להלן פסק דין בנושא פסק דין הצהרתי במקרקעין בענייני משפחה: פסק דין העתירה 1. בית המשפט מתבקש על - ידי התובע ליתן פסק - דין הצהרתי, על - פיו יוצהר כי: א. הזכויות בדירה ברח' ויצמן 13 בהרצליה בגוש 6594 חלקה 54/2 הינו רכושם המשותף של התובע והמנוחה. ב. לצוות על רשם המקרקעין לרשום מחצית הדירה ע"ש (התובע - ט.ס.). ג. לתובע זכות במחצית הרכוש האחר של המנוחה ובכלל זה כספים חסכונות וניירות ערך. ד. לתובע זכות במיטלטלין שנותרו בדירת המגורים ברח' ויצמן 13 בהרצליה. 2. לאור הדרך בה בחר התובע, באמצעות ב"כ לנהל את התובענה (אשר במועד הגשת התביעה היה בן 91 שנה), בחרתי לייחד בפסק דיני, גם פרק נפרד לנושא זה. הצדדים 3. התובע (להלן יכונה: "מוטל" או "התובע") יליד 1905, התגורר עם אם הנתבעים 1-4 תחת קורת גג אחת (בכפוף לשינוי מקום מגוריהם, כפי שיפורט) החל משנת 1977 עד למועד בו חלתה במחלת האלצהיימר (בסביבות שנת 1994), ובעקבות האמור אושפזה במספר מוסדות, עד למועד פטירתה ביום 28.2.97 (להלן תכונה: "רשקה" או "המנוחה"). 4. הנתבעים 1 עד 4 (כולל) הינם ילדיה של המנוחה מנישואיה לבעלה המנוח, כאשר הנתבעים 2 ו4- מתגוררים שנים רבות מחוץ לגבולות ישראל. הנתבע 2, לא הגיש כתב הגנה, לא התייצב, ולא היה צד בניהול המשפט. הנתבעים 1 ו3- יוצגו ע"י פרקליט משותף, והנתבע מס' 4 ע"י פרקליט נפרד (להלן יכונו: "ילדי המנוחה" או לחילופין "ישראל" "שרה" "לייבל/ אריה") ניהול ההליך ע"י התובע / או מי מטעמו 5. תחילתו של ה"מסע" בתביעתו של התובע, אשר הוגשה לבית המשפט השלום בפ"ת, ביום 21.9.97, לעניין זכויותיו של התובע בדירה הידועה כגוש 6934 חלקה 5412, בה התגורר עם המנוחה משנת 1988 ועד סמוך לתחילת אשפוזה בגין מחלת האלצהיימר בה לקתה. 6. הנתבעים (שם) היו עיזבונה של המנוחה, והנתבע מס' 4 (כאן). 7. במועד קדם המשפט (19.11.97), בפני סגן הנשיא כב' השופטת אהד, ביקש בא כוחו של התובע להעביר את התובענה לבימ"ש זה. יוער ב"סוגריים", משזו היתה בקשת התובע מדוע בחר מלכתחילה התובע את הערכאה "הבלתי מתאימה" להגשת תביעתו?! (זאת יובהר כנראה בהמשכו של פסה"ד). מכל מקום, תביעתו זו של התובע אשר מספרה (שם) ה.פ. 15126/97 נמחקה, וביום 12.11.97. 8. עתירתו לבימ"ש זה, גם היא למתן פס"ד הצהרתי, הוגשה ביום 12.1.98. 9. התובע עשה כל שלאל ידו על מנת להשהות את בירורן של טענותיו הוא, ובכל אותה עת התגורר בדירת המנוחה, אשר רשומה על שמה, מבלי שאיפשר לילדיה/יורשיה (כפי שיפורט להלן) לקבל לידיהם אפילו את חפציה האישיים. וזאת יש לציין כי התובע, לאור גילו המתקדם, הגיש בקשה לעדותו המוקדמת, על מנת להוכיח את תביעתו, ונענה, אולם יחד עם זאת, וכאמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, בתום ניהולו של ההליך, כי מטרתו המקורית היתה: מגורים בדירת היורשים (כפי שיפורט בהמשך) ילדי המנוחה, פרק זמן ממושך ככל שניתן. כך למשל: למרות הגשת התנגדות לקיום צוואתה של המנוחה בשלבים מוקדמים של הדיון, חזר בו מההתנגדות לקיום הצוואה ביום 12.3.01. כך למשל: למועד אשר היה קבוע להבאת ראיותיו, הודיע בא כוחו בתחילת הדיון כי העד המרכזי, אשר הגיש תצהיר אליו צורפו מסמכים, הוא בנו של התובע המתגורר בארה"ב, לא יגיע להיחקר על תצהירו, למרות שהמועד היה ידוע מספר חודשים קודם למועד. כך למשל: בקשה לתיקון כתב התביעה לאחר כשנתיים של ניהול ההליכים. כך למשל: בקשתו התמוהה בתום הבאת הראיות, ולקראת היום האחרון אשר היה קבוע להגשת סיכומיו, הגיש בקשה דחופה להעיד עד אשר "יאיר" את עיניו של ביהמ"ש, לעניין טענת נישואיו של התובע למנוחה כדמו"י (וכפי שיפורט בהמשך). כך למשל לא הוגשה על - ידו בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים, והנתבעים נאלצו להתחיל בהכנת סיכומיהם, מבלי שהוצגו בפניהם סיכומיו של התובע. העובדות הצריכות לעניינינו 10. מוטל ורשקה קשרו ביניהם יחסי קרבה עת היתה רשקה כבת 60 שנה, ומוטל כבן 72 שנה, שניהם התאלמנו מבני זוגם. 11. מוטל ורשקה החליטו להתגורר תחת קורת גג אחת, ולנהל חיי זוגיות בדירתה של רשקה, אשר היתה באותה עת - ובשנת 1977, ברח' כצנלסון 22 בבת - ים. 12. ביום 22.2.77 חתמו מוטל ורשקה על הסכם ממון, אשר לא אושר כנדרש בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973 (ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים), ולאור הסתמכותו של מוטל בתביעתו, בעיקר על סעיף 5 שלו, יובא להלן נוסחו: "הסכם ממון שנערך ונחתם בבת - ים היום 22.2.1977 בין גב' רשקה קורן (שתקרא להלן לשם הקיצור - רשקה), מצד אחד, ובין מר מוטל (מרדכי)X (שיקרא להלן לשם הקיצור - מוטל) מצד שני. הואיל והצדדים להסכם זה חיים ביחד החל מחודש אוקטובר 1976 והואיל וברצון הצדדים להסכם זה להסדיר יחסי הממון שביניהם, אי לזאת הוסכם והותנה בין הצדדים כדלהלן: המבוא להסכם זה משמש חלק בלתי נפרד הימנו. על הסכם ממון זה יחולו הוראות חוק יחסי ממון בין - בני זוג (תשל"ג - 1973) (להלן החוק) ובמקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין החוק יחולו הוראות הסכם זה. כל הנכסים מבלי יוצא מן הכלל דניידי ודלא ניידי השייכים ו/או שהיו שייכים לכל אחד מבני הזוג עד ליום התחלת החיים המשותפים, וכן כל הנכסים כנ"ל שיפלו לכל אחד מבני הזוג בתקופה בחיים המשותפים כתוצאה מירושה אם עפ"י צוואה ואם עפ"י דין, מתנה או בכל אופן אחר כלשהו, יהיו שייכים וישארו כקנין בלעדי של הנהנה - המקבל ולא יהיו נכללים בנכסים המשותפים. אם יפקעו החיים המשותפים, מכל סיבה שהיא, יהיו שייכים כל הנכסים כנ"ל לאותו צד שהביא או קיבל הנכסים כנ"ל או ליורשיו. כנכסים משותפים של הצדדים להסכם זה ייחשבו אך ורק אלה שנקנו ע"י הצדדים ביחד בתקופת החיים המשותפים או אפילו ע"י אחד מהם, ואשר שולמו, הן ע"י כספים שהרויחו הצדדים והן ע"י אלה שיחסכו מהפירות של הנכסים. (ההדגשה אינה במקור, ט.ס. להלן: "סעיף 5"). מוטל מצהיר בזה שהנכסים שהוא מכניס ושיישארו רכושו הפרטי והבלעדי הן: א. זכותו בדירה ברח' החשמונאים 28, בת - ים. ב. חנות בשר (אטליז) ברח' דיזינגוף 310, תל - אביב - או התמורה אשר תתקבל ממכירת החנות ביום מן הימים. ג. כל הנכסים הניידי אשר הועברו על - ידו לדירה גב' רשקה - מקום המגורים המשותפים. ורשקה מצהירה שהיא מסכימה ומאשרת רשימה זו. 7. רשקה מצהירה שהנכסים שהיא מכניסה ושיישארו רכושה הפרטי והבלעדי הם: א. דירה ברח' כצנלסון 22, בת - ים. ב. כל הנכסים הניידי אשר היו בדירה הנ"ל עד ליום תחילת החיים המשותפים, וכן התכשיטים מכל סוג שהוא שברשותה. ומוטל מצהיר שהוא מסכים ומאשר רשימה זו. כל הנכסים הרשומים בסעיף זה ובסעיף 6 לעיל, שווים לא יאוזן בין הצדדים אלא יהיה שייך לצד שהביאם בלבד כאמור. 8. א. הואיל והצדדים יתגוררו ביחד בדירת רשקה הנ"ל מצהיר בזאת מוטל כי הוא אינו מקבל כל זכויות שהן בדירה, והוא מתחייב לפנות את הדירה מיד ללא כל עוררין, כאשר יפקעו החיים המשותפים כמצוין בסעיף 13 להלן. ב. להבטחת פינוי הדירה, כאמור לעיל, יפקיד מוטל בידיו הנאמנות של עו"ד ע"ס הוראות בלתי חוזרות למסרו לידי רשקה או יורשיה. במידה שמוטל לא יפנה את דירת רשקה במועד הנ"ל, כדי שיפרעו מתוכו כל ההוצאות והנזקים שיגרמו להם עקב אי פינוי הדירה - כאמור לעיל ... (ס' זה נמחק בקו נמתח - מופיע בנספח א' אשר צורף לכתב התביעה, ט.ס.) 9. כל הבגדים: כלי מיטה, וחפצים שהם לצורך השימוש הפרטי של כל אחד מהצדדים להסכם זה, במצב שיהיו קיימים בסוף תקופת חייהם המשותפים יפלו לכל אחד מבני הזוג: ויבואו במקום החפצים מאותו סוג שעומדים כרגע לרשותם ובשל כך אינם מתוארים ומעורכים בזה. 10. כל הנכסים, רהיטים, חובות, ניירות ערך, כספים וכיוצא בכך - כולל נכסי דלא ניידי שיפלו לכל אחד מבני הזוג בירושה אם עפ"י דין ואם עפ"י צוואה ו/או במתנה ירשמו ע"י הנהנה או מורשו בטופס מיוחד בתאור ערכם וישמשו הוכחה לבעלותו. 11. חובות ו/או שעיבודים ו/או התחייבויות אחרות שנוצרו לפני החיים המשותפים ע"י החייב בהם עצמו ולא מרכוש הצד השני ולא מהרכוש המשותף שיירכש ע"י שני הצדדים בתקופת החיים המשותפים. 12. כל סכום שיתקבל ע"י אחד מהצדדים להסכם זה כתוצאה ממימוש הנכסים הנזכרים בסעיפים 6,7 להסכם זה, שייך לצד המממש בלבד ויוכל לרכוש בו נכסים אחרים ו/או להוציאו כראות עינו. 13. עם פקיעת החיים המשותפים עקב פטירתו של אחד מהצדדים או מכל סיבה אחרת, זכאי יהיה כל צד למחצית שווים של כל כלל הכנסים המשותפים, למעט כמובן הנכסים הנזכרים בסעיפים 6, 7 להסכם זה, משווי הנכסים שישארו במקרה כנ"ל יש לנכות תחילה את סכום החובות המשותפים של הצדדים. 14. מוסכם בזאת בין הצדדים כי הצד המפר הסכם זה יהיה חייב לפצות את משנהו במלוא סכום הנזקים שנגרם לצד השני. 15. הצדדים להסכם זה מאשרים שקראו הסכם זה היטב והבינו את תכנו ומאשרים אותו בחתימתם. 16. לביצוע האמור בסעיף 8 כנ"ל יטפל יעקב X בן מוטל X. (סעיף זה הוסף בכתב יד - ט.ס.) ולראייה באו הצדדים על החתום ו.... ובתאריך הנ"ל. מוטל מרדכי X רשקה קורן (להלן: "ההסכם") 13. לטענתו של מוטל הוא ורשקה נישאו זל"ז כדמו"י בפני עדים בשנת 1977, מבלי שצוין על - ידו בכתבי הטענות, חקירתו הנגדית, ובסיכומיו, מועד: דהיינו, יום וחודש, ולאמור משמעות משפטית משתביעתו מבוססת ראשית על נישואיהם כדמו"י, אולם אין מחלוקת בין הצדדים (התובע והנתבעים), כי נישואיהם של מוטל ורשקה לא נרשמו במשרד הפנים. באשר לגרסתו של מוטל: רצונה של רשקה שלא להפסיד את קצבת השאירים והכספים אשר קיבלה לאחר פטירת בעלה המנוח, ולגרסת הנתבעים: אמם לא נישאה למוטל, כי זה היה רצונה, וכך אף התבטאה מספר פעמים באוזני שרה בתה (ראה: פרוטוקול הדיון מיום 9/5/00), וזאת בנוסף לכך שביקשה להמשיך ולקבל את הגמלאות המגיעות לה כאלמנה. 14. מכל מקום, מוטל ורשקה חיו במערכת זוגית בדרכם, תחת קורת גג אחת החל משנת 1977, בדירתה של רשקה בבת - ים, ולימים, החל משנת 1988 בדירה הרשומה על - שמה של רשקה, הנמצאת ברח' ויצמן 13א' בהרצליה, ולאחר שדירה זו נרכשה מה"ה עזר מרום וחיים, ע"י רשקה (ראה: חוזה מכר ושטר מכר מיום 24.8.88, אשר צורפו כנספח ג'1,2 לתצהירי עדות הראשית של ישראל ושרה, ילדי רשקה, הם הנתבעים 1 ו3-). 15. מתוך הראיות אשר נשמעו ולעניין הניהול הכספי אשר התנהל בחיי היום יום של מוטל ורשקה עולה, כי לצדדים לא היה חשבון משותף לצורך ניהול ההוצאות השוטפות, והכנסותיהם התנהלו בהפרדה מוחלטת, למעט תשלום חודשי מטעמו של מוטל לרשקה: מחצית דמי השכירות אשר קיבל בגין השכרת דירתו בבת - ים, אשר היתה מושכרת לצד ג', וסכום זה הופקד ע"י רשקה לחשבונה הפרטי (ראה: ס' 6 לתצהיר העדות הראשית שהגישו הנתבעים 1 ו - 3 ביום 18/4/2000, עדותו של התובע מיום 28/2/1999, ומיום 17/3/1999, עדותו של מר אליהו אליוב מיום 9/5/200, ועדותה של הנתבעת מס' 3 מיום 9/5/2000). כך למשל, עולה מהעדויות כי גם נסיעותיהם של מוטל ורשקה אל מחוץ לישראל, מומנו על - ידי כל אחד מהם בנפרד. 16. לימים וכעולה ממסכת העובדות, חלתה רשקה במחלת האלצהיימר, וילדיה ישראל ושרה (נתבעים 1 ו3-), אף הגישו בקשה משותפת להתמנות כאפוטרופסיים לרשקה בתמ"ש 80370/96. ביום 16.12.96, בטרם הוגש תסקיר מטעם שירותי הרווחה (בין השאר גם לעניין מעמדה האישי), נפטרה המנוחה ביום 28.2.97. מתוך מסכת הראיות אשר נשמעה, ומכתבי בי - דין בתמ"ש 80370/96 עולה, כי מחלתה של המנוחה החלה בסביבות שנת 1994, ובחדשי חייה האחרונים היתה מאושפזת הן במוסד סיעודי בפרדס כץ, ולאחר מכן בביה"ח בלינסון. לעניין זה יוער, כי לטענתם של ישראל ושרה (ילדי המנוחה), התעלם מוטל ממצבה של המנוחה, סירב לממן חלקה מהוצאות אשפוזה במוסד (אשר בתקופה מסוימת הגיעו ל - 2,000 דולר ארה"ב לחודש), ולמצער, נודע לו על פטירתה ממודעות האבל אשר פרסמו הם, כילדיה. (ראה: ס' 20 א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבעים 1 ו - 3 מיום 18/4/2000, וחקירת הנתבעת מס' 3 מיום 9/5/2000). 17. מיד ובסמוך לאחר פטירתה של המנוחה, ביקשו ילדיה (ישראל ושרה), לממש את האמור בסעיפים 8 ו13- להסכם, בדירה החלופית בהרצליה, וזאת באמצעות פניה בכתב למוטל, על שיפנה את הדירה ששימשה כקורת גג משותפת. לטענתו של מוטל, פעלו ילדיה של המנוחה כלפיו בהתנהגות קשה, תוך ניתוק הטלפון (כאשר הקו רשום על שמה של המנוחה בחברת בזק), החשמל (כאשר המונה היה רשום על שמה של המנוחה בחברת החשמל), והמים (כאשר המונה היה רשום על שמה של המנוחה בעיריית הרצליה). בנוסף, ולעניין זה טוען מוטל, כי התנהגותם של ילדי המנוחה כלפיו במהלך הלוויתה, היתה קשה ואלימה, עד שנאלץ להגיש מאוחר יותר תלונה למשטרה על התנכלויות מצדם כלפיו. ועוד להשלמת התמונה: לטענת ילדי המנוחה, מערכת היחסים הפכה לעכורה וקשה, לא ניתן להם להיכנס לדירת אמם על מנת לקבל את חפציה האישיים, ומוטל אף החליף את מנעול דלת הדירה ונאסרה כניסתם לדירת אמם. 18. בפני בית המשפט המחוזי ובתיק עזבונות אשר מספרו היה 2748/97, התנהל ההליך שבו הוגשה צוואתה של המנוחה מיום 8.4.91 לקיום, לה התנגד הבן אריה (לייבל), וביקש את קיום צוואתה המאוחרת יותר של המנוחה מיום 16.9.92. 19. גם מוטל הגיש התנגדות מטעמו לקיום צוואת המנוחה, עד להכרעה, לעניין תביעתו נשוא פסק דין זה. 20. לבקשת הצדדים הועבר תיק העזבונות אשר מספרו היה 2748/97 מבית המשפט המחוזי בת"א לבית משפט זה, קיבל את מספר 4370/99 ואוחד על פי החלטתי לתובענה - נשוא פסק דין זה. 21. ביום 12.3.01 חזר בו מוטל מהתנגדותו לקיום צוואת המנוחה, ומשהוסרה אף התנגדותו של הבן אריה (לייבל) לבקשת אחותו שרה לקיום צוואת אמם המנוחה, מיום 8.4.91, ניתן צו כאמור ביום 15.3.01, ואשר על פי צוואתה זו של המנוחה יורשיה בחלקים שווים (1/4 כל אחד) הם ארבעת ילדיה, הם הנתבעים 1 עד 4 בתובענה נשוא פסק דין זה. 22. להשלמת המסכת העובדתית, יודגש, כי המנוחה הותירה 3 צוואות: האחת, משנת 1989, השנייה, משנת 1991 (צוואה אשר קויימה ביום 15.3.01), והשלישית, משנת 1992, בה אחז בנה אריה (לייבל). בסעיף 4 לצוואה משנת 1989 ציותה המנוחה, לעניינינו: "4. למען הסר ספק - בשום מקרה לא תהא למר X מוטל ת.ז. X כל זכות שהיא בנוגע לדירה שבבעלותי (גוש: 6534 חלקה 54/2) ברח' ויצמן 13 א' הרצליה, ולא בשום רכוש מרכושי, ו3- ילדי הם יורשי היחידים. במידה ומר מוטל X ישהה בדירה, עליו לפנותה בתוך 7 ימים ממועד פטירתי מן העולם" (להלן הצוואה משנת 1989). יושם אל לב, צוואה זו ערכה המנוחה שנה לאחר רכישת הדירה (על פי החוזה ושטר המכר נספחים ג' 1 , 2 לתצהירי העדות הראשית של ישראל ושרה). ובסעיף 3 לצוואת המנוחה מיום 8.4.91 (אשר קוימה ביום 15.3.01), ולעניינינו, חזרה המנוחה; וציוותה: "למען הסר ספק בשום מקרה לא תהא למר X מוטל כל זכות שהיא בנוגע לדירה שבבעלותי (גוש: 6534 חלקה 54/2) ברח' ויצמן 13 א' הרצליה, ולא בשום רכוש מרכושי ו4- ילדי הם היורשים היחידים, במידה ומר מוטל X ישהה בדירה עליו לפנותה בתוך 7 ימים ממועד פטירתו מן העולם". (להלן: הצוואה משנת 1991). זו מסכת העובדות, ואין לנו אלא לבחון את עתירתו של התובע על חלקיה, כפי שפורטה בתביעתו המתוקנת, לאחר שנתנה הרשות לתקנה. העתירה - במתווה המשפטי 23. מן הסעדים המבוקשים על ידי התובע בסעיף 28 לתביעתו המתוקנת, נשוב מיד לאחר פירוטם, לעילות החילופיות אותן מפרט התובע בתשתית העובדתית אשר מניח הוא לפנינו בכתב התביעה: הסעדים המבוקשים על ידי התובע, כמפרט בסעיף 28, וכלשונם: "28. ... וליתן פס"ד הצהרתי המצהיר א. הזכויות בדירה ברח' ויצמן 13 בהרצליה, בגוש 6594 (צ.ל. 6534 - ט.ס.) חלקה 54/2 הינו רכושם המשותף של התובע והמנוחה. ב. לצוות על רשם המקרקעין לרשום מחצית הדירה ע"ש X מוטל ת.ז. X . ג. לתובע זכות במחצית הרכוש האחר של המנוחה ובכלל זה כספים חסכונות וניירות ערך. ד. לתובע זכות במטלטלין שנותרו בדירת המגורים ברח' ויצמן 13 בהרצליה". נשוב כאמור, לעילות החלופיות אשר הונחו ופורטו על ידי התובע בתביעתו, נבחן אחת לאחת את טענותיו, על פי הראיות אשר הובאו על ידו להוכחת תביעתו, ובכל אחת מהן נסקור את החוקים והפסיקה הרלוונטים. 24. א. התובע והמנוחה נישאו כדמו"י בשנת 1977 בפני עדים, ובהסכמה, לא נרשמו נישואיהם במשרד הפנים. ב. התובע והמנוחה חתמו על הסכם ממון (ראה ס' 12 לפסק הדין) בסמוך לנישואיהם, אשר לא אושר בפני ערכאה משפטית. למרות שההסכם לא אושר יש לפרשו, ובעיקר את ס' 5 שבו, על פי אומד דעתם והתנהלות חייהם במהלך 21 שנותיהם המשותפות, כך שהדירה החלופית בהרצליה, אשר נרכשה על ידי המנוחה בשנת 1988, נכנסת להגדרת האמור בס' 5 להסכם, ולפיכך יש להצהיר כמבוקש בס"ק א' בס' 28 לעתירה (ראה ס' 1 לעיל). מאחר ולגרסתו של התובע שולמו כספי רכישת הדירה בהרצליה, ממקורותיו, וזאת לגבי ההפרש שנוצר בין כספי תמורת מכירת הדירה בבת-ים (51,000 דולר ארה"ב) למחיר רכישת הדירה בהרצליה (85,000 דולר ארה"ב) הרי יש להורות כמבוקש על-ידו בס"ק ב', בס' 28 לעתירה (ראה סעיף 1 לעיל). ג. זכויותיו של התובע לגרסתו ברכושה של המנוחה מתמצות כמפורט על-ידו בסעיף 26 לכתב התביעה: "לתובע זכות במחצית רכושה של המנוחה רשקה קורן ז"ל ובכלל זה הזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג ו/או מכוח הסכם הממון שהצדדים ערכו ו/או מכוח השקעותיו ברכישת הדירה ו/או מכוח השקעותיו בתחזוקה השוטפת. שיפוצים בדירה, סיוד וצבע ו/או מכוח כל דין". ומכאן שיש להיעתר גם לס"ק ג' ו- ד' בס' 28 לעתירה (ראה ס' 1 לעיל). בשפה נהירה, ומובנת, טוען התובע כך: זכותי ברכושה של המנוחה, לרבות בדירה בהרצליה נובעת מכוח חזקת השיתוף החלה עלינו כבני זוג, (ואשר לגרסתי נישאנו זל"ז כדמו"י, בפני עדים). לחילופין, זכותי נובעת מחיינו המשותפים במהלך 21 שנים, "כידועים בציבור" - בתור זוג נשוי, לחילופין, זכותי נובעת מכוח האמור בסעיף 5 להסכם הממון שנחתם בסמוך לנישואין או החיים המשותפים, ועל אף שלא אושר כאמור בס' 2 לחוק יחסי ממון התשל"ג - 1973, יש לקרוא מתוכו (הכוונה לסעיף 5 להסכם - ט.ס.) ועל פי הראיות שהובאו, את זכותי ככל שהדבר נוגע לבעלותי במחצית הדירה בהרצליה, ולחילופי חילופין נובעת זכותי מהשקעותיי ברכישת הדירה בהרצליה. לחילופי, חילופי חילופין, מכוח השקעותיי בתחזוקה השוטפת של הדירה. האם נישאו התובע והמנוחה זל"ז כדמו"י בפני עדים. 25. ראשית, הסמכות הייחודית לדון בנישואין כדמו"י של יהודים נתונה לבית הדין הרבני, ולא לבית משפט זה, וכאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג - 1953 ונוסחו: "1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". 26. בענייננו, היפנה התובע את ההכרעה לענין נישואיו כדמו"י למנוחה לבית משפט זה, וזאת למרות שלא היתה מחלוקת כי גם אם נשאו הצדדים בפני עדים, כטענתו, לא נרשמו הצדדים במשרד הפנים, כנשואים זל"ז. 27. למרות ששלושת העדות אשר הובאו מטעמו של התובע נועדו לאשש טענה זו, כל שניתן היה "לדלות" מעדותן היה כי הן ידעו על מגורים משותפים תחת קורת גג אחת של התובע והמנוחה במהלך שנים רבות (עובדה שאינה שנויה במחלוקת) ולמרות שהן קרובות משפחה של התובע, מעדותן עולה כי אף אחת לא נכחה בטקס נישואיו של התובע למנוחה ולמרות עדות התובע בחקירתו הנגדית. וכך אמר, למשל: "היו יותר ממאה עשרים איש". (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 28.2.99). או: "כל חברת קדישא בהרצליה". (שם). או: גם הרב יעקובוביץ". (שם). 28. לא מתקבל על הדעת למשל שילדי המנוחה לא הוזמנו לחתונת אמם אשר כללה לדברי התובע לפחות 120 איש. לא מתקבל על הדעת שלא ניתן היה לאתר ולו אדם מקהל של 120 איש אשר צוינו על-ידי התובע, ואשר נכח בטקס. לא מתקבל על הדעת שלא צוין על-ידי התובע מועד (יום וחודש) מאותם נישואין כדמו"י, אשר את עיקר ראיותיו כיוון לנושא זה. 29. בנוסף, תמוה מדוע לא אושר הסכם הממון במועד הנטען על-ידי התובע אשר היה בסמוך לנישואיהם, בפני ערכאה שיפוטית, כאשר לתובע עצמו היה אינטרס על-פי האמור בס' 6 להסכם לאשרו!. 30. כאמור, אין לבית משפט זה סמכות לדון ולהצהיר על הנישואין כדמו"י בין יהודים, והסמכות נתונה בלעדית לבית הדין הרבני האזורי, לשם לא פנה התובע, כפי שגם לא פנה מלכתחילה לערכאה המתאימה בתביעתו זו (ראה ס' 5 לפסק הדין). 31. מכל מקום בענייננו אין נפקות להכרעה בשאלה זו, (אשר אינה בסמכות בית משפט זה), מאחר והצדדים חיו חיים משותפים תחת קורת גג אחת, משנת 1977, ונכנסים להגדרת "ידועים בציבור". כך גם עולה ממסכת הראיות, והשאלה היא, מה נפקות תהא למעמדם זה לאור עתירתו של התובע להכיר בזכויותיו בדירה בהרצליה (מחצית). מעמדו של ההסכם והנפקות, לאור מעמדם האישי של הצדדים 32. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הממון לא אושר ולא קיבל תוקף של פסק-דין. נפסק לעניין זה כי יש להבדיל בין הסכם ממון אשר אושר כדין עפ"י החוק, לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עסקה אחרת בין בני זוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי (ודוק: בענייננו לא הוכח כי בני הזוג היו נשואים כטענת התובע). הסכם ממון חייב להיות דווקא בכתב ולקבל כתנאי בלעדי את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על-ידו, מה שאין כך בהכרח בהסכם אחר (שאינו "הסכם ממון"). המבחן הקובע: התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני-הזוג למקרה של פקיעת הנישואין (גירושין או מות אחד מבני הזוג), בעיקרו של דבר הסכם ממון הוא הסכם הצופה בני עתיד, ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג, ולא סתם "פני העתיד", אלא דווקא במקרה של מוות או במקרה של גירושין. (ראה: ע"א 169/83 שי (שרעבי) - שי (שרעבי) פד"י לט(3) בעמ' 776, 780). 33. בענייננו, על פי הראיות שהובאו ולמרות שלא לבית משפט זה הסמכות לדון בשאלה האם נשאו הצדדים כדמו"י (כטענת התובע) אם לאו (כטענת ילדי המנוחה/ הנתבעים) הרי בנסיבות המפורטות עד כה בפסק-הדין, ומשמסתמך התובע כטענה חלופית על זכותו כי תיכלל הדירה בהרצליה ב"רכוש המשותף" שנצבר במהלך שנות החיים המשותפים, כמשמעו בס' 5 להסכם, הרי שיש לבחון בכפוף לכך שבין הצדדים נחתם הסכם רגיל (חוזה) האם לתובע זכויות בדירה בהרצליה מכוח הפרשנות שיש ליתן לס' 5 על-פי גרסתו, ומכוח השקעות כספיות שהיו לו בדירה, ובהתאם לתוצאה, לבחון את טענותיו החלופיות של התובע. האם הוכח כי התובע השקיע כספים הן ברכישה, ו/או בדרך של שיפוץ ותחזוקה בדירה בהרצליה? 34. מתוך שמיעת הראיות, ובחינת המסמכים אשר צורפו במהלך הבאת הראיות התשובה לשאלה בכותרת היא שלילית: א. אין מחלוקת כי דירתה של המנוחה בבת-ים, אליה עבר התובע להתגורר בסמוך לחתימה על הסכם הממון, היתה בבעלות המנוחה בלבד, כאמור בס' 7 להסכם, ועל-פי הוראותיו הנוספות (ראה ס' 13 להסכם). טענת התובע מתמקדת בשנת 1988 (במהלך החיים המשותפים) עת מכרה המנוחה את דירתה בבת-ים, ורכשה את הדירה בהרצליה (נשוא המחלוקת העיקרית בפסק דין זה) ולגרסתו, מימון ההפרש בין המכירה (51,000 דולר ארה"ב) לרכישה (85,000 דולר ארה"ב) באו ממקורותיו. ב. ומה היו מקורותיו על-פי גרסאותיו השונות? גרסתו הראשונה של התובע מופיעה בסעיפים 6, 7 ו- 8 לתצהירו התומך את כתב התביעה (מיום 11.1.98) שם מפרט התובע את נסיבות ההחלטה על המעבר לדירה מהרצליה ולעניין המקורות הכספיים מציין כדלקמן: ".. המנוחה מכרה את דירתה בבת-ים בתמורה ל: 81,000 ש"ח ובאותו חודש אוגוסט 1988 רכשנו דירה ברח' ויצמן 13 בהרצליה... הדירה בהרצליה נרכשה בסך 139,000 ש"ח כאשר המנוחה משקיעה כ- 80,000 ש"ח, ויתרת הכספים בתוספת ההוצאות אני שילמתי... את חלקי ברכישת הדירה קיבלתי בהלוואה מבני ג'ק X שהוא איש עסקים בארה"ב, ומתגורר במיאמי ביץ בפלורידה" (להלן: "הגרסה הראשונה"). גרסתו השניה של התובע מופיעה בכתב התביעה המתוקן בס' 25, שם מפרט הוא את הסכום של 47,000 דולר ארה"ב, אשר קיבל מבנו ג'ק X, המתגורר בארה"ב. לכתב תביעה זה צירף את תצהירו של הבן, אשר במועד הקבוע להוכחות, הודע כי לא יתייצב לחקירה על תצהיר זה, ולפיכך הוא הוצא מהתיק בהתאם להחלטתי. (להלן: "הגרסה השניה"). גרסתו השלישית של התובע מופיעה בתצהיר עדותו הראשית של התובע ובסיכומי בא כוחו, והיא קבלת מזומנים בידי המנוחה מטעמו של התובע, אשר חלק מהם חסכה, ובנוסף קבלת סכום משמעותי ממכירת האטליז שהיה בבעלותו במועד תחילת החיים המשותפים (להלן: "הגרסה השלישית"). ג. נבחן את 3 הגרסאות אל מול הראיות: לעניין 2 הגרסאות הראשונות שהן אחת: טוען התובע כי את יתרת הסכום ממכירת דירתה של המנוחה בבת-ים ורכישת הדירה בהרצליה כיסה מהלוואה בסך של 47,000 דולר ארה"ב אשר קיבל מבנו, איש העסקים החי בארה"ב, ולאימות גרסתו, צירף תצהיר הבן לתצהירו אשר שימש במקום חקירה ראשית: טענה זו לא עמדה אפילו בראשית מבחן ההוכחה, ואבהיר דברי: 1. אין מחלוקת בין הצדדים כי הדירה בבת-ים נמכרה בסך של 51,125 דולר ארה"ב ואין גם מחלוקת לעניין גובה סכום רכישת הדירה בהרצליה בסך של 85,000 דולר. 2. ההפרש הינו בסך של 33,875 דולר ארה"ב ולא 47,000 דולר ארה"ב, כטענת התובע. 3. בנוסף, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי סך של 10,000 דולר ארה"ב אשר נתנו כהלוואה מטעמם של חלק מילדי המנוחה (ראה סכומי ב"כ התובעים בס' 29) דהיינו: נותר הפרש של 23,875 דולר ארה"ב. 4. מתוך חקירתו של מר אליוב (בעלה של הבת שרה) אשר נחקר על תצהירו שהוגשו כדין, עולה, כי ניתנה על-ידו השלמה בסך של 13,000 דולר, למנוחה. עדותו של העד היתה אמינה עלי, והיא אף מסתברת לאור היותו יהלומן, והמקורות הכספיים היו בידיו. בנוסף, עולה מתוך חקירתו, כי המנוחה סמכה על עצותיו, ורצונה של אשתו (שרה, בתה של המנוחה) היה כי אמה (המנוחה) תרכוש את הדירה בהרצליה, על מנת שיוקל הטיפול של הבת באמה. עולה מתוך חקירתו של מר אליוב כי הוא היה מעורב בהליך רכישת הדירה בהרצליה, והוא זה אשר בחר עבור המנוחה את הפרקליט שיטפל בעסקת המכר. 5. נותר הסך במחלוקת של 10,875 דולר ארה"ב, אשר על פי גרסת הנתבעים מומנה מתוכנית חסכון כוח דולר מדד, אשר דף פתיחת החסכון על-שמה של המנוחה צורף כמסמך, במסגרת הבאת הראיות. 6. מנגד - התובע לא צירף כל מסמך הלוואה עם בנו בנטען על-ידו. בנו של התובע, מר ג'קי X, לא התייצב להיחקר על תצהירו, ולאמת את גרסתו של התובע. ומשהוצא תצהירו מהתיק, על פי החלטתי, נפגמה לחלוטין גרסתו זו של התובע, עד לדחייתה. כמו-כן איני מקבלת את עדותו של התובע לעניין זה, ואשר נשמעה בחקירתו הנגדית על תצהירו, ועל פיה קיבל מבנו את ההלוואה בסך של 47,000 דולר ארה"ב, במזומן, ואמינה עלי עדות הנתבעים (הבת שרה, ובעלה) כי התובע לא המיר את הסך הדולרי לשקלים, אצל מר אליוב, או שותפו בבורסה בבת-ים (כגרסתו של התובע). 7. גרסתו השלישית של התובע לעניין מקור כספי ההפרש, ממכירת האטליז, נידחת גם היא, משלא הובאה על-ידו כל ראיה לגרסה זו ומשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לאמור בסעיף 6ב להסכם (כמפורט בסעיף 12 לפסק דין זה). 35. גם לעניין שפוץ, רכישה, החלפת דוד בדירה, לא הביא התובע כל ראיה, ומנגד, הובאו קבלות רבות מטעם הבת שרה, על כי הרכישות ואחזקת הדירה היו ממקורותיה של המנוחה. 36. למעלה מן הנדרש אציין לפרק זה, כי מתוך מסכת הראיות שהובאה, עולה כי התובע כלל לא היה מעורב ברכישת הדירה בהרצליה, לא באיתורה, בחירתה, עריכת הסכם המכר, ואפילו בדיעבד לא יכול היה לציין מה היה סדר התשלומים בגין רכישת הדירה, כמצוין בחוזה המכר (נספח ג1 לתצהיר עדות ראשית של נתבעים 1 ו - 3 מיום 18/4/2000). 37. מהמפורט בפרק זה לפסק הדין, עולה, כי הסתמכותו של התובע על האמור בס' 5 להסכם אשר נחתם על-ידי הצדדים ולא אושר, אין לה על מה לסמוך: הדירה בהרצליה שמשה כדירה חלופית לדירה בה התגוררו התובע והמנוחה בבת-ים, ואשר היתה בבעלות המנוחה עוד בטרם תחילתם של החיים המשותפים, ויש להחיל בעניינה את הוראות סעיפים 6 ,7 ו - 13 להסכם (כמפורט בס' 12 לפסק הדין). הצדדים כ"ידועים בציבור" והאם יש להחיל בענייננו את הוראות ס' 55 לחוק הירושה? 38. הסמכות להצהיר על צדדים "כידועים בציבור" נתונה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית (ראה: סעיף 40 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק")). יחד עם זאת, משעולה הצורך לדון, וכשאלה נגררת הרי הסמכות נתונה לביהמ"ש בו מתעוררת השאלה (ראה: ס' 76 לחוק). 39. התובע טען כי בסמוך לחתימתו על ההסכם, אשר גם המנוחה חתמה עליו, נישאו הוא והמנוחה זל"ז כדמו"י בפני עדים. ראיותיו כוונו לטענתו זו, ועליה הרחבתי בפרק הראשון לפסק הדין. משעדיו כוונו לטענתו זו, נפרשה יריעת אורח חייו עם המנוחה - טרם פטירתה ובמהלך כ- 21 שנה (ראה עדויות הגברות יעל גרוסמן, גלוריה לנדאו, וצלר דורה, מיום 1/5/2000) גם מטעמם של הנתבעים, ובעיקר מחקירתה של הבת שרה, אשר היתה קרובה יותר לאמה, ואף טיפלה בה בסמוך לפרוץ מחלת האלצהיימר אצל המנוחה - עלתה דרך ואופן חייהם המשותפים של התובע והמנוחה: א. מוטל ורשקה התאלמנו שניהם מבני זוגם, אשר ממערכות חייהם עמם נולדו להם ילדים. ב. בשנת 1977 נוצרו ביניהם יחסי קרבה, ובאותה עת היתה רשקה כבת 60 שנים ומוטל כבן 72 שנים. ג. מתוך מסכת הראיות עולה כי רשקה לא הסכימה להינשא למוטל, משלא רצתה לוותר על גמלאות אשר שולמו לידיה, לאחר פטירת בעלה. ד. משלכל אחד מהצדדים היה באותה עת רכוש נפרד משלו אשר נצבר בטרם הכירו הצדדים והחליטו על מגורים משותפים, חתמו על הסכם חוזי ביניהם, אותו כינו הסכם ממון, ובמהותו היווה שמירה על רכוש בבחינת "שלי - שלי" "ושלך - שלך". (הוראות ההסכם פורטו בס' 12 לפסק-הדין). ה. רכושו של מוטל אשר פורט בס' 6 להסכם כלל באותה עת: דירה ברח' החשמונאים 28 בת-ים, חנות (אטליז) ברח' דיזינגוף 310 בתל-אביב, ותמורתה אשר תתקבל לידיו "ביום מן הימים" ומיטלטלין (אשר על פי האמור בהסכם העבירם לדירת רשקה, בתחילת המגורים המשותפים). ורכושה של רשקה פורט בס' 7 להסכם וכלל באותה עת: דירה ברח' כצנלסון 22 בבת-ים (ואשר על פי הסכמת הצדדים, החליטו הם להתגורר בה החל מתחילת החיים המשותפים), מיטלטלין אשר היו בדירה באותה עת, ותכשיטיה. ו. עוד עולה ממסכת הראיות, כי מוטל, ובסמוך לתחילת המגורים המשותפים, השכיר את דירתו בבת-ים לצד ג', ומדי חודש בחודשו מסר לידיה של רשקה מחצית מדמי השכירות. מכאן, שלצורך הטעונים, תואר מעמדו של התובע על-ידי הנתבעים כ"בר-רשות", ואילו לדידו של התובע, אחת מטענותיו החלופיות לקבלת זכויות בדירה נבעה מהעברות של מחצית מדמי השכירות לידי רשקה מדי חודש בחודשו, ובנוסף למחצית דמי השכירות העביר לגרסתו כספים שקיבל לידיו ממקורותיו, ועל-מנת שתכלכל את ביתם, ואותם. ז. ממסכת הראיות עולה, כי לצדדים לא היה חשבון משותף בכל תקופת החיים המשותפים, וכי רשקה היתה מפקידה לחשבונה את דמי מחצית השכירות אשר קיבלה ממוטל מדי חודש בחודשו. רשקה כלכלה את משק הבית במזומן, מכספים (קצבאות, והכנסה) שנתן לידיה מוטל, ומכספים ממקורותיה. ח. כעולה ממסכת הראיות, מוטל ורשקה שמרו על הפרדת הוצאות ורכישות ב"נושאים הגדולים", דהיינו: לא הוברר למשל שבעבור כל קניית מצרכי מזון, מתנות, או ביגוד והנעלה, היתה חשבונאות/ איזון, אולם כן הוברר כי עבור נסיעות לחו"ל, שילם כל אחד מהם בנפרד. בעבור מוסדות חוץ ביתיים, כשחלתה רשקה כ- 5 שנים בטרם הלכה לבית עולמה, שילמו ילדיה, או הוצאו כספים ממקורותיה, בעבור החלפת דוד שהתקלקל, מוצרי חשמל ועוד פריטים עבור דירתה בהרצליה שילמה רשקה ממקורותיה. ט. במישור הפרטי, הדאגה והחיבה: עלה מתוך מסכת הראיות כי עד לפרוץ מחלתה, דאגו מוטל ורשקה האחד לרעהו, והיו אף קשרים טובים עם חלק מילדי המנוחה. המנוחה היתה נוהגת להכין אוכל ולהביאו למוטל לאטליז (בשנים בהן עבד) מוטל העביר לידיה של רשקה כספים לצורך ניהול חיי היום יום, אולם ברכוש, (החלפת דירתה של רשקה מבת-ים להרצליה, ומימונה) ובזכויות, (כספי מכירת האטליז של מוטל) נשארו מוטל ורשקה נאמנים למה שסיכמו ואף העלו בכתב, ובעיקר בסעיפים 6 ו- 7 להסכם, ועל פיו נהגו. י. אצל מכריהם, קרוביהם הרחוקים "נתפשו" כ"ידועים בציבור" כאילו נשואים הם זה לזו, אך לא אצל ילדיהם (לפחות אצל ילדי המנוחה). וכך העידה הבת שרה: "אני לא הייתי נוכחת בחתונה. לא היתה בחיים חתונה. בזמנו, כשאבי נפטר היו לה ארבעה ילדים, והיא אמרה שבחיים היא לא תתחתן..... אני עברתי בשנת 76 לרמת השרון, והיא נשארה בבת ים לבד, ואז אמרה שהיא רוצה גבר לחיים, אך בשום אופן לא להתחתן, זאת היתה הצוואה שלה, שהיא לא תתחתן לעולם. אחרי שנה שהיא פגשה את מוטל הוא ביקש שיעברו לגור ביחד, והיא אמרה שהיא מבקשת לא להתחתן, ולא כולם. היא היתה מוכנה לגור אתו אך לא להתחתן". (פרוטוקול הדיון מיום 9/5/2000). יא. יתרה מכך, מתוך עדותו של התובע עצמו עלה, כי לולא היה מונע על-ידי בנו (אשר בחר שלא להיחקר על גרסתו - משיקוליו) הרי כנראה שלא היתה באה תביעה זו לעולם, למרות כעסיו על התנהגות ילדי המנוחה אליו, בסמוך ולאחר פטירתה. וכך העיד התובע בעמ' 26 לפרוטוקול: "אני לא רציתי שום דבר... אני לא רוצה כסף, הבן רוצה". 40. התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים, או בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים, ובהתקיים אלה, עשויה הלכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים יחדיו ללא נישואין. ראה: ע"א 4385/91 סלים נ' כרמי פד"י כא (1) 337 (להלן: "הלכת סלים נ' כרמי"). ע"א 749/82 מוסטין נ' וידרמן פד"י מג (1) 278. ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פד"י לח (1) 443 (להלן: "הלכת שחר נ' פרידמן"). ברם, וכדברי כב' השופט מצא בהלכת "סלים נ' כרמי": "העובדה שבני זוג מקימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר ביניהם באקט פורמלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה, ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות, לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, על היותו קשר בלתי-מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים". (ההדגשות אינן במקור, שם, בעמ' 7, 8 לפסק הדין, ט.ס.). 41. מערכת כזו, של חיים בצוותא ללא נישואין תהיה לה משמעות וכמו בעניינינו, לעניין היקף תחולתה של הלכת השיתוף, אשר לימים קיבלה מעמד של חזקת השיתוף (ראה: עא' 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פד"י מט (3) 529, 629). אמנם, ברוב המקרים בהתקיים התנאים לתחולתה של חזקת השיתוף ובאין ראיה לסותרה, תהיה המסקנה כי בין בני הזוג מתקיים שיתוף בנכסים, ויש מקרים, בהם תובא ראיה לסתור את תחולת החזקה, רק בקשר לנכס מסוים, או לגבי נכסים מסוימים וזאת יש ללמוד ממסכת הראיות הנפרשת בפני השופט. יש לאבחן את האמור מעלה לגבי בני זוג נשואים, מבני זוג שהם ידועים בציבור, כנישואין, כאשר, הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכותו בשיתוף בנכסי בן זוגו הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן זוג נשוי. כפי שנפסק בהלכת שחר נ' פרידמן (ע"א 52/80 הנ"ל) מפי כב' השופט בך ובעמ' 458: "ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי, הוא, לצורך הנושא שלפנינו, רק בכך, שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של הזוג "הידוע בציבור". הסיבה כאמור היא בארעיות הקשר הקיים בין ידועים בציבור, במאובחן מבני זוג נשואים, כאשר המחויבות בין בני זוג הנכנסים להגדרת ידועים בציבור תלויה ברצונותיהם המשתנים. בעוד שלגבי בני זוג נשואים, באין ראיה לסתור, מספיק כי יתקיימו התנאים להקמתה של חזקת השיתוף כדי להחיל עליהם שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת השיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירה (שלא כמו בעניינינו) עשויה להעיד רק על נכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום, או שנרכשו על ידם במשותף (שלא כמו בענייננו), בכדי שיוחל דין השיתוף בנכסים אחרים של מי מהם, ואפילו כאלה שנצברו על ידיו בחיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד על כוונת שיתוף בנכס המסוים של בן-הזוג. (ראה לעניין זה: הלכת סלים נגד כרמי, שם, בעמ' 9). בעניינינו: לא זו בלבד שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כידוע בציבור (הכבד מזה המוטל על בן הזוג הנשוי למשנהו), לצורך החלת חזקת השיתוף לגבי הדירה בהרצליה, אלא שנהפוך הוא: הוכח במסגרת הבאת הראיות כי המקורות לרכישתה, מומנו ממקורותיה של המנוחה. בנוסף, וכנדבך נוסף, יש לדחות את עתירתו של התובע מכוח הוראת ס' 55 לחוק הירושה התשכ"ה 1965, ואשר נוסחו: "55. מעין צוואה "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת בצוואה אשר הוריש המוריש". (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.). 42. המנוחה הותירה כמפורט בסעיף 22 לפסק דין זה, 3 צוואות, וצוואתה מיום 8.4.91 קוימה, בת"ע 4770/99 ביום 15.3.01. בצוואתה אשר קוימה, ניתנו על-ידה הוראות מפורשות לגבי הדירה בהרצליה, הן בס' 2 א', ובעיקר בסעיף 3 שבה: "למען הסר ספק- בשום מקרה לא תהא למר X מוטל ת.ז. X כל זכות שהיא בנוגע לדירה שבבעלותי (גוש 6534 חלקה 54/2) ברח' ויצמן 13 א' הרצליה, ולא בשום רכוש מרכושי ו- 4 ילדי הם היורשים היחידים. במידה ומר מוטל X ישהה בדירה, עליו לפנותה תוך 7 ימים ממועד פטירתי מן העולם". לפיכך, משבענייננו חלה הסיפא של ס' 55 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 הרי גם לאור האמור, אין לו למוטל עילת תביעה ככל שהיא נוגעת לזכויות בדירה בהרצליה. 43. לעניין עתירותיו הנוספות של התובע כמפורט בס' 1 לפסק הדין (ס"ק ג' ו- ד'), לאור המפורט בפסק דין זה, יש לדחות את המבוקש בס"ק ג', ובפרט שלא הביא התובע כל ראיה שהיא לגבי קיומו של "רכוש אחר", כספים, חסכונות וניירות ערך, שנצברו על-ידי הצדדים במהלך חייהם המשותפים, והנכנסים לגדרם של סעיפים 5 ו- 10 להסכם שנחתם על-ידי הצדדים (ר' ס' 12 לפסק הדין). לעניין המיטלטלין המצויים בדירה בהרצליה: יהיה רשאי התובע ליטול עמו את אלה, שבהם הודו מי מילדי המנוחה בחקירתם כי הם שייכים לתובע והם: ספה ומזנון (ראה: חקירת הנתבעת מס' 3 מיום 9/5/2000 בעמ' 54 לפרוטוקול). 44. הוצאות המשפט: אני סבורה כי לאור האופן בו בחר התובע לנהל את תביעתו, משך הזמן שבגינו נפגעו זכויות היורשים על-פי הצוואה (הנתבעים), ותוצאות פסק דין זה, יש ליתן ביטוי לאמור, בפסיקת הוצאות המשפט. סוף דבר 45. א. נדחית עתירתו של התובע על מרכיביה, המפורטים בס' 1 לפסק הדין, למעט האמור בסעיף 43 סיפא לעיל (לגבי המיטלטלין). ב. התובע יפנה את הדירה אשר ברח' ויצמן 13 א' בהרצליה, הידועה כגוש 6534 חלקה 54/2 בתוך 46 יום, ובאין החלטה אחרת של ערכאה מוסמכת, כשהוא רשאי ליטול עמו את המיטלטלין המופיעים בס' 43 לעיל. ג. התובע יישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של כל אחד מהנתבעים (נתבעים מס' 1, 3 ו - 4) בסך של 15,000 ש"ח (בסה"כ 45,000 ש"ח), כאשר לסכומים הנ"ל יתווסף מע"מ כחוק. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. משהפקיד התובע בקופת בית המשפט סך של 20,000 ש"ח בהפחתת הסכום שחוייב בגין תיקון כתב התביעה, תתחלק היתרה בחלקים שווים בין הנתבעים באמצעות פרקליטיהם, כחלק מהחיוב כמפורט מעלה. אני מורה לגזברות ביהמ"ש ליתן בידי פרקליטי הנתבעים (עו"ד מ. דויד, ועו"ד ש. טננבלט) את היתרה מקופת ביהמ"ש, אשר תתחלק בהתאם להוראותיי. מקרקעיןפסק דין הצהרתי