להלן פסק דין בנושא פסק דין מזונות אישה וילדים: פסק דין 1. לפני מונחת תביעה למזונות שהגישו האם (להלן:האם) ובנותיה הקטינות (להלן: התובעות מס' 2 ו - 3), נגד הבעל - הוא אבי הקטינות (להלן: הנתבע). 2. התובעת והנתבע נישאו זה לזה ב - 23.2.98; מנישואים אלו נולדה הקטינה ט., ילידת 3.9.98 (התובעת מס' 2). לבני הזוג נולדה גם הקטינה א., ילידת 11.8.95 (התובעת מס' 3), מלפני הנישואים. 3. בפסק דין מיום 22.4.99 ובהסכמת הנתבע, נקבע כי הקטינות יהיו בחזקתה של האם. 4. בפסק דין מיום 10.2.97 נקבעו מזונות לתובעת מס' 3 בסך 900₪ לחודש. סכום זה עודכן בהחלטה מיום 4.1.99 בה נקבעו מזונות זמניים על סך 1,025₪, ובהחלטה הנ"ל נקבעו גם מזונות זמניים לאם ולתובעת מס' 2 בסך של 2,348₪. 5. עתה תובעות הקטינות באמצעות אימן מזונות קבועים בסך 8,479₪, מתוכם 1,000₪ דמי טיפול לאם. הנתבע טוען כי זו הערכה מופרזת של צורכי התובעות. התובעות טוענות כי חל שינוי נסיבות המצדיק הגדלת המזונות לתובעת מס' 3; בעת מתן פסק הדין על מזונותיה הייתה התובעת מס' 3 בת חצי שנה, ועתה משגדלה גדלו גם צרכיה כגון תשלום עבור מעון; כמו כן, תובעות האם והתובעת מס' 2 מזונות קבועים. התובעות מעריכות שהנתבע משתכר סך של 10,000₪: 5,000₪ מעבודתו כגנן בעיריית ירושלים, ו - 5,000₪ נוספים מעבודות גננות פרטיות. הנתבע טוען שבכל הקשור ליכולת השתכרותו ולמצבו הבריאותי - קביעותיו של בית המשפט המחוזי מחייבות את הצדדים והינם בגדר פלוגתא פסוקה שאין לשוב ולפתוח אותה. לנתבע נכות של 55%, ולטענתו נכותו אינה מאפשרת לו לבצע עבודות גננות פרטיות וכי העבודה בעירייה הינה מקור הכנסותיו היחיד. ממשכורת זו הוא מפרנס גם את עצמו ואת אימו החולה. 6. התובעות מוסיפות וטוענות כי הנתבע הוציא אותן מהבית והחליף מפתח, וזו הסיבה שהן מתגוררות בבית הורי האם, ויש לחייב את הנתבע בהוצאות מדור. טוען הנתבע שהאם הסכימה להסדר לפיו יגורו בני הזוג בנפרד, כאשר הנתבע גר אצל אימו והתובעות גרות אצל הורי האם. הסדר זה אף התקיים בפועל. הנתבע טוען כי משהסכימה האם להסדר זה, שהיווה את התשתית לנישואיהם, היא מנועה מלתבוע מדור עבורה ועבור הקטינות. בחקירתו הודה הנתבע כי הבטיח שעד תום שנה מנישואיו יוסיף חדר לדירת אימו שישמש למגורי המשפחה, ואולם גילה עד מהרה שאין ביכולתו לעשות זאת, ועוד טרם הגיע סוף השנה (כעבור 8 חודשים) ממילא הגיע הסכסוך בין בני הזוג לערכאות. טענה מקדמית 7. טוען הנתבע, כאמור, כי פסק הדין למזונות התובעת מס' 3, שניתן ע"י בית המשפט המחוזי ביום 10.2.97, מהווה פלוגתא פסוקה שאין לשוב ולפתוח אותה. טעות בידו. ראשית, פסק הדין האמור אינו דן כלל במזונות האם אשר בעת מתן פסק הדין לא הייתה נשואה לנתבע. כמו כן אין הוא דן במזונות התובעת מס' 2, אשר בעת מתן פסק הדין טרם באה לעולם. רק מזונותיה של התובעת מס' 3 עמדו לדיון בפסק דין זה. שנית, הלכה היא כי פסק דין למזונות קטינה אינו יוצר מחסום החלטי, והזכות נתונה לתובעת מס' 3 לשוב ולטעון להגדלת מזונותיה בשל שינוי מהותי בנסיבות (ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187, 188). כאמור לעיל, הנתבע טוען שהקביעות שבפסק הדין הנ"ל לגבי נכותו וכושר השתכרותו מהוות אף הן פלוגתא פסוקה. אין ספק כי הקביעות של ביהמ"ש המחוזי מהוות נקודת המוצא בכל הקשור לנסיבות בעת מתן פסק המזונות המקורי. אולם, היות ובפסק דין למזונות עסקינן, שניתן בתחילת שנת 1997, כשנה וחצי לפני הגשת התביעה הנוכחית, לא מן הנמנע שגם בנושא זה חל שינוי ביכולת ההשתכרות של הנתבע או במצבו הבריאותי, העשויים להוות שינוי נסיבות מהותי שיש בו כדי לשנות את התוצאה. לכן טענה מקדמית זו דינה להידחות, ואפנה לדיון בתביעה לגופה. יכולתו הכלכלית של הנתבע 8. ראשית יש לבדוק את יכולתו הכלכלית של הנתבע, וזו אינה נקבעת רק על-פי הכנסתו בפועל מעבודתו, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו, לדוגמא: רכוש, לרבות דירה, כספים פנויים שהתקבלו ממכירת הדירה, חסכונות וכן פוטנציאל השתכרות של הנתבע על - פי מקצועו וכישוריו (ר' 130/93 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(2) 721, 725; ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147, 151-152, ואחרים). במקרה שלפנינו עובד הנתבע כגנן בעירייה, ולפי תלושי המשכורת שהציג לבית המשפט הוא משתכר כ - 3,500₪ בממוצע לחודש. בפסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי נקבע כי לנתבע 55% נכות, הפוגעת ביכולת ההשתכרות שלו. הנתבע הציג מסמך מהביטוח הלאומי המאשר אחוזי נכות אלו, אלא שעיון בתיק ובסיכומיו של הנתבע מעלה כי למרות נכותו, עבד הנתבע בעבודות חלקיות בנוסף לעבודתו בעירייה, כגון מכירת אבטיחים, מכירת פרחים וכדומה (ראה פרוטוקול 8.3.99 עמ' 14 שורות 1 - 2). מכאן שהנכות אינה פוגעת ביכולתו של הנתבע להשתכר מעבודות זמניות מעבר לשעות עבודתו כגנן בעירייה. הנתבע טוען שמפאת מצבה הבריאותי של אמו הקשישה, שעימה הוא גר, הוא נאלץ להישאר עימה ולסעוד אותה בשעות שהיא ללא השגחת מטפלת, והדבר פוגע ביכולתו לעבוד עבודות נוספות. יצוין כי לאם הנתבע הכנסה מקצבת הביטוח הלאומי וכן פיצויים מגרמניה בשל היותה ניצולת שואה; כמו כן, יש לה טיפול סיעודי צמוד רוב שעות היממה, ואחותו של הנתבע עוזרת אף היא בטיפול בה. הנתבע אמנם הגיש מסמך המעיד על מצבה הרפואי של אמו, אך לא הביא כל ראיה להתדרדרות במצבה הבריאותי המצריכה את השגחתו. על כן איני מקבל את טענת הנתבע לפיה נכותו או הטיפול באמו מונעים ממנו מלהשתכר מעבודות צדדיות, כפי שאכן עשה בעבר. הלכה היא כי כל עוד לא הוכחו בפני בית המשפט נסיבות אובייקטיביות המונעות מהאב מלהשתכר, אזי אם עיסוקו הנוכחי של האב אינו מביא לו הכנסה מספקת, עליו לחפש תעסוקה אחרת אשר תאפשר לו את קיום חובותיו כלפי בני ביתו (ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה(1) 329, 333). כמו כן נפסק בעבר כי מקום שהוכח כי האב/בעל עבד בעבר בעבודות נוספות, הרי שלצורך פסיקת המזונות יתחשב בית המשפט במכלול הכנסותיו (ע"א 246/69 אל על נ' אל על פ"ד כג(2) 305, 307; תמ"א (ת"א) 1603/91 יונתנוב נ' יונתנוב, תקדין-מחוזי, 92(2) 234; תמ"א (ת"א) 2799/90 ישראל נ' ישראל, תקדין-מחוזי 91(2) 182). במקרה דנן, מדובר באדם שעל אף נכותו ומצבה של אמו, אין לו כל מניעה מלעבוד ולזון את ילדיו ואשתו ברמה סבירה, וסביר להעריך את כושר השתכרותו של הנתבע במקרה שלפנינו בהתאם ליכולתו בפועל. על כן, אני מעריך את פוטנציאל ההשתכרות שלו בסכום שאינו נופל מסך של 4,200₪ לחודש. בנוסף יש לציין כי הנתבע מתגורר בבית אמו, ולפי דבריו משלם עבור שכר הדירה 300₪ בלבד. באין לו הוצאות רציניות עבור שכר הדירה, יורדות הוצאותיו הכלליות במידה משמעותית. מזונות האישה 9. חובת המזונות לאישה נוצרת עם הנישואין וממשיכה להתקיים כל עוד לא הותר קשר הנישואין (ע"א 87/49 לוין נ' לוין, פ"ד ה' 921, 935. וגם ע"א 560/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לח(3) 744). היקף חובת המזונות שחב הבעל לאשתו רחב מהיקף המזונות לילדים. במזונות האישה חל הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו", אשר לפיו החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי הרמה אליה הורגלה בבית בעלה (וראה ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721, וגם ע"א 239/95 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147). בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי הדגש הוא על רמת החיים שהאישה הורגלה אליה ולא על עושרו של הבעל. יחד עם זאת, גם כאשר מצבו הכלכלי של הבעל אינו טוב, עליו לספק לאשתו את מזונותיה המינימאליים ולא תישמע ממנו טענה כי אין ידו משגת. "כלפי תביעת אישה למזונותיה המינימאליים, אין בעלה נשמע בטענה שהכנסותיו שלו פחותות מן המידה…אם אין לו לבעל ממה לשלם לה, דין הוא שילך וישכיר עצמו וירוויח וייתן לאשתו". (בר"ע 114/68 מהצרי נ' מהצרי, פ"ד כב(2) 320; ראה גם, ע"א 206/60 דרהם נ' דרהם, פ"ד יד 1703). על רמת החיים ניתן ללמוד בין השאר מתכולת הבית, אופני הבילוי ואופי המדור בו התגוררו בני הזוג בעת נישואיהם. 10. במקרה דנן, זכאית התובעת למזונותיה, שכן נישואיה תקפים, ולא חל אחד המצבים הפוטרים את הבעל מחובתו. הצדדים אמנם התגוררו בנפרד במהלך תקופת נישואיהם, אך אין ספק כי לא התובעת היא שיזמה את הפירוד אף שהסכימה לתנאי מגורים אלו באופן זמני. יתרה מכך, הנתבע הוא שהוציא את חפציה של התובעת מדירת אימו ואף העיד כי אינו מתעתד להשיב את התובעות אל הדירה; לדבריו, בדיון מיום 8.3.99: "בכל מקרה אין לי כל תוכנית להחזיר את האישה והבנות לדירה". אשר להיקף המזונות שהתובעת זכאית לו, נראה כי רמת החיים אליה הורגלה התובעת בימי נישואיה הייתה מן הנמוכות, ועל כך מעיד אופי המדור שהתובעת נאלצה להסתפק בו: התובעת התגוררה עם שתי בנותיה הקטינות בבית הוריה הקשישים, תנאי המגורים שם היו נמוכים ביותר, הייתה צפיפות, האם והתובעת מס' 3 ישנו על מיטות ישנות ורעועות עד אשר אחותה של האם קנתה להן לאחרונה מיטות חדשות, משום שלדבריה: "הבת הגדולה ישנה על מיטה מלפני 30 שנה, ארגז המצעים התפרק, אותה מיטה הייתה גם לאמא ולא הייתי משכיבה שם עז" (פרוטוקול מיום 4.1.99, עמ' 4 שורות 18 - 20). כאשר לנה עם בעלה בבית אמו היו ישנים שניהם בסלון, כשאחת הקטינות ישנה במיטת הסבתא והאחרת ישנה על השולחן בסלון. מכאן שהיקף המזונות שחייב הנתבע לאשתו מסתכם במזונות עבור צרכיה המינימאליים. 11. האם העמידה את שיעור תביעתה למזונותיה על סך 3,930₪ לחודש, לפי הפירוט הבא: מדור - 1,512₪, שהם 60% משכר דירה המוערך ב - 600$; החזקת הבית - 343₪ (כולל חשבונות מים, חשמל, גז, טלפון וועד בית וארנונה); מזון וכלכלה - 830₪; ביגוד והנעלה - 175₪; נסיעות - (כולל מוניות) 220₪; קופ"ח -50₪; תשלום לרופא שיניים - 150₪. שונות - (כולל נופש, תרבות, מוצרי טיפוח וסיגריות) - 650₪. סכום של כ- 4,000₪ לחודש הינו מופרז לדעתי, בהתחשב ברמת החיים של בני הזוג טרם הסכסוך. בנסיבות המקרה דנן, שבו נקבע לעיל כי כושר השתכרותו של הנתבע עומד על סך 4,200₪ לחודש, שהוא ההכנסה היחידה האמורה לפרנס משפחה בת ארבע נפשות, נראה לי סביר לאמוד את צרכיה המינימאליים של האם, ללא מדור ואחזקת הבית, על סך 450₪ בלבד. במקרה כגון זה לא סביר לחייב את הנתבע התשלום עבור מוצרי טיפוח, נופש ותרבות אשר האם לא הצליחה לשכנעני כי אכן ניתנו לה בעת החיים המשותפים. לא יתכן שהאם תיהנה מרמת חיים אשר לא זכתה לה עם בעלה בטרם הסכסוך. יתרה מכך; בית המשפט העליון הביע דעתו בעבר שיש לשלב את חובת המזונות שמן הדין האישי בגישה מודרנית שוויונית לפיה: "אין אישה זכאית למזונות אפילו זנח אותה הבעל, אלא אם כן היא זקוקה לתמיכה כזאת ממנו ובמידה שהיא זקוקה לכך [ההדגשה אינה במקור - ב.צ.ג.], ואינה יכולה להתפרנס מעבודתה, וזאת בגלל שעליה לטפל בילדים ומשום כך אינה יכולה לעבוד או שמסיבה אחרת אין לה אפשרות להרוויח לפרנסתה." ועוד: "אין יסוד לחשוב שבמציאות של היום שהאישה עובדת בכל שטחי החיים כמו בעלה ומשתכרת מעבודתה, התכוון המחוקק לקבוע כי אין לצפות מאישה כל פעולה לשיפור המצב הכלכלי של המשפחה, ושום עזרה לבעלה על ידי עבודה לשם רווח, אלא שתשב באפס מעשה או תרוויח לעצמה בלבד ותצפה למזונות מבעלה אפילו הוא עני מרוד." (ד"נ 23/69 טנקה סלמה יוסף נ' יפת יוסף, פ"ד כד(1) 792). במקרה שלפנינו האם אינה עובדת ומטופלת בשתי בנות קטנות, אך יש לה משפחה תומכת וכפי שהיא העידה בעצמה, היא נעזרת רבות באחיותיה. כמו כן, בעבר עבדה האם בזבנות אצל אביה, אף שלטענתה לא קיבלה שכר. הנתבע משתכר 4,200₪ בחודש ואין בידו לספק כל צרכיה, והגישה השוויונית דורשת שהתובעת תעשה כל שביכולתה לעזור בפרנסת משפחתה טרם שתקבל מזונותיה. נראה לי כי יש ביכולתה של האם להשתכר ולו במעט לצרכיה היא, ע"י עבודה אצל אביה או בדרכים אחרות, כשביכולתה להיעזר באחיותיה לטיפול בבנותיה הקטינות. 12. אשר לתביעת המדור: במקרה דנן, האם והנתבע התגוררו כל תקופת נישואיהם בנפרד, כאשר הנתבע גר אצל אמו והתובעות משתכנות בבית אביה של התובעת מס' 1. בני הזוג ניהלו את חייהם המשותפים באופן שהנתבע היה מגיע ללון אצל אבי התובעת ולעיתים רחוקות לנו התובעות בבית אמו של הנתבע. כאשר החריף הסכסוך ביניהם הוציא הנתבע את חפצי התובעות מדירת אמו והחליף את מפתח הדירה. הנתבע טוען שהסדר זה היווה את התשתית לחיי הנישואין ולכן הסכמתה של האם להסדר זה חוסמת את טענתה בדבר זכותה למדור. האם טוענת לעומתו כי הסכמתה ניתנה באופן זמני בלבד ורק לאחר שהנתבע הבטיח שלכשתיוולד התובעת מס' 2 הוא יוסיף חדר לדירת אמו עבור מגורי המשפחה. הנתבע מודה שהבטיח להוסיף חדר לדירת אמו בתום שנה מיום הנישואין, ואולם הסכסוך התגלע בטרם עברה שנה והצדדים לא גרו מעולם בדירה משלהם. כלל הוא שהאישה זכאית לקבל מבעלה מזונות ומדור כפי שהורגלה להם בבית בעלה. לכאורה במקרה שלפנינו לא זכאית האישה למדור פרטי, בנפרד מבית הוריה, היות וגם בזמן החיים המשותפים גרה עם הוריה ואף הסכימה לכך. לכאורה, אני אומר, כי השתכנעתי שהאם נתנה הסכמתה להסדר זה באופן זמני בלבד, תוך שהיא מאמינה ומצפה לבניית חדר מגורים נפרד שיהווה קן חם למשפחתה. לא עולה על הדעת שהאם קיבלה עליה מצב זה של היעדר מקום מגורים אינטימי, לטפח בו את חיי השיתוף עם בעלה ולגדל בו את בנותיה, כמצב קבוע ומתמשך. יתרה מכך; הנתבע בעצמו הודה כי אכן הייתה הבטחה לבניית חדר נוסף בדירה של אימו, וכי ההבטחה ניתנה גם לתובעת וגם לאביה. לפיכך איני מקבל את טענת הנתבע, שהסכמת האם להסדר הלינה בנפרד, חוסמת את תביעתה למדור. הזכות למדור היא זכות אלמנטארית, ובמקרה דנן קמה לתובעת הזכות, עת התחתנו בני הזוג, ומשניתנה הבטחת הנתבע לבניית מדור הולם. על כן אין לנתבע להלין אלא על עצמו, ואין הוא יכול להתעלם מציפייתה הלגיטימית של האם לקיום הבטחתו. יחד עם זאת, בבואנו לקבוע את רמת המדור הראויה אל לנו להתעלם מכך שהנתבע הבטיח לבנות חדר אחד בלבד, והתובעת הסכימה לתנאי מחייה אלה. 13. האם העידה שעל אף שהיא מתגוררת כעת בבית הוריה היא מעוניינת לשכור דירה בת שניים וחצי חדרים, והיא מעריכה את שכר הדירה ב - 600$. בית המשפט העליון פסק בעבר כי דמי המדור יכול שיינתנו מראש ועוד לפני שכירת הדירה שאם לא כן ייוצר מעגל סגור כאשר באין חוזה שכירות לא תקבל האישה מזונות בגין מדור, ובאין לה את דמי המזונות לא תוכל לשכור לעצמה דירה (ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122, 125). יחד עם זאת, נפסק באותה פרשה כי "אם יסתבר כי האישה אינה שוכרת דירה אלא ממשיכה לגור עם משפחתה, ייתם הצדק לפסיקת פריט המדור במסגרת המזונות". במקרה דנן אני קובע כי התובעת זכאית לחלקה במדור בשיעור עלותו של חדר וחצי ובסך שלא יעלה על 300$ (לפי שער של 4.2 = 1,260₪), אשר חלקה בו 750₪. הסכום ישולם לידי התובעת מיום מתן פסק הדין ולא למפרע. על התובעת להמציא חוזה שכירות תוך 4 חודשים, שאם לא כן, ייתם חיובו של הנתבע לתשלום המדור והסכומים ששילם בגין אב מזונות זה יקוזזו מדמי המזונות העתידיים. לסיכום: הנתבע ישלם לתובעת את מזונותיה בסך 450₪ ומדורה בסך 750₪, ובסה"כ 1,200₪ לחודש. חובת האב במזונות בנותיו הקטינות 14. גיל התובעת מס' 3 בעת התביעה היה 3 שנים, וזה של התובעת מס' 2 - שלושה חודשים, וחובת האב במזונותיהן ההכרחיים - חובה אבסולוטית, הנובעת מתקנת חכמים. עם זאת, הכללים הרלוונטיים שונים לגבי שתי הקטינות: בעוד שהתביעה הנוכחית של התובעת מס' 2 היא תביעה מקורית, ומלוא כללי קביעת חוב מזונות חלים עליה, לא כן באשר לתובעת מס' 3, לגביה כבר ניתן בעבר פסק דין והתביעה הנוכחית מבוססת על טענת שינוי נסיבות. חובת האב במזונות התובעת מס' 2 15. היקף חובת האב הוא כדי כיסוים של הצרכים ההכרחיים של הקטינה, ואילו באשר למימון צרכים שהם מעבר לצרכים ההכרחיים שלה - החובה רובצת על שני ההורים, מדין צדקה, ביחס ישיר להכנסותיהם ורק כאשר ידם משגת (היותם אמידים, ר' ע"א 210/82 גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20, ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456 - 457). 16. שיעור המזונות ייקבע לאחר שנקבע סכום המזונות ההכרחיים על - פי מעמדו הכלכלי של האב: "קביעת דמי המזונות נעשית על יסוד הצבתם זה לצד זה של מספר נתוני יסוד אשר ביניהם קיימת בדרך כלל זיקה. כך חייב בית המשפט לקבוע מה הם צורכיהם של הקטינים התובעים את מזונותיהם, ומהו כושר השתכרותו של החייב במזונות", וזאת כדי שניתן יהיה לבחון את הנתונים זה מול זה וכך לקבוע על-פי הממצאים את היקף חובתו של מי שחייב בתשלום המזונות (ר' ע"א תמיר נ' תמיר, פ"ד לד(4) 499, 501-502. וכן ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד(4) 529). צורכי הקטינות 17. הפסיקה קובעת שבגדר צרכים הכרחיים (צרכים מינימאליים) של הקטין נכללים מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות בית, הוצאות רפואיות (שבסל הבריאות) ומדור. יש ויכללו בסל זה הוצאות מיוחדות לקטין אחד אשר אינן נכללות בסל של קטין אחר, כמו הוצאות רפואיות מיוחדות, שיעורים פרטיים בשל קשיי למידה מאובחנים וכדומה. 18. בבואנו לבחון צורכיהן של הקטינות, עלינו להבחין ביניהן, כאמור לעיל. מזונותיה של התובעת מס' 3 כבר נדונו בעבר, ונקבע עבורה סכום של 900₪ לחודש. על כן אין מקום לבחון מחדש את צרכיה הנטענים של הקטינה, ועל התובעת מס' 3 להראות שינוי מהותי בנסיבות המצדיק הגדלת מזונותיה. לדעתי לא הצליחה להרים נטל זה. העובדה שהתובעת גדלה אינה מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות, שכן פשוט הוא שעובדה זו הייתה צפויה בעת מתן פסק הדין המקורי, ועל כן יש לצאת מתוך ההנחה שפסק הדין הביא בחשבון שיקול זה. לכן גם העובדה שכעת נזקקת התובעת מס' 3 למעון הובאה בחשבון בעת קביעת המזונות ואף היא אינה מצדיקה הגדלת המזונות. השינוי המהותי היחיד המסתמן בעניין התובעת מס' 3 הוא הוצאות מדור, שלא נדרשו בפסק הדין הקודם, ולכן הדיון במזונותיה יתמקד בנושא זה. 19. הצדדים חלוקים בדבר צרכיה ההכרחיים של התובעת מס' 2. האם סבורה כי הללו עומדים על סך של 2,092₪ בחודש ואילו הנתבע סבור כי די לשתי הקטינות ב - 1,700₪ לחודש, סך השווה למחצית ממשכורתו. הפסיקה קובעת שבמקרים כגון אלה רשאי בימ"ש לאמוד את סכום המזונות גם ע"פ ניסיון חייו כשופט שבתוך עמו הוא יושב (ר' ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לא(3) 25, 29, 33, וכן ע"א 613/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 825, 828). 20. צרכיה ההכרחיים של התובעת מס' 2 כפי שעולים מכתב התביעה, כוללים: מדור - 504₪; מזון וכלכלה - 1,210₪; אחזקת הבית (כולל חשבונות טלפון, חשמל, מים, גז, וועד בית וארנונה) - 118₪; ביגוד - 80₪; קופ"ח - 50₪; בייבי סיטר - 100₪; צעצועים וספרים - 30₪. הנתבע טוען כי סכומים אלה מופרזים. שני הצדדים לא הביאו ראיות כלשהן בתמיכה לטענותיהם. על פניו ניתן ללמוד מכושר השתכרותם של התובעת והנתבע כאחד שסך כל ההוצאות המנויות אכן מופרז. בנוסף אציין כי הוצאות בגין צעצועים וספרים אינם בבחינת צרכיה ההכרחיים של הקטינה. כמו כן, הוצאות עבור שמרטף חופפות את בקשת התובעות לדמי טיפול, ועל כן יחושבו בנפרד. ניתן לקבוע שעבור מזונות התובעת מס' 2 תעמוד ההוצאה על 1,000₪ לחודש, וסכום זה כולל את ההוצאות עבורה בגין מדור בסך 250₪. 21. מזונותיה של התובעת מס' 3: כפי שקבעתי לעיל לא הרימו התובעות את נטל ההוכחה בדבר שינוי מהותי בנסיבות, המצדיק הגדלת מזונותיה של הקטינה. אך אין להתעלם מהעובדה ששינויים מסוימים אכן חלו: מחד, התובעת מס' 3 תובעת כעת גם הוצאות עבור מדור, ואב מזונות זה לא נילקח בחשבון בעת מתן פסק הדין הקודם שדן במזונותיה. מאידך, הנתבע נישא מאז לאמה של התובעת מס' 3 ונולדה לו בת שנייה, היא התובעת מס' 2, וכעת הוא חייב גם במזונותיהן. על כן נראה לי כי נכון יהיה להעמיד את מזונותיה של התובעת מס' 3 על 1,000₪ כולל מדור (במקום 900₪ כפי שנקבע בפסק הדין הראשון), כאשר חלקה במדור מסתכם ב - 250₪. 22. דמי טיפול - דמי טיפול הם בגדר מזונות הקטינות ולא בגדר החזר הוצאותיה של האם (ר' ע"א 4280/90 כהן נ' כהן, דינים עליון, ע"א 126/86 סימנוב נ' סימנוב; ע"א 2136/90 גיל נ' גיל, דינים עליון). לכן רשאיות התובעות המגישות תביעה למזונותיהן נגד הנתבע, לכלול ברשימת צורכיהן אף את דמי הטיפול (ר' תמ"ש (ת"א) 47420/97 נ' נ' נ', תק-מש, 97(3), 116, פסקה 11 - 13, פס"ד של השופט גרניט). החובה לספק לילד מזונות כוללת כאמור אף את החובה לטפל בילד, או לשלם את הוצאות הטיפול ישירות למי שמטפל בו. עד גיל 15 נכללת חובה זו בחיוב המזונות הרובץ על האב. ניתן לחייב את האם בדמי טיפול כלפי ילדים מתחת לגיל 15 מדין צדקה, וזה כאשר אין לאב אמצעים וכאשר אפשר לחייב את האם מדין צדקה (ב"ש 458/59 קאירה נ' היועמ"ש, פ"מ כד, 176; ע"א 180/80 תמיר נ' תמיר, פ"ד לד(4) 499, 503; ע"א 296/80 קנטי נ' קנטי, פ"ד לד(4) 637). דמי הטיפול יכולים לבוא לידי ביטוי, הן בטיפולה הישיר של האם, הן על- ידי תשלום עבור הוצאותיה של האם לקייטנה, והן עבור שמירה אצל מטפלת או מעון, בהיות כל אלה זרועה הארוכה של האם (ע"א 149/88 פרי נ' פרי, פ"ד מב(3) 289, 292; תמ"א (ת"א) 2487/92 אשכנזי נ' אשכנזי, פ"מ נג(2) 241). לכן הוצאות עבור שמרטף שהציגו התובעות באות בחשבון במסגרת סעיף זה. כל זה נכון כאשר האישה אינה מקבלת מזונות מבעלה; אך "כאשר האישה מקבלת מזונות מבעלה ומנגד מטפלת בילדים, הרי שהטיפול בילדים נחשב כמעשה ידיה אשר יוצר את איזון הזכויות שבין הבעל לבין האישה - על פי הכלל של "מעשה ידיה תחת מזונותיה": מול דמי המזונות שמקבלת האישה מהבעל, הרי היא נותנת לבעל את מעשה ידיה - הטיפול בילדים". (נ. שלם וא. גריידי מזונות ילדים הלכה ומעשה, הוצ' חוקת המשפחה בע"מ 1999). 23. במקרה שלפנינו קבעתי כי התובעת זכאית למזונות מהנתבע, ולכן היא אינה זכאית לדמי טיפול. יתרה מכך; במקרה דנן מדובר בקטינות בנות 3 ו - 3 חודשים בעת הגשת התביעה. גיל זה מצריך אמנם טיפול יומיומי אך הטיפול אינו פוגם בצורה כלשהי בהשתכרותה של האם, אשר בחרה להיות עקרת בית. כמו כן, לתובעת משפחה תומכת וכפי שהיא העידה היא נעזרת רבות באחיותיה בכל הקשור לטיפול בבנות, כך שבמקרה שבפניי אין מקום לחייב את הנתבע בדמי טיפול לבנותיו הקטינות. סוף דבר 24. לאור האמור אני קובע כדלקמן: א. מזונותיה של האישה, התובעת מס' 1, יעמדו על סך 1,200₪ לחודש, מתוכם 750₪ עבור מדור. ב. מזונותיהן של הקטינות יעמדו על סך 2,000₪ לחודש (מתוכם 500₪ לחודש עבור מדורן). ג. סכומים הנ"ל ישולמו בראשון לכל חודש, ויהיו צמודים למדד הידוע היום ויתעדכנו אחת לשלושה חודשים ללא חיוב למפרע. ד. בנוסף ישא הנתבע ב - 50% מן ההוצאות הרפואיות החריגות של התובעות 2 ו - 3 שאינן מכוסות על ידי קופ"ח, ריפוי שיניים ועדשות מגע/משקפיים. חלקו בהוצאות אלו ישולם בתוך 30 יום ממועד הדרישה, בכפוף להצגת קבלות. ה. החיובים הנ"ל חלים מיום מתן פסק הדין - 23.12.01. ו. בהגיע כל אחת מהקטינות לגיל 18 או לשירות חובה (לפי המאוחר מבין השניים) יפחת חלקה בסכום המזונות ל - 1/3 עד הגיעה לגיל 20 או עד לתום השירות הצבאי (המאוחר מבין השניים). ז. הזכאית לגבות את מזונותיה של קטינה לאחר שבגרה, במסגרת האמור בסעיף 32 לעיל תהא האם, אף בהליכי הוצל"פ ו/או בכל דרך אחרת שעל פי דין, אלא אם הבגירה תביע את התנגדותה מטעמים שיבחנו או על פי החלטת בימ"ש בתביעה של הנתבע. ח. קצבת הילדים שמשלם המל"ל תשולם לידי התובעת בנוסף לדמי המזונות לעיל. ט. חיובו הכולל של הנתבע בגין מדור, בסך 1,250₪, כפי שנקבע בסעיפים א' ו - ב' לעיל, ישתלם לידי התובעות מיום מתן פסק הדין, ובתנאי שהתובעת מס' 1 תמציא חוזה שכירות בתוך ארבעה חודשים. לא המציאה התובעת את החוזה האמור בזמן שנקבע ייתם חיובו של הנתבע, והסכום ששילם עבור מדור יקוזז מדמי המזונות שבחודשים הבאים. י. הנתבע ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000₪ בתוספת מע"מ. יא. פיגורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. קטיניםמזונות