פירוק שיתוף בין בני זוג - סמכות שיפוט

להלן החלטה בנושא פירוק שיתוף בין בני זוג - סמכות שיפוט: החלטה 1. זוהי בקשה לדחיה על הסף של תביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג שהוגשה ע"י המשיב כנגד אשתו - המבקשת - ביום 03/07/01. לטענת המבקשת אין ביה"מ מוסמך להיזקק לתביעה זו שכן הסמכות בענין הוקנתה לביה"ד הרבני מכוח סע' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג1953- (להלן: החוק). מאידך טוען הבעל כי על אף שהאישה הגישה תביעת גירושין לביה"ד הרבני, משלא כרכה בה את ענייני הרכוש לא חל הסעיף האמור והסמכות נתונה לבימ"ש זה. המסגרת הנורמטיבית: 2. לצד סמכויותיו של ביה"ד הרבני - זו היחודית וזו המקבילה המוקנית בהסכמת הצדדים - נקבעה בסע' 3 לחוק הסמכות "הנכרכת", כדלקמן: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". עינינו הרואות כי גם הסמכות הנכרכת עניינה בסמכות מקבילה, אלא שכאן לא נדרשת הסכמה של שני בני הזוג; די בכך שבן זוג שהגיש תביעת גירושין כרך בה עניינים שונים הקשורים לגירושין ובן הזוג האחר לא הגיש קודם לכך בגין אותם עניינים תביעה לערכאה האזרחית (ר' בג"צ 5507/95 אמיר ואח' נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה ואח' פ"ד נ(3) 321, עמ' 327-328). 3. במשך השנים יצרה הפסיקה הבחנה בין שני סוגים של עניינים "נכרכים". הסוג הראשון נוגע לעניינים אשר כרוכים בהליך הגירושין "מעצם טיבם וטבעם" אשר בהם קונה ביה"ד הרבני סמכות גם אם לא צוינו מפורשות בתביעת הגירושין. הסוג השני נוגע לכל העניינים האחרים, ואפילו אינם מענייני המעמד האישי, שביחס אליהם יכול ביה"ד לקנות סמכות רק אם נכרכו בפועל ממש בתביעת הגירושין הקונקרטית והכרעה בהם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן פ"ד יג(2) 1085, עמ' 1091. בג"צ 2421/93 כהנא נ' ביה"ד הרבני האזורי בחיפה פ"ד מז(5) 550, עמ' 556). 4. בענין הרכוש קבעה הפסיקה מפורשות כי אין זה ענין הכרוך בגירושין מעצם טיבו. כך למשל נקבע בבג"צ 426/87: "הכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה הוא ברור וחד משמעי: כדי להקנות לבית דין רבני סמכות ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג הנמצאים בהליכי גירושין, כריכת נושא זה (הרכוש - ח.ב.) בתביעה לגירושין היא תנאי בלעדיו אין" (בג"צ 426/87 איזמן נ' בית הדין הרבני האיזורי פ"ד מב(1) 105, 109), וכך בבג"צ 2421/93 (שם, שם): "הלכה רווחת היא שישנם עניינים הכרוכים בתביעת גירושין מעצם טיבם וטיבעם... מה שאין כן עניינים שבחלוקת הרכוש. אין אלה נחשבים לכרוכים ועומדים מאליהם בתביעת הגירושין. אם בעל הדין כרך עניינים אלה בתביעתו קנה בית הדין סמכות גם בהם. לא עשה כן לא קנה". יתר על כן, הלכה היא כי על מנת לעמוד בתנאי של כריכה כנה, לא די בכריכה כללית וסתמית אלא נדרש פירוט של הרכוש שבו מתבקש ביה"ד לדון (ע"א 139/75 פלדמן נ' פלדמן פ"ד לו(1) 263, עמ' 266. ע"א 316/65 ברוק נ' ברוק פ"ד כ(2) 6, עמ' 10). ומן הכלל אל הפרט: 5. ביום 11/02/99 הגישה המבקשת לביה"ד הרבני האיזורי בירושלים תביעה לגירושין. את תביעתה ניסחה כך: "בעלי ... חולה במשך ½ 3 שנים אני ... אשתו המפרנסת יחידה עובדת גם מטפלת בילד חולה (אוטיסט) וגם בילדה במשך ½ 3 שנים עשיתי כל המצוות אבל אני גם בת האדם לא יכולתי לטפל בבעל וגם בילד בעייתי כעת אני רוצה גט מבעלי ... כי אין לנו שום קשר בבית תודה". 6. משלא הוזכרה הדירה בתביעת האשה לגרושין ואין בתביעה אף רמז לענין רכוש כלשהו, אין חולק כי המבקשת לא כרכה את ענייני הרכוש, וממילא לא על כך היא מבססת את טענתה. לגישת המבקשת נעשתה הכריכה ע"י המשיב כשבהגנתו לתביעת הגרושין שהגישה לביה"ד הרבני העלה מיוזמתו את ענין הדירה. עוד לטענתה, בדיונים שקויימו בביה"ד נדון גם ענין הרכוש, בלא שהמשיב העלה בשלב כלשהו טענה בענין הסמכות, וממילא יש לראותו כמי שכרך את ענין הרכוש בתביעתה לגרושין. בהסתמך על אלו קנה, לטענתה, ביה"ד הרבני סמכות עניינית ייחודית לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג מכוח סע' 3 לחוק. 7. עיון במכתב תגובתו של המשיב לביה"ד מיום 17/11/99 בענין תביעתה של האישה לגירושין מלמד שאכן מוזכרת בו דירת המגורים. במכתב זה מסביר המשיב מדוע הוא מתנגד לגרושין. עם זאת הוא מוסיף כי אם אשתו לוחצת בכל זאת להתגרש, הוא ייתן לה גט בתנאים שונים, וביניהם התנאי שהאישה תוותר על זכויותיה בעניין הדירה. עוד עולה מהפרוטוקולים של ביה"ד הרבני שהוגשו כי תחילה (בדיון מיום כח' חשוון תש"ס) הציעה האישה בבית הדין לשלם לבעל 80,000 ש"ח שהשקיע בדירה ולא לבקש ממנו מזונות. להצעה זו סירב הבעל ואמר כי הוא אינו יכול לשלם מזונות אך גם לא מוכן לצאת מהדירה. בדיון מאוחר יותר (מיום כה' אדר א תש"ס) הציע ביה"ד הצעה אחרת לעניין הדירה שגם לפיה אמור הבעל לעזוב את הדירה וקבע תאריך לאישור הסכם. בפרוטוקול לא צויין מה היתה תגובת הצדדים להצעה זו, אם בכלל. בדיון נוסף (מיום א' אדר ב' תש"ס) הודיע הבעל כי הוא חוזר בו מכל מה שסוכם בביה"ד ומודיע שהוא נשאר בדירה. ההכרעה הנדרשת הינה איפוא בשאלה אם בכל אלה יש כדי להקנות לביה"ד הרבני סמכות לפי סע' 3 לחוק, כנטען. 8. עפ"י לשון סעיף 3 לחוק משהוגשה לביה"ד הרבני תביעת גרושין נקנית סמכותו הייחודית של ביה"ד "בכל ענין הכרוך בתביעת הגרושין". פשיטא - שהענין הכרוך צריך להיות מוזכר ומפורט מלכתחילה בגוף התביעה עצמה, דבר שלא נעשה בענייננו. ור' בענין זה בג"צ 426/87 איזמן נ' ביה"ד הרבני האזורי, פ"ד מ"ב (1) 105, 109: "הכלל שנקבע בפסיקתו של בימ"ש זה הוא ברור וחד משמעי: כדי להקנות לבית דין סמכות ייחודית לדון בעניני הרכוש של בני הזוג הנמצאים בהליכי גרושין כריכת נושא זה בתביעה לגרושין (ההדגשה שלי - ח.ב.) היא תנאי בלעדיו אין". 9. יתר על כן, אפילו בהנחה שבמהלך הדיון בביה"ד העלתה האשה את נושא הדירה (דבר שאינו משתקף מפרוטוקול הדיונים שם) אין בכך כדי לקבוע כי קויימה "כריכה כדין" בהתאם לדרישת הפסיקה. אם אמנם התכוונה האשה בשלב מאוחר יותר לתקן את כתב התביעה ולכרוך בו גם את עניני הרכוש היה עליה להכבד ולהגיש תובענה מתוקנת ומפורטת (ר' ע"א 1327/90, שיבת נ' שיבת, פ"ד מ"ה (3) 878, 879). 10. ומכל מקום, גם בהנחה המרחיקה לכת לפיה יכול היה המשיב (הנתבע בתביעת הגרושין) להקנות סמכות לביה"ד לפי סע' 3 לחוק, לא ניתן לראות במכתבו משום "כריכה" כמתחייב בדין - ואפילו לא הסכמה. במכתב האמור מפרט המשיב את העוול שייגרם לו באם תיעתר בקשתה של האשה לגרושין, ובמצוקתו הוא מוסיף כי אם כלה ונחרצה שכך יהיה הוא מתנה זאת בתנאים שונים וביניהם ויתורה של האשה על הדירה. גם מהפרוטוקולים (הקצרים) שצורפו עולה כי לא נוהל דיון עניני כלשהו בנוגע לדירה או שהמשיב התייחס באופן עניני להצעות ביה"ד או האשה. ההיפך - מדבריו בביה"ד עולה התנגדות נמרצת וחד משמעית לצאת מהדירה. דברי המשיב בביה"ד משקפים את חששו הגדול מכך שבמסגרת הגרושין הוא יפסיד את זכויותיו בדירה - זאת ותו לא. 11. אכן נכון שבמקרים מסוימים יכול שביה"ד ירכוש סמכות מכוח השתק או ויתור (סמכות "נרכשת") כאשר בע"ד לא מביע במשך זמן רב את התנגדותו לסמכות, ואולם לא אלו פני הדברים בענייננו: מדובר בבני זוג יוצאי אתיופיה, שלא היו מיוצגים בביה"ד. די בעיון במכתבי המשיב לביה"ד כדי להתרשם שהוא לא היה מודע כלל לזכויותיו ולאפשרויות שעמדו בפניו. במצב זה לא ניתן לראות בו כמי שויתר על זכותו לענין סמכות השיפוט בעניני רכוש. ואף זאת, אפילו היינו אומרים כי יש בהתנהגותו משום הסכמה בהיסח הדעת, אין בכך כדי להקנות סמכות לביה"ד. (ר' בענין זה שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 1995, כרך א', עמ' 45, בעקבות בג"צ 363/72, רייס נ' ביה"ד הרבני האזורי ירושלים. פ"ד כ"ז (1) 25, 26, שם נאמר מפי השופט ברנזון: "אין מחזיקים אדם כמוותר על זכות כל עוד שלא הוכח כי ידע על קיום הזכות ומדעת ומתוך רצון חופשי ויתר עליה". 12. עוד מן הראוי לציין כי במקרה זה לא מתקיים גם הרציונאל שעומד בבסיסו של סע' 3, לפיו מטרת הכריכה היא לאפשר לבני זוג לפתור בצוותא חדא את כל הבעיות הקשורות לגירושין ולהגיע להסדר כולל ושלם, כדי "שאם הוגשה תביעת גירושין לא יהיה צורך להפריד בעתיד בין תביעה זו ובין עניינים המתעוררים אגב הגירושין" (ע"א 191/57 פנחס נ' פנחס פ"ד יא(2) 1349, עמ' 1359. ע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק פ"ד יט(1) 533, עמ' 537), שכן בין בני הזוג מתנהלים בביה"מ למשפחה הליכים שונים (הכוללים תביעה למזונות, בקשה לצו הגנה ותביעה למדור שלו), ועל מנת לקיים דיון יעיל בניסיון למצוא פתרון כולל לכל המחלוקות, מן הראוי שגם ענין פירוק השיתוף ידון בבית משפט זה. 13. אשר על כן נדחית הבקשה. המבקשת תשלם הוצאות המשיב בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ מהיום. פירוק שיתוף בין בני זוגפירוק שיתוףסמכות שיפוטבני זוג