השאלה העומדת בפני בית המשפט היא האם ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ לקטין ומתן ההיתר לנסיעה עולה בקנה אחד עם טובת הילד. בית המשפט ציין בפסיקתו לגבי צו עיכוב יציאה מהארץ לקטין כי לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו . זאת מכיוון שטובת הילדים מחייבת, כי יגדלו במחיצת אביהם ואימם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרידה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו. לפיכך במציאות הנוצרת לאחר פרידת ההורים, על בית המשפט לקבוע הסדר משמורת המגשים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים להינות ממסגרת חציבה ממשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ויחד עם זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר. לשם כך , על בית המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של מכלול ההיבטים של כל אחת מהאפשרויות הקיימות לרבות השפעתה על ההורים, ככל שהדבר עשוי להשפיע על יחסם אל הילדים. להלן פסק דין בנושא צו עיכוב יציאה מהארץ לקטין: פסק דין בפני בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטין ד' שניתן ביום 16.04.00 במעמד צד אחד. ההליך המשפטי 1. המבקשת והמשיב חיו יחד מחוץ למסגרת הנישואין, כשמונה שנים בין השנים 1990 - 1998; ממערכת יחסים זו נולד ביום 13.04.94 הקטין ד'. 2. ההליכים המשפטיים החלו בתביעות משמורת הדדיות שהגישו הצדדים: התביעה הראשונה הוגשה ע"י האב ביום 16.04.00 (תמ"ש 33230/00) והשנייה הוגשה ביום 27.4.00 ע"י האם (תמ"ש 33231/00). 3. במסגרת התביעה למשמורת, בקש האב צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטין (בש"א 74730) וצו כמבוקש ניתן ביום 16.04.00במעמד צד אחד. בקשה לביטול הצו הוגשה ב 3.10.00. 4. במסגרת התביעה למשמורת, הגישה האם בקשה לקביעת משמורת זמנית (בש"א 15124/00). בהחלטה מיום 26.6.00 נקבעה משמורת זמנית אצל האם. 5. תביעת הקטין למזונות הוגשה ביום 7.5.00 בתמש 33232/00. רקע עובדתי 6. המבקשת א', נוצריה כבת 45, ילידת אוקראינה. המבקשת התגוררה כ- 20 שנה באפריקה, החל משנות ה- 70. המבקשת גרושה ואם לשני ילדים בוגרים. בתה בת 20 מתגוררת כיום באודסה ובנה בן 24 מתגורר באפריקה. 7. המשיב ד', יהודי ישראלי כבן 42 , איש עסקים המנהל עסקיו ברחבי העולם. המשיב נשוי לאשה ישראלית ,מנישואיו נולדו לו חמש בנות . המשיב חי בנפרד מאשתו מזה שנים. 8. המבקשת והמשיב הכירו בשנת 1990 בסיירה ליאון. בשנת 1994 נולד בנם ד' בישראל, לאחר שהמשיב הביע רצון כי בנו יוולד בישראל ויהיה אזרח ישראלי והמבקשת נענתה לרצונו. לאחר הלידה, חזרו הצדדים לסיירה לאון וגרו שם כמעט ברציפות עד שנת 1997. 9. לאור המצב הבטחוני בסיירה לאון נאלצו הצדדים לעזוב את המקום ביוני 1997 ובמשך שלושה חודשים התגוררו באודסה. 10. בספטמבר 1997 הגיעו הצדדים לארץ, על רקע בקשתו של המשיב להעניק לקטין חינוך יהודי ולגדלו כישראלי. ביוני 1998 חל משבר ביחסי הצדדים בעקבותיו עזבה המבקשת יחד עם בנה את ישראל ועברה לאודסה. לטענת המבקשת, המשבר חל כשנודע לה על הולדת בת למשיב ולאשתו שבנפרד. המשיב מכחיש כי זו הסיבה למשבר אם כי אינו מכחיש את העזיבה ואת עובדת הלידה. 11. המשיבה נאותה להפצרותיו של המשיב וחזרה לישראל בנובמבר 1998 בתקווה כי יושב הקשר הזוגי. 12. זמן קצר לאחר שחזרה לישראל עזב המשיב את ישראל ומאז ובמשך השנתיים האחרונות מתגורר ומנהל עסקיו באינדונזיה ויש לו בת זוג אינדונזית. מאז שקבע את מקומו באינדונזיה, מגיע לישראל כ 3 - 4 פעמים בשנה לפרקי זמן של שבוע עד שבועיים. 13. המשיבה מתגוררת עם הקטין בישראל בבדידות מוחלטת אין לה בארץ קרובי משפחה והיחידה שעוזרת לה היא אחותו של המשיב . 14. הורי המשיב המתגוררים בישראל אינם בקשר עם המבקשת ועם הקטין. הקטין מבקר אצל הסבים כאשר המשיב נמצא בארץ. אותו סוג קשר קיים גם עם אחיו של הקטין (ילדי המשיב מנישואיו), המפגש אתם מתקיים רק יחד עם המשיב בעת ביקוריו בארץ. 15. המבקשת אינה אזרחית ישראלית, אין לה מעמד קבוע והיא נדרשת להאריך את אשרת השהייה שלה בישראל כל שלושה חודשים. תוצאה ישירה מכך היא שאין לה ואינה זכאית לקבל רשיון עבודה בארץ. טענות הצדדים טענות המבקשת לטענת המבקשת, טובת הקטין לבטל את עיכוב יציאתו מהארץ ולאפשר לו לעזוב יחד עמה לאודסה, מהטעמים הבאים: (א) אין לה ולקטין זיקה לארץ; (ב) אין לה אשרת שהייה בישראל; (ג) אינה רשאית לעבוד ואין לה אמצעים כלכליים לחיות בישראל; (ד) טובת הקטין כי ימשיך להיות במשמורתה ויתגורר עמה באודסה שם יש לה משפחה מורחבת ואפשרויות השתכרות; (ה) הקשר בין הקטין ואביו לא יפגע וימשיך להיות קשר של ביקורים אחת למספר חודשים כפי שהיה עד כה; המשיב טוען כי העברת הקטין לאודסה אינה לטובתו והוא מתנגד לבקשה מהטעמים הבאים: (א) המרחק הגיאוגרפי יגרום לניתוק הקטין מאביו ואחיו; (ב) הקטין יחיה במדינה שהתנאים בה הם של עוני ומחסור, מדינה לא דמוקרטית בה תוכל המבקשת לנתקו מאביו והמשיב יאלץ להוושע מבתי משפט במדינה זו; (ג) הצדדים הסכימו כי טובת הקטין שיגדל בישראל ויתחנך כיהודי. כל מטרתה של המבקשת היא לנקום במשיב; (ד) בהיות המבקשת אם של אזרח ישראלי, אשרת השהייה שלה הוארכה עד היום ללא כל קושי; (ה) המבקשת התפרנסה ותוכל להתפרנס בעתיד ממתן שיעורים פרטיים וממשרת זבנית. טענתה כי אין לה יכולת השתכרות בישראל היא טענה שיקרית; (ו) טובת הקטין תפגע באשר יזכה לפחות ביקורים מהאב וזאת משום שהמשיב יאלץ לחלק את הביקורים בין הקטין וחמשת בנותיו המתגוררות בישראל; (ז) יש לבחון את המקרה על פי קריטריונים של הגירה שכן מדובר בהגירה של ילד אזרח ישראל למדינה אחרת ובמסגרת זו יש לבדוק: את התנאים באודסה, טובת הקטין עפ"י בדיקת מומחה פסיכולוג, שמיעת דעתו של הקטין; (ח) תכניתו של המשיב לחזור לישראל והוא יעשה זאת מיד אם תחליט המבקשת לעזוב. אם יידרש לנסיעות לחו"ל במסגרת עסקיו, ישאר הקטין אצל הורי המשיב; הדיון המשפטי במקרה שלפנינו, נדרש בית המשפט לדון בשאלה של ביטול איסור והוצאת קטין מהארץ ולשקול אם לאפשר לקטין להצטרף אל אמו אשר מבקשת לחזור ולהתגורר באודסה. השאלה העומדת בפני בית המשפט היא האם ביטול עיכוב היציאה ומתן ההיתר לנסיעה עולה בקנה אחד עם טובת הילד. בית המשפט מופקד על טובתם של ילדים וחובתו לברר טובתם (ע"א 50/55 א.א נ' ב.ב, פ"ד ט791; ע"א 458/79 ניר נ' ניר, פ"ד ל"ה(1)518; בד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד ל"ח(1)365 בעמ' 401). השאלה היא כיצד קובעים מהי "טובת הילד" במובן סעיף 3 לחוק שווי זכויות האשה תשי"א - 1951 וסעיפים 25 ו - 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962, אשר לפיהם ענייני ילדים מוכרעים תמיד לפי טובתם. פרופ' שיפמן בספרו "דיני המשפחה בישראל" כרך ב' (המכון למחקרי חקיקה ומחקר השוואתי ע"ש הרי סאקר תשמ"ט - 1989) בעמ' 221-217 גורס ש"טובת הילד" אינו מושג ערטילאי אשר טוב לכל סיטואציה, "טובת הילד" הוא פרי של איזונים בין אינטרסים שונים של כל אחד מן ההורים ושל הילד ולעיתים אף של בני משפחה נוספים בכל מקרה נתון. הילד אינו עומד בחלל ריק, קיימים גם הוריו ולאלה זכויות שאין להתעלם מהן, כולל זכותו של כל הורה לממש את הורותו בדאגה היום יומית וקיום תפקידי האפוטרופסות. בדנ"א 7015/94 היועמ"ש נ' פלונית, פ"ד נ(1)119 : "שיקול טובת הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן בצדו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים ... אך כל אלה שיקולים משניים יהיו וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד". וכלשון סעיף 3 לאמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד (כתבי אמנה 1038,כרך 31, 221), אמנה התקפה לגבי ישראל החל מיום 2.11.91 : "ובכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה" לגבי "טובת הילד" כאשר מדובר בילד שהוריו נפרדו נאמר ברע"א 4575/00 (טרם פורסם) ע"י כב' השופטת דורנר: "לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו . זאת מכיוון שטובת הילדים מחייבת, כי יגדלו במחיצת אביהם ואימם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרידה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו ראו ע"א 503/60 וולף נ' וולף , פ"ד טו(1)760 , בעמ' 764. לפיכך במציאות הנוצרת לאחר פרידת ההורים , על בית המשפט לקבוע הסדר משמורת המגשים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים להינות ממסגרת חציבה ממשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ויחד עם זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר. לשם כך , על בית המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של מכלול ההיבטים של כל אחת מהאפשרויות הקיימות לרבות השפעתה על ההורים, ככל שהדבר עשוי להשפיע על יחסם אל הילדים ראו פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל (כרך ב, המכון המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואת על שם הארי סאקר תשמ"ט), עמ' 220" מן הכלל אל הפרט במקרה שלפנינו, מדובר בהורים החיים בנפרד מאז 1998 פתיחת ההליכים בתביעות המשמורת ההדדיות נעשתה כאשר בפועל האם שמשה בתפקיד המשמורן והאב לא התנגד למשמורתה. יתירה מכך, האב לא התגורר בארץ בעת הגשת התביעה ונראה מתוך העובדות כי התכלית של תביעת המשמורת היתה לבקש צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטין יותר מאשר בקשה למשמורת. בשלב הראשון התקיימו דיונים בשאלת המשמורת והמזונות, הוזמן תסקיר סעד ובקשת המבקשת לעזוב את הארץ כלל לא עמד על הפרק. בשלב זה הוזמן תסקיר סעד להעריך את המסוגלות של כל אחד מההורים ולחוות דעה בשאלה מיהו המישמורן המתאים. תסקיר הסעד שהוזמן ע"י בית המשפט מתאר את המערכת הזוגית בין הצדדים שהסתיימה ומצבו של כל, אחד מבני הזוג בנסיבות אלה. לגבי ד' קובעת פקידת הסעד בעמ' 2 לתסקיר: "ד' ילד חביב וורבלי ויוצר קשר בפתיחות. הוא אהוב על דיווח המורה בחברת הילדים. ד' תלמיד טוב, הישגיו הלימודיים נאים. הוא מדבר 3 שפות רוסית עברית ואנגלית והאם מנסה לקדמו בתחומים אלה. ...ד' ילד רגיש ועדין הקשור לשני הוריו. מתגעגע לאביו שנמצא כ"כ רחוק ממנו וקשור מאד לאמו, זקוק לתמיכתה ואהבתה וחרד שמא תיעלם מסביבתו. נוכחותה ותמיכתה היום יומית חשובים לו ביותר. ד' היה עד לויכוחים בין הוריו גם הטלפוניים הוא מודע לכעסים ההדדיים בין ההורים וקשיי הפרנסה ההתאקלמות של אמו בארץ. הדאגה הרבה שמביע לשלום אמו והחרדה שמא תעלם, מביעה אולי יותר מכל את חוסר היציבות שחש, והחשש בנוגע לעתידו". לגבי האם, קובעת פקידת הסעד בעמ' 3: "א' אם אוהבת ורגישה, היא דואגת לד' ומחפשת את הדרך הנכונה למנוע את חרדותיו ולעזור לו להרגיש בטוח". לגבי האב, אומרת פקידת הסעד: "על פי הערכתי ד' אב אכפתי לבנו. הוא דואג להתקשר לד' בדר"כ כל יום וחשובה לו המשכיות הקשר עמו. מטבע הדברים כשנמצא רחוק מעורבותו המעשית בחיי ד' נמוכה על כן כה חשובים לו המפגשים התכופים עם ד' כשמגיע לארץ". במקום אחר מציינת פקידת הסעד כי: "ד' על פי הערכתי סומך על אלה כאם וגם בפני טען שאינו רוצה להפריד בין האם וד'". המלצת עורכת התסקיר בנושא המשמורת היא חד משמעית: "מומלץ שהבן יהיה במשמורת קבועה אצל האם. מדובר באם בעלת יכולות הוריות טובות שמשקיעה בבן המשותף ומסורה לגידולו. השאלה במחלוקת על פי הערכתי הנה מקום מגורי האם והבן, הסדרי ראיה עם אביו, הסכמים כלכליים ולא נושא המשמורת...". התסקיר מציין את הקשר הטוב שיש לקטין עם שני הוריו אולם מדגיש את חשיבות הקשר עם האם ואת החרדה שחש הקטין כאשר קשר זה עומד בסכנה ומדגיש את חשיבות קביעת המשמורת הקבועה אצל האם. ברוח המלצות התסקיר וללא התנגדות המשיב, ניתן פסק דין בנושא המשמורת והיא נקבעה אצל האם . כעת נשאלת השאלה, איך לבחון את טובת הילד כאשר מבקש הורה שבידיו המשמורת להגר למדינה אחרת. במקרה כזה אומרת כב' השופטת דורנר ברע"א 4575/00 הנ"ל: "עשוי האיזון בין השיקולים השונים להשתנות. שכן אישור ההגירה כרוך בהרחקה נוספת של הילד מההורה האחר, וכן בהרחקת הילד מהסביבה המוכרת לו. אכן, אף בנסיבות אלה אין חולקים על זכות ההורה שבידיו המשמורת להגר מהארץ. אך מתעוררת השאלה, האם השיקולים ביסוד ההחלטה להגר רלוונטיים להכרעה בנושא המשמורת". בפתח הדיון ברצוני לאבחן את המקרה שבפני ממקרים אחרים של הגירה המוכרים מהפסיקה. המקרה שלפנינו מאופיין בנסיבות ייחודיות, הדורשות התייחסות מיוחדת כמפורט להלן: העדר ברירה מצד המבקשת לגבי המשך שהייתה בארץ. העובדה שהמשיב לא מתגורר בארץ. הקשר בין הקטין לאביו גם היום הוא קשר של ביקורים מספר פעמים בשנה. ארחיב לגבי נסיבות אלה. 1. המבקשת חסרת אזרחות ישראלית ושהייתה בארץ תלויה על בלימה. כיום המצב הוא שאין לה אשרת שהייה בישראל, אלא אשרת תייר זמנית המוארכת בכל פעם לתקופה של שלושה חודשים. כפי שהעידה אחותו של המשיב, הגב' רות פלג, בפני ביהמ"ש ביום 04.01.00: "הייתי עם כל הניירות של הגב' א', אצל רובי ריבלין הוא חבר ועדת הפנים, וגם אצל העוזרת של נתן שרנסקי, התשובה שקיבלתי מחב"כ רובי ריבלין, זה לגבי האזרחות שלה, אמר שאין דבר כזה שאשה בגלל שיש לה ילד מגבר ישראלי היא תקבל אזרחות בישראל, אשרת השהיה בפעם האחרונה שהיינו במשרד הפנים האריכו ל- 3 חודשים והיא אמרה לי שהיא לא חושבת שתהיה אפשרות להמשיך אשרת השהייה". בהמשך עדותה, טענה שהיתה פניה לעו"ד גלס ע"מ להסדיר את אשרת השהייה, אולם שכר טרחתו היה יקר מדי עבורה והעניין נזנח. גם המשיב עצמו העיד ביום 04.01.00: "היתה פניה אלי לגבי עו"ד גלס, שוחחתי עמו מחו"ל טלפונית, אמר לי שהסיכויים קלושים…". בכל מקרה, המצב הנוכחי הוא שהמבקשת לא הגישה בקשה לאשרת קבע והיא נמצאת בישראל באשרת שהייה זמנית כאשר אין וודאות לגבי חידושה ועל כן אני מתכוונת להתייחס למצב זה כמות שהוא מבלי להניח הנחות שאין שום ביטחון כי הן אכן אפשריות. כלומר, במקרה שלפני לא קיימת האופציה שהאם תישאר בארץ יחד עם הקטין; עזיבתה את הארץ היא עובדה נתונה. ב"כ המשיב מנסה להיבנות מהעובדה כי עד היום אשרת השהייה של המבקשת בישראל הוארכה ללא בעיה; אולם, אין בכך כדי ללמד דבר על העתיד. לעומת זאת, התנהגות המשיב והצהרותיו בפני פקידת הסעד וגם בביהמ"ש, כי יש באפשרותו לקבל עבור המבקשת אשרת שהייה קבועה אך לא יפעל כדי לקבלה אלא אם תתחייב המבקשת להשאר בארץ עד שימלאו לקטין 18, מצביעה על חוסר תום לב ונסיון מצד המשיב להשתלט על חייה של המבקשת; התנהגות זו של המשיב היא, לדעתי, הסיבה בגינה מבקשת האישה לעזוב. טענה נוספת שהעלתה ב"כ המשיב במגמה להראות כי המבקשת יכולה להמשיך ולהתגורר בארץ היא שהמבקשת הצליחה עד היום לעבוד ולהתפרנס. טעון זה אינו רלוונטי שכן למבקשת אין רשיון עבודה בישראל וכל עבודה שעבדה עד היום, אם עבדה, היתה בלתי חוקית. אין לדרוש מהמבקשת שתשאר בישראל ותתפרנס מעבודה בלתי חוקית. גם טענה זו ראוי היה שלא תשמע. המבקשת היתה נתונה לרצונו הטוב של המשיב ברצותו מעביר כספים למחייתה ולמחיית הקטין וברצותו אינו מעביר ומחליט כי אינו חייב בתשלום שכ"ד. מצב זה גרם למבקשת לעבוד בעבודות מזדמנות למרות שבכך עברה על החוק. 2. נתון נוסף, שמאפיין את המקרה שלפני ומייחד אותו ממקרים קלאסיים אחרים של הגירה, הוא העובדה שהמשיב אינו מתגורר בארץ, אלא באינדונזיה; לטענתו, שהותו באינדונזיה היא זמנית והוא מתעתד לחזור ארצה בקרוב; לטענת המבקשת, הצהרותיו אלו הם אך לצרכי משפט, הוא החל לבסס ולפתח את עסקיו באינדונזיה כמו כן מבסס חיי משפחה עם אשה אינדונזית ואין לו כל כוונה לחזור ארצה. בכל מקרה, המצב כיום שהאב לא מתגורר בארץ ולא ידוע מתי ואם בכלל ישוב לישראל. 3. כאשר דן בית המשפט בטובת הילד בהקשר של הגירה מתייחס בית המשפט במיוחד לנתק שתגרום ההגירה בין הקטין לבין ההורה שנשאר בארץ, לפגיעה בזכות הקטין להיות בקשר עם שני הוריו ולזכותו של ההורה לממש את אפוטרופסותו בחיי יום יום. ב"כ המשיב בחרה להתייחס אל ההגירה בהקשר של ניתוק הילד מביתו, מדינתו, קרובי משפחתו. כל אלה בודאי חשובים אולם חשיבותם משנית לעומת הרחקה מהורה. טענת הרחקה מההורה לא טענה משום שהאב ממילא לא מתגורר בישראל וממילא הקשר בינו לבין הקטין מצטמצם לקשר טלפוני יומיומי שניתן לקיים מכל מקום וקשר של ביקורים מספר פעמים בשנה שגם אותו ניתן לקיים לאו דוקא בישראל. מסקנתי היא כי אין לבחון את המקרה שלפנינו כמקרה רגיל של הגירה; אולם, מאחר ובטובת הילד אנו דנים, אתייחס גם לחלק מהנושאים שבהם דנים במקרה של הגירה. כב' השופטת דורנר ברע"א 4575/00 מאמצת את הגישה שהובעה בפסק דין של בית המשפט העליון הקנדי בעניין V GOERTZ (1963), 134 D.L.R., 321 GORDON, שבו נקבע כי אין מקום לבחון את השיקולים שעמדו ביסוד החלטת ההורה להגר אלא אם ניתן ללמוד מהם כי הוא אינו מייחס חשיבות לשמירה על טובת הילד. השופטת דורנר קובעת כי: "גם לדעתי שאלת ההכרח בהגירה ככלל אינה רלוואנטית להכרעה בסוגיית המשמורת על פי עקרון טובת הילדים. אומנם להחלטה ההורה להגר השפעה ניכרת על חיי הילדים, אך על בית המשפט להכריע מהי האפשרות הטובה ביותר עבור הילדים במצב שנוצר, מבלי להסיט את מבטו מטובת הילד להתנהגות נאותה בעיניו של ההורה. זאת אלא אם ניכר מהתנהגות ההורה כי הוא אינו שוקל את טובת הילד ומרוכז בטובתו שלו בלבד ובמקרה זה ממילא אין זה מטובתו של הילד להיות עם הורה זה". כב' השופטת דורנר קובעת כי שאלת הכרח ההגירה אינה רלוונטית להכרעה בסוגיית המשמורת ובדבריה מתייחסת למקרה שבו אולי אין הכרח אובייקטיבי בהגירה. במקרה שבפני המצב שונה, שכן בנסיבות בהן לאם אין אשרת שהייה קבועה בישראל ואין לה רשיון עבודה, ההגירה הופכת לצורך אובייקטיבי וסובייקטיבי וניטלת מהמבקשת זכות הבחירה. על רקע נתונים אלה, יש לבחון את האפשרויות הקיימות במצב שנוצר ומהי האפשרות הטובה ביותר עבור הקטין. לדידי, קיימות שלוש אפשרויות תיאורטיות: אפשרות אחת, היא שהקטין יעזוב את הארץ ויעבור להתגורר יחד עם אביו באינדונזיה; אפשרות שניה, שהמשיב יחזור לגור בישראל הקטין יהיה עמו וכל פעם שהמשיב ייאלץ לנסוע לעסקים בחו"ל הקטין יתגורר בבית הורי המשיב; והאפשרות האחרונה, היא שהקטין יעזוב את הארץ יחד עם אמו ויעבור להתגורר באודסה. ההכרעה, בענייננו, חייבת ליפול לאור עיקרון טובת הילד, ועל כן יש לבחון איזו מבין שלושת האפשרויות שלעיל פגיעתה בקטין פחותה ביותר; שכן כפי שנאמר ע"י כב' השופטת דורנר בע"א 4575/00: "לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו . זאת מכיוון שטובת הילדים מחייבת , כי יגדלו במחיצת אביהם ואימם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב , ואילו פרידה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו" על פי האפשרות הראשונה, יורחק הקטין מהאם ויעבור להתגורר עם אביו באינדונזיה. אני רואה אפשרות זו כאפשרות תיאורטית בלבד. יש לציין כי הצעה כזאת לא הועלתה ע"י האב. יש להניח כי מסגרת החיים החדשה שבנה לעצמו באינדונזיה לא מאפשרת לו להציעה. בנוסף אין כל מידע אודות האשה החדשה באינדונזיה ומהי עמדתה. זאת ועוד, על פי אפשרות זו יורחק הקטין מהאם ועל אף שהאב מסוגל לכאורה לשמש משמורן אין זו האפשרות הרצויה לקטין בשל הנזקים הנפשיים החמורים הצפויים להגרם לילד כתוצאה מהרחקתו מאימו שבמשמורתה היה עד כה ושהוותה עבורו עד היום עוגן יציב ובטוח. מסקנה זו עולה לאור האמור בתסקיר הסעד. כמו כן, נראה כי אינדונזיה היא לא התחנה הסופית עבור המשיב, נדודיו בעקבות עסקיו הם דפוס מוכר עבורו; בשנתיים האחרונות חי המשיב באינדונזיה לצורך עסקיו, כאשר לפני כן חי כשבע שנים באפריקה, וכעת הוא שוקל לחזור לישראל. לפיכך, אני דוחה אפשרות זו, שהיא כאמור תיאורטית בלבד. לגבי האפשרות השנייה, לפיה הקטין יתגורר עם המשיב בארץ, גם היא ערטילאית בלבד שכן המשיב אינו יודע אם ומתי יגיע לישראל ואילו הדיון בשאלה אם לאפשר לקטין לנסוע עם האם הוא דיון מעשי עכשוי. זאת ועוד ההצעה כי הקטין ישהה בבית הורי המשיב כאשר זה ידרש לנסיעות עסקים אף היא אינה לטובת הקטין. בני משפחתו המורחבת של המשיב לא יהוו פיצוי לחסך שיגרם כתוצאה מהניתוק מהאם; מה עוד, שידוע כי הקשר בין הקטין לבני משפחת המשיב אינו קשר הדוק, כפי שעולה מדברי המבקשת: "הוריו של ד' מעולם לא התקשרו לבני, לא מתקשרים ולא שואלים אותי לגבי בני איך הוא מרגיש גם כשהיה חולה. שאר המשפחה אותו דבר. לעיתים שתי האחיות שואלות דרך ר'. שני הילדים משחקים עם ד' יפה, וזה כשאבא לוקח אותו אליהם, כשהוא לא בישראל, אין קשר, בנותיו הגדולות לא מדברות איתי". (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 04.01.01). לפיכך, אני דוחה מכל וכל אפשרות זו. ולבסוף יש לשקול את האפשרות השלישית והאחרונה, שהיא הבקשה המתבררת לפני. ע"פ אפשרות זו הקטין יעזוב עם האם את הארץ ויעבור להתגורר עימה באודיסה, עיר הולדתה של המבקשת, בה מתגוררים אף הוריה וביתה הבגירה מנישואיה הראשונים. אפשרות זו נראית לי הטובה ביותר הן עבור המבקשת והן עבור הקטין. המבקשת והקטין שאינם, כאמור, יהודים, הגיעו לארץ בעקבות המשיב שהינו יהודי אזרח ישראלי. המבקשת היא ממוצא אוקראיני ללא שורשים בארץ, אין לה משפחה או חברים ומפאת מעמדה החוקי בארץ, אין באפשרותה לעבוד למחייתה. לטענתה, הגיעה ארצה לאחר שהמשיב הבטיח לה כי ישא אותה לאישה ויחיו כאן יחדיו. מבלי לבחון אמיתות טענתה זו, המצב העובדתי כיום הוא שהמשיב עזב את המבקשת ועבר להתגורר באינדונזיה יחד עם בת זוג חדשה ואילו המבקשת ובנה נותרו בגפם בארץ, ללא תמיכה כלכלית או נפשית וללא כל זיקה למקום מושבם החדש. כפי שתיארה פקידת הסעד בתסקירה מיום 17.12.00: "היא חשה כיום תלויה בדוד, שמממן את שכר הדירה, ומשלם בנוסף 500 דולר למחייתה ולמחיית הבן. סכום זה נמוך על פי דיווחה ואינו מספיק לפרנסתה שאינה יכולה להתפרנס בכבוד על רקע האילוצים החוקיים. כן יש לה בעיה בקבלת טיפול רפואי בארץ. כעסה של אלה רב, על רקע המצב שנוצר בו היא "כלואה בארץ" וד' חי באינדונזיה עם בת זוג חדשה וחופשי להסתובב בעולם". וכפי שהעידה המבקשת בפני ביהמ"ש: "... אין לי ביטוח פה ואין לי אפשרות לעבוד, איך אוכל להרגיש כשהוא מתקשר פעם בחודשיים ולא מתעניין בי ובשלומי, אין לי עם מי ל דבר. רק הוא שואל בקשר לילד. רק אחותו מתעניינת בי ומדברת איתי... איך יכול להיות כאן טוב? כשאין לי כסף, הייתי חולה אף אחד לא עזר לי, נכנסתי לחובות לא היה לי כסף לקנות תרופות... הוא נותן לי 500$, יש בעיות רפואיות בשיניים, איני יכולה לחיות עם 500$ ולא לעבוד...". אין ספק בליבי, כי לו ידעה המבקשת מה צופן לה העתיד לא היתה מגיעה לארץ, שכן החוליה היחידה המקשרת בינה לבין ישראל הוא המשיב ומשתמו יחסיהם ואף הוא עזב את הארץ, לא נותרה לה כל זיקה לישראל, שהיא ארץ זרה לה, והיא מבקשת לחזור לארץ מולדתה. לעומת זאת, באודסה נמצאים הוריה ובתה הבגירה. היא אזרחית אוקראינית, השפה הרוסית היא שפת האם שלה ולא יקשה עליה למצוא עבודה במקצועה כאחות. כפי שהעידה המבקשת בפני ביהמ"ש ביום 04.01.00: "יש לי מקצוע. אני אחות של ילדים קטנים. יש לי 15 שנה ניסיון… אני יכולה לקבל מ- 300 עד 1000$ כי יש לי שליטה באנגלית". בנסיבות אלה, אין ספק שהמעבר לאודסה יטיב עם המבקשת והדבר יתרום אף באופן ישיר ובאופן עקיף לקטין - כתוצאה מהשיפור במצבה האישי של האם. זאת ועוד, הקטין מתגורר בארץ שלוש שנים בלבד, כאשר מירב שנותיו התגורר מחוץ לארץ ישראל. ע"פ התרשמות פקידת הסעד, מדובר בילד חביב, חברותי וורבלי, אשר יוצר קשר בפתיחות; כן היא מציינת שהוא דובר שלוש שפות וביניהם את השפה הרוסית, דבר שיקל עליו את המעבר וההתאקלמות באודיסה. בנסיבות כאלה, אני סבורה שהמעבר לא יהיה טראומטי עבורו ולהיפך כל הסדר שונה שיצור ניתוק בינו לבין אימו עלול להזיק לו וזאת לאור הקשר החזק ביניהם, עליו עמדה פקידת הסעד בתסקירה מיום 17.12.00: "ד' ילד רגיש ועדין, הקשור לשני הוריו. מתגעגע לאביו שנמצא בדר"כ רחוק ממנו, וקשור מאוד לאמו, זקוק לתמיכתה ואהבתה וחרד שמא תיעלם מסביבתו. נוכחותה ותמיכתה היום יומית חשובים לו ביותר…". נוכח הקשר החזק שבין האם לקטין ולאור העובדה שהמשמורת הקבועה ניתנה לה ע"פ פסק דין מיום 04.01.01, כשהקטין בפועל במשמורתה מיום היוולדו ועד היום, איני רואה כל סיבה לשנות הסדר זה ולנתק את הקטין מאימו. המשיב, כאמור, מתנגד לבקשה ומעלה, בין היתר, את חששו כי המבקשת תעשה ככל האפשר על מנת לנתק את הקשר בינו לקטין ותפגע בהסדרי הראיה. לטענתו, הבקשה הוגשה מתוך מניעים פסולים ובכוונה ל'הענישו' על היחס או חוסר היחס לה היא זוכה ובדרך זו מבקשת היא לנתק את הקטין מאביו. התרשמתי כי רצונה של המבקשת לעבור להתגורר באודיסה הוא בתום לב וללא כוונת פגיעה במשיב וללא פגיעה בקטין. נראה כי בתחילת ההליכים המבקשת לא התכוונה לעזוב את הארץ אולם התנהגותו של המשיב בנושא הכספי הכלכלי, בנושא האשרה הקבועה ועמידתו על צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטין עד שימלאו לו 18, כל אלה דחפו אותה לקבלת ההחלטה בדבר רצונה לעזוב. אין לי ספק, שאין כוונה מכוונת לסכל את הקשר בין הקטין למשיב ולהיפך, המשיבה מודעת לחשיבות הקשר בין הקטין לאביו ואף מעודדת אותו. כך העידה המבקשת בפני ביהמ"ש: "זה חשוב מאוד לילד להיות בקשר עם האבא. לכן, כל פעם שהוא כאן, אני חושבת שאני נותנת מקסימום זמן לילד שלי להיות עם אביו. אני חושבת שזה חשוב גם שהאב ייקח חלק וישתתף בחינוך הילד ולא רק יקח אותו ויחזיר אותו בערב..." (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 04.01.01). לעניין זה, התייחס ב"כ המשיב: "... ממרץ 99 ועד התביעות, האם לא הפריעה לקשר של האב עם הילד...." (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 04.10.00). כלומר, אין מחלוקת, שעד שהוגשו התביעות, התקיימו הסדרי ראיה נרחבים בין המשיב לקטין; כאשר, לאחרונה, למשך תקופה קצרה, הן הופסקו; כנראה, מתוך כך, שהמבקשת חשה מאוימת כי המשיב מתכוון לקחת את הקטין לאינדונזיה ללא הסכמתה. לאור הצהרות המשיבה ולאור התרשמותי מעדותה בפני, אני סבורה, שמשהוסר האיום, היא לא תנסה לחבל בהסדרי הראיה והיא תאפשר למשיב לראות את הקטין ככל שיחפץ, כשם שנהגה עד כה. מסקנתי זו אך מתחזקת לאור העובדה שלקטין, שהיה נתון במשמורתה של האם, מערכת יחסים טובה עם האב, ומכאן שלמרות האיבה בינה לבין האב, לא פעלה המבקשת ליצירת נתק בין הקטין למשיב. לאור האמור, נראה כי בטענת המשיב, לפיה מבקשת האישה לסכל את הקשר בינו לבין הקטין, אין ממש. לעניין ביקורי הקטין באודסה, טוענת המבקשת, שכשם שהמשיב יכול לבקר את בנו בארץ, יכול הוא לבקרו בכל מקום אחר בעולם. מנגד, טוען המשיב, שמעבר הקטין לאודסה יפגע קשות בקשר בינו לבין הקטין, שכן הוא יצטרך לחלק את ביקוריו בין ישראל, כאן מתגוררות חמש בנותיו מנישואיו לאחרת, לבין אוקראינה שם יתגורר הקטין, כך יפגעו הן בנותיו והן הקטין שיבלו איתו רק מחצית מהזמן. טענתו של המשיב אינה מקובלת עלי; אמנם, מניעת יציאת הקטין מהארץ תסייע רבות למשיב ותקל עליו לבקר כל אימת שיחפוץ את משפחתו הענפה, אשר תימצא במקום אחד, בישראל; אולם, לא יעלה על הדעת שבעוד המשיב מסתובב בעולם, מבקש הוא להגביל את חופש התנועה של המבקשים ובכך לרכז את נשותיו וילדיו (גם אלו מנישואיו) במקום אחד, לצורך נוחיותו בלבד ותוך התעלמות מוחלטת מטובת הקטין ואימו. מלבד זאת, בהתאם להצהרותיו של המשיב, הוא מתכוון לעבור לגור בישראל באופן קבוע; במקרה כזה הרי לא מתעוררת כלל בעייתיות בעניין חלוקת ביקוריו בין בנותיו, המתגוררות בישראל, לבין הקטין, שיתגורר באודיסה; שהרי אם יתגורר המשיב דרך קבע בישראל, ביקוריו יצטמצמו לביקורי הקטין באודיסה בלבד. לעניין טענת המשיב כי הטיסות הרבות לחו"ל כרוכות בהוצאות רבות, התרשמתי כי המשיב הוא איש שאינו חסר אמצעים ולכן יוכל לממן נסיעות לשם ביצוע ביקורים אלו. יתר על כן, אינני רואה סיבה מדוע הקטין לא יגיע לביקורים בארץ, ואז יוכל המשיב לשלב את ביקוריו בארץ יחד עם הקטין. מלבד זאת, טוען המשיב כי הביקורים יתאפשרו רק בבית מלון. אין ספק בליבי, שביקורים כאלה אינם מיצוי אמיתי ומועיל של קשר בין אב לילדו, אולם זהו המחיר שעל הצדדים לשלם בהחלטתם לפרק את התא המשפחתי. טענת ב"כ המשיב כי הקטין יגדל במדינה שאינה דמוקרטית והוא האב ייאלץ להתדיין בבתי משפט של מדינה כזו בוודאי אינו שיקול שעל ביהמ"ש לשקול שכן שיקול זה, כמו אחרים שהעלה המשיב, מתייחסים לנוחותו ולא לטובת הקטין. אני סבורה כי, בנסיבותיו של המקרה שלפני, יטיב לקטין להיות עם אמו באשר תבחר להיות, ככל הנראה באודיסה, מאשר להיוותר לבד בארץ, שכן אביו לא נמצא בארץ, ועל כן אין ספק כי היתרונות מהמעבר לאודיסה עולים כדי הנזק מהניתוק. לפני סיום ברצוני להתייחס לשתי טענות נוספות שהעלתה ב"כ המשיב; האחת מתייחסת לשמיעת עמדת הקטין והשנייה מתייחסת לצורך במינוי מומחה פסיכולוג. לגבי שמיעת עמדת הקטין, לא מצאתי מקום לערב אותו ולברר דעתו, שכן מדובר בקטין בן 7 ואני סבורה כי ילד בגיל זה אינו מסוגל להבין את טובתו ולא תמיד רצונו תואם את טובתו. ההחלטה אם להיות עם האם או האב היא שאלה כבדה מדי מכדי להטילה על כתפיו ולדעתי עצם ערובו עלול להכניס אותו לחרדה מיותרת. לעניין מינוי מומחה פסיכולוג - היה מונח בפני ביהמ"ש תסקיר סעד עדכני ומפורט אשר תיאר את מערכת היחסים של שני ההורים, את מצבו של הקטין, את חשיבות הקשר הקבוע והיציב עם האם לאור הקשר עם האב שמצטמצם לקשר של ביקורים. התסקיר המליץ בצורה חד משמעית על משמורת האם ובנסיבות המיוחדות, הסתפקתי בתסקיר הסעד, ולא ראיתי מקום להזמין חוות דעת נוספת. ביהמ"ש מייחס חשיבות מרובה לאמור בתסקירהן של פקידות הסעד, כאילו היו אלה חוות-דעת של מומחים; אולם, כמובן, ביהמ"ש רשאי לקבוע את משקלו הראייתי של התסקיר ככל ראיה אחרת (ראה: ע"א 3554/91 פלונית נגד היועמ"ש, (דינים עליון, כרך כ"א, 629)). אשר על כן אני קובעת כדלקמן: 1. צו עיכוב יציאה מהארץ, שניתן ביום 16.04.00 נגד הקטין ד', בטל. 2. הצדדים מופנים ליחידת הסיוע ע"מ לגבש את הסדרי הביקורים בין האב לקטין בחו"ל. 3. המשיב ישא בהוצאות משפט בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק לידי המבקשת.קטיניםעיכוב יציאה מהארץטובת הילדצווים