד לדיון במעמד הצדדים למועד שנקבע/שיקבע ע"י המזכירות." בסעיף א' לבקשה נאמר: "א. ליתן צו מניעה האוסר על המשיב לנקוט כל פעולה שמטרתה להביא למכירת בית הצדדים ברחוב צ'פמן 57 רעננה, הידוע כחלקה 410 בגוש 6581 (להלן: הבית)." 14. ב"כ הנתבעת הודיע כי "הבקשה להטלת עיקולים וצו מניעה" שהנתבעת הגישה לבית הדין הרבני הוגשה בשתי התובענות, הן בתובענה למזונות והן בתובענה לשלום בית. כאמור לא ניתן להטיל עיקולים במסגרת תובענה לשלום בית, כך שהעיקול ניתן כאמור בתובענה למזונות. מהעובדה שצו העיקול ניתן על מנת להבטיח את פרעון חוב המזונות, במידה ויפסקו, ניתן ללמוד, כי צו המניעה ניתן בתביעה לשלום בית. "כידוע, בבתי המשפט האזרחיים חלה ההלכה ש"אין מקום למתן צווי מניעה זמניים לגבי נכסים שלגביהם ניתנו צווי העיקול." (רע"א 4078/90, 4135/90 פלג נ' פלג, פ"ד מה (2) 111, 115 ליד האות ד'). הנחה זו נתמכת גם בהגיון הדברים, מה צורך להטיל גם עיקול וגם צו מניעה על מנת להשיג אותה תוצאה במיוחד כאשר צו העיקול נרשם בפנקס המקרקעין. הגיון זה מן הראוי שיחול גם על מתן צווים על ידי בית הדין הרבני אולם, כידוע לבית הדין הרבני דינים אחרים על פיהם הוא דן. 15. עמידתו של התובע על פירוק השיתוף בדירה ולאחר שהוברר לי מפי הצדדים עצמם כי לכאורה אין כל סיכוי לשלום בית. יש סיכוי לנתבעת להוכיח את תביעתה לשלום בית בבית הדין הרבני, למרות שהנתבעת טוענת בכתב התביעה לשלום בית כי התובע נתן עינו באחרת, ובדיון שבפני הודתה כי היו לו ויש לו קשרים עם נשים אחרות ובכל זאת היא מוכנה לסלוח לו. התובע הודיע כי אין כל סיכוי לשלום בית. 16. צו המניעה ניתן נגד התובע אישית. צו המניעה הוא גם צו ארעי עד לדיון שיתקיים במעמד הצדדים בחודש פברואר 2002. אין בתביעה לשלום בית כל זכר לדירה ואין בה גם כל טענה כי מכירת הדירה תפגע בסיכוי לשלום הבית, הגם ששלום בית יש לקיים בבית. בכל מקרה, מדובר על מכירת הדירה שתמומש רק ביום 19.7.02 ועד אז תתברר גם האפשרות או חוסר הסיכוי להחזיר את שלום הבית בין הצדדים. מכיוון שאין מדובר בהחלטה על מדור ספציפי שעניינה נדון בבג"צ 5969/99 אקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי חיפה, פ"ד (1) 370, אלא בצו מניעה ארעי, המופנה כלפי התובע, אין כל מניעה להורות על פירוק השיתוף בדירה ועל מכירתה. 17. בבג"צ 185/72 גור נ' ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, פ"ד כו (2) 765 נדונה שאלת תוקפו של צו עיקול זמני שניתן על ידי בית הדין הרבני בתביעה לשלום בית. בית המשפט העליון קבע פה אחד, כי מתוקף חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א - 1951 אין נכסי האישה יכולים לשמש את בעלה או את המשפחה והיא חופשיה לעשות בנכסיה כרצונה וכך נקבע בפרשת גור: "החוק בא לשלול זכותו של הבעל להשתמש בנכסי אישתו שלא כרצונה ולהעמיד את נכסיה של האישה הנשואה לרשותה החופשית כאילו הייתה פנויה, בא מכללא גם לשלול מאת בתי המשפט ובתי הדין כל סמכות לעשות מעשה למען הבטח זכות הבעל שבוטלה או למען כל זכות האישה שנוצרה והובטחה." (ר' בג"צ 185/72, שם, בעמ' 769). בית המשפט העליון שולל את הטענה "שנכסיה צריכים לשמש לצרכי "המשפחה", כלומר לא רק לצרכיה כי אם גם לצרכיו, כאילו משועבדים הם ועומדים לשימוש "המשפחתי" - וטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת החוק המעניקה לאישה נשואה חופש מלא לעשות בקנייניה כרצונה ולהועיד להם שימושים כבחירתה." (ר' בג"צ 185/72, שם בעמ' 769). לפיכך ביטל בית המשפט העליון את צו העיקול שניתן בבית הדין הרבני. 18. חוק שינוי זכויות האישה בא להשוות את זכויות האישה לזכויות האיש ואינו בא להעניק לאישה זכויות שאין לאיש. דהיינו, גם לאיש הנשוי זכות לעשות בקנייניו כאילו היה פנוי (כאמור בסעיף 2 לחוק) ואין האישה או בית המשפט האזרחי או בית הדין הדתי רשאים לפגוע בזכותו של האיש לעשות שימוש בקניינו כרצונו ולשעבדם לצרכי "המשפחה". לפיכך, הואיל והן צו העיקול והן צו המניעה ניתנו, כאמור בפרשת ליסה גור, ללא סמכות דינם להתבטל. בהתאם להלכות שנפסק בבג"צ 256/83 רייך נ' רייך, פ"ד ל"ז (3) 273 נקבע: "בית משפט זה אינו מתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים, הדנים ופוסקים בעניינם במסגרת סמכותם. אך משניתן צו או פסק דין מחוץ לסמכות, אין ליחס לו כל נפקות והוא בטל מעיקרו." (ר' בג"צ 256/83, דינים עליון, עמ' 3). בבג"צ 433/74 רחל חזן נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב, פ"ד כט (2) 27 קבע בית המשפט העליון מפי השופט ויתקון, שאם צו עיקול שיצא מלפני בית הדין הרבני, ניתן בחוסר סמכות, אין צורך לפנות לבית הדין הגבוה לצדק, אלא אף ראש ההוצאה לפועל מוסמך לקבוע את אפסותו ולהימנע מלפעול על פיו. לפיכך, אני קובע כי צו המניעה הוצא בחוסר סמכות והוא בטל מעיקרו וחסר נפקות ואין לפעול על פיו. הוא הדין לגבי צו העיקול ככל שהוא נוגע למניעת מכירת הדירה. 19. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגן, בסעיף 3, על זכות הקניין. הגבלת זכותו של התובע להנות מקניינו, דהיינו מחלקו בדירה, שבה הנתבעת עושה שימוש ייחודי, צריכה להיות לתכלית ראויה ובמידה ואינה עולה על הנדרש (סעיף 8 לחוק היסוד). באיזון בין זכותו של התובע לממש את רכושו ובין זכותה של הנתבעת להשיג שלום בית עם התובע, גוברת זכותו של התובע, במיוחד, כאשר התובע עומד על פירוק השיתוף בדירה ומכריז כי אין כל סיכוי לשלום בית. 20. הנתבעת עצמה הגישה לבית משפט זה תביעה לפסק דין הצהרתי ובו ביקשה להצהיר כי מחצית מכל נכסיו של הנתבע שייכים לה. תמהני כיצד מתיישבת תביעה זאת עם תביעה לשלום בית. הנתבעת לא ביקשה לאזן את כל הרכוש המשותף, לפיכך אין מקום לעכב את מכירת הדירה עד לעריכת אזון משאבים כולל. (ר' ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג, דינים עליון, וע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, מיום 19.8.01 (טרם פורסם). 21. כב' השופט י. גייפמן קבע בדיון בעניין המדור הספציפי: "משקדמה התביעה לפירוק השיתוף, שהוגשה לבית המשפט האזרחי, לתביעת המדור, שהוגשה לבית הדין הרבני, קנה בית המשפט האזרחי, מכוח הסמכות שהוענקה לו בתיקון מס' 17 לחוק המקרקעין (הכוונה לסעיף 40 א' לחוק המקרקעין - ג'), סמכות ראשית לדון בשאלת המדור, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה ונשללת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניין. בנסיבות אלה החלטת בית הדין בעניין המדור הספציפי ובעניין צו האוסר על מכירת הדירה שניתן בתביעה זו - אינם יכולים לעמוד ולמנוע מבית המשפט האזרחי מתן החלטה על פירוק השיתוף בדירה כפנויה." (ר' תמש 8821/96 ב"פ נ' ע"פ, תקדין משפחה). אני סבור שיש להשאיר את השאלה הזאת בצריך עיון, הואיל ותביעה לפירוק שיתוף בדירה ותביעה לשלום בית, שאין עניינה בדירה, הם עניינים שונים במהותם. 22. למותר להביא את דברי פרופ' נ. זלצמן "הצו הזמני אינו מהווה מעשה בית דין." (ר' נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 257 ופסקי הדין שבה"ש 14). 23. בעוד החלטה זאת נכתבת פורסם בעיתון הארץ מהיום כתבה הדנה בהליכי שלום הבית המתקיימים בבית הדין הרבני. בכתבה מצוטט הרב ש. דייכובסקי, דיין בבית הדין הרבני הגדול, ואלה דבריו: "שלום בית משמעו חיים תקינים בין בני זוג, שלום בית מתקיים כאשר בני הזוג חיים בהרמוניה גם בנושא משק הבית וגידול הילדים. אלו שמבקשים שלום בית בבית הדין מבקשים למעשה להשיג הישגים משפטיים ובעיקר למנוע את הגירושים. הרי אי אפשר לצפות ששלום בית יושג באמצעות עורכי דין וכתב תביעה, כי אז אין מדובר במשהו אמיתי. זה מגוחך בעיני שבית הדין מצווה על שני הצדדים להגיע לשלום בית, כי זה יוצר מעין מצב ביניים שבו אין מענה לרצון הצדדים. כל אחד נשאר בשלו בלי כלום." דברים אלה מלמדים על העדר תום הלב בהגשת התביעה לשלום בית שכל מטרתה למנוע את זכותו של התובע לפירוק השיתוף בדירה. 24. ב"כ הנתבעת המציא לי היום את החלטתו של השופט דן ארבל שניתנה בע"א 43172/93 פרייזר נ' פרייזר. בהחלטה זו נדונה תביעת פירוק שיתוף שהבעל הגיש ואילו האישה הגישה לבית הדין הרבני תביעת מזונות ומדור ובית הדין הרבני נתן צו מניעה האוסר על התובע למכור את הדירה. השופט ארבל החליט לעכב את ההליכים בעניין הפירוק כל עוד צו המניעה לא בוטל. אני סבור שאין הנדון דומה לראיה הואיל וצו המניעה לא ניתן במקרה שלפנינו להבטחת מדור במסגרת תביעת המזונות, אלא במסגרת התביעה לשלום בית (כאמור, הנתבעת לא ביקשה סעד של מדור בתביעת המזונות, אלא סכום מזונות בלבד). כמו כן, בכל הכבוד, פסקי דין של בית משפט שלום אינם מחייבים בית משפט שלום אחר ואף אינם מנחים. 25. לפיכך אני מורה על פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה הנמצאת ברח' צ'פמן 57 רעננה הרשומה כחלקה 410 בגוש 6581 (להלן: הדירה). 26. הדירה תימכר כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ ומזכויות הצדדים וצדדים שלישיים על פי ערכה ממוכר מרצון לקונה מרצון. 27. מועד פנוי הדירה על ידי הנתבעת לא יקדם מיום 19.7.02. 28. תמורת הדירה, לאחר כיסוי ההוצאות תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. 29. אני ממנה את עו"ד בר יוסף שמואל ודון-יחייא בני ככונסי נכסים למכירת הדירה הנזכרת בסעיף 25 דלעיל ולביצוע הוראות סעיפים 26, 27, 28 להסכם. 30. על כונסי הנכסים ועל הכינוס יחולו בהתאמה, הוראות סעיפים 45 (א) - (ג), 56, 57, 58 (א), 59 (א) - לגבי ההוצאות בלבד ו- 60 (א), (ב), (ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 ותקנות 83, 85, 87, 88, 89, 90 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"מ - 1979, כאשר במקום המילים "ראש ההוצאות לפועל" יבואו המילים "בית המשפט לענייני משפחה" ובמקום "החייב" יבוא "הצדדים". 31. כונסי הנכסים יפעלו כאמור בתקנה 258 טו לתסד"א. 32. כונסי הנכסים יגישו בקשה למתן הוראות לגבי כל שלב בפעולתם. 33. כונסי הנכסים ימסרו דו"ח מדי 60 יום, על פעולותיהם. 34. על כונסי הנכסים להעביר העתק מכל דו"ח ובקשה לצדדים עצמם. 35. במידה ופירוק השיתוף נקבע בהסכם בין הצדדים, הכונסים יגישו ביחד עם הסכם המכר, הודעה כי בהסכם המכר אין הוראות הסותרות את ההסכם שנעשה בין הצדדים ושבקשר לביצועו הם מונו ככונסי נכסים. 36. הכונסים לא יקבלו מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנשוא הכינוס ולתפקידם ככונסים אלא באישור בית המשפט . 37. כל בקשה תוגש ע"י שני הכונסים ביחד. במידה ורק כונס אחד מגיש את הבקשה, עליו לפרט את עמדתו של הכונס השני ולנמק את הסיבה לכך שהבקשה הוגשה רק על ידו. 38. במידה ויתהווה מצב של ניגוד אינטרסים בין תפקידו של מי מהכונסים ככונס לבין תפקידו כמייצג את אחד הצדדים - ישוחרר אותו כונס מתפקידו ככונס. 39. בתום פעולותיהם, יגישו הכונסים דו"ח כספי ודו"ח מסכם על פעולותיהם, בקשה לקביעת שכר טירחתם (כאמור בתקנה 258 טז לתסד"א) ויבקשו לבטל את מנויים ככונסי נכסים. 40. אין צו להוצאות. פירוק שיתוף במקרקעיןפירוק שיתוףצוויםעיקול