בית המשפט ציין בפסיקתו כי צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה. להלן פסק דין בנושא צוואה משותפת הדדית: פסק דין א. פתח - דבר 1. ביום 14.1.90 ערכו בני הזוג פייר מיכאל ורעיה ז"ל שתי צוואות בעדים. בכל אחת מהצוואות נקבע הסדר זהה לפיו, היורש הוא בן - הזוג של המוריש, ואם הפטירה של בני - הזוג בו זמנית - היורש הוא התובע עם חיוב לשלם לנתבעת ולבנה כ- 15,000 דולר. הצוואות הן צוואות משותפות הדדיות. לעניין זה אמר השופט ברק בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון (טרם פורסם) . "צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה... צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה". 2. הבעל מיכאל פייר ז"ל הלך לבית עולמו ב- 17.4.97, ועפ"י צו קיום הצוואה ירשה את עזבונו אשתו רעיה פייר ז"ל. האשה נפטרה ביום 7.10.98, ועתה חלוקים הצדדים לעניין השאלה מי הם יורשיה. 3. התובע הוא בנם המשותף היחיד של בני הזוג פייר. הנתבעת היא בתה של האשה מנישואיהם הקודמים, ואינה בגדר "צאצא" של הבעל. 4. הוראת ס' 1 לצוואת האשה מורה: "הנני מצווה ונותנת... לאחר פטירתי את רכושי... לבעלי פייר מיכאל". טוען התובע, שמאחר והבעל נפטר לפני האשה - יש תחולה להוראת סעיף 49 לחוק הירושה, המורה: "זוכה עפ"י צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה עפ"י דין". עפ"י טיעון זה, בהיות התובע הצאצא היחיד של הבעל - נוטל הוא את מלוא העיזבון של האשה. כנגד טוענת הנתבעת, שיש לפרש את הוראת סעיף 1 לצוואה מנקודת מוצא, שהמדובר בצוואות משותפות הדדיות, והוראה זו בטלה מחמת שהיתה מותנית בתנאי משתמע שלא התקיים - שהמנוחה תלך לבית עולמה לפני הבעל. עוד מוסיפה הנתבעת, שבני - הזוג ביקשו להותיר שיקול דעת מלא למי שיוותר בחיים בעניין חלוקת הירושה העתידית, ונושא זה לא הוסדר בצוואות. עפ"י טיעון זה, הוראת הצוואה - בטלה, ויש לחלק את הירושה עפ"י דין: מחצית לתובע - הבן המשותף של בני - הזוג, ומחצית לנתבעת - בתה של האשה מהנישואין הראשונים. לשון אחר: חלוקת עזבונה של האשה תעשה לשני צאצאיה, ולא לצאצא של בעלה המנוח, שנפטר לפניה. 5. הצדדים הסכימו שבית המשפט יכריע מי היורש ללא צורך בשמיעת הוכחות. עוד הוסכם, שהוראת סעיף 2 לצוואה אינה ברת יישום, והפלוגתא תוכרע עפ"י פרשנות ס' 1 לצוואת האשה, ופרשנות הצוואה של הבעל שקויימה (ראו: עמ' 11 שורות 11-17). 6. ומכאן נשימה פעמינו למוסד הצוואה המשותפת ההדדית, שיכול לסייע לנו בפרשנות הצוואה. ב. הדוקטרינה של צוואה משותפת הדדית - היבטים משפטיים 7. הצוואה המשותפת ההדדית (להלן: "צוואה הדדית") נקלטה במשפט ארצנו עוד לפני חקיקת חוק הירושה. ראו: ע"א 155/59 צירינג נ' צירינג פ"ד יד 1543. 8. חוק הירושה מ- 1965 לא קבע כל הסדר בעניין צוואה משותפת הדדית. עיקרו של הטעם, שהצעת חוק הירושה כללה הכרה בהסכמי ירושה, ולהסכמי ירושה אלה ניתן היה ליתן תוכן של צוואות הדדיות. לעניין זה מובהר בהצעת חוק הירושה 1952, בעמ' 97: "לפי הצעתנו יהיו צוואה והסכם ירושה - הצורות היחידות של עסקאות מחמת מיתה. אין החוק.... מונע לתת להסכם ירושה תוכן של צוואות הדדיות, אולם לצוואה משותפת בתור עסקה נוספת בפני עצמה - אין מקום". בהליכי החקיקה של חוק הירושה הושמטו ההסדרים בעניין הסכמי ירושה, וכך נמצאנו חסרים הסדר בעניין הדוקטרינה של צוואה הדדית. 9. פרופסור טדסקי הסיק משתיקת המחוקק, שחוק הירושה קובע הסדר שלילי לעניין צוואה הדדית. ראו: טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט ו, 662. אלא, שמוסד הצוואה ההדדית היה מושרש בחיינו והפסיקה בישראל לא קיבלה את גישתו של פרופסור טדסקי. 10. בע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כז (2) 373, פסק השופט קיסטר: "אכן אצלנו המחוקק לא קבע מוסד של צוואות הדדיות, וכן לא קבע צורתן ותוצאתן, וכן קבע במפורש שהסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל. אבל, אין מניעה ששני בני - אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני - זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה". ובע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי פ"ד מה (2) 221 הוסיף השופט שמגר: "ראינו כי הכלי המשפטי של צוואה הדדית בין בני - זוג הוא מקובל מאד, ואין בו כל פגם, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הצוואה ההדדית נערכת במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים בנסיבות העניין". 11. הכרה בדוקטרינה של צוואה הדדית בישראל, ללא עיגון של המוסד בחוק הירושה 1965, יצרו קשיים רבים, באשר חלק מהוראות חוק הירושה לא נועדו ולא מתאימים ליישום, כשדנים אנו במוסד מושרש זה של הצוואה ההדדית. 12. תחילה נדונה בפסיקה השאלה, כיצד מתיישבת הוראת סעיף 35 לחוק הירושה עם מוסד הצוואה ההדדית. הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מורה: "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה... או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה". הפסיקה סירבה להחיל את הוראת סעיף 35 לחוק הירושה על צוואות הדדיות. לעניין זה אמר השופט לנדוי בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק פ"ד ל (1) 749, 756: "בע"א 576/72 (פרשת שפיר - י.ג.) מסביר השופט קיסטר שבצוואות הדדיות במיוחד יש להגביל את תחולת סעיף 35, מטעמים הנעוצים במהותן של צוואות כאלה". עוד הוסיף השופט שמגר בע"א 133/84 עו"ד רכטמן נ' זוסמן פ"ד לט (4) 769: "ביחסיהם של בני - הזוג בינם לבין עצמם רגילה ומקובלת עריכתה של צוואה לפי עקרון ההיוותרות בחיים. הדבר נעשה בהסכמה הדדית ומבטא את מציאות החיים... טבעי הוא כי בני - זוג נדברים ביניהם על עיקריהן של הצוואות ההדדיות ומוסרים הנחיות בהתאם לעורך - הדין". הפסיקה פירשה את סעיף 35 לחוק הירושה על דרך הצימצום. נפסק כי עריכת הצוואה משמעותה ההכנה הטכנית של המסמך, וזו אינה מתחילה לפני שעורך הדין או אדם אחר המנסח אותה, נכנס לפעולה. כן נקבע ששיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה, וכן הדבר לגבי עצם הנוכחות בעת עריכת הצוואה. 13. לאחר מכן נדונה השאלה כיצד מתיישבת הוראת סעיף 27 לחוק הירושה עם מוסד הצוואה ההדדית. הוראת סעיף 27 לחוק הירושה מורה שהתחייבות שלא לשנות צוואה - בטלה, בה בעת שהדוקטרינה של צוואה הדדית מטילה על המצווה חובה שלא לשנות את הצוואה ללא הסכמת הצד השני. הפסיקה קבעה, שהצוואה ההדדית עומדת בתוקפה, גם אם הוראת ההגבלה על חופש ביטול הצוואה, המצויה בצוואה - בטלה. בע"א 290/78 וינשנקר נ' אלדמן, פ"ד לד (1) 122 פסקו השופטים ח' כהן, י' כהן ואשר: "הצוואה הייתה צוואה משותפת... בסעיף ו' לצוואה התחייבו זה כלפי זו שצוואתם זו תעמוד בתוקפה "כל זמן ששנינו ביחד לא נבטל או נשנה אותה". זאת היא התחייבות הנוגדת את הוראת סעיף 27 לחוק הירושה באשר היא מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה, ועל כן התחייבות זו בטלה". ברע"א 702/94 פייט נ' פייט (לא פורסם) פסק השופט אור: "אכן ההוראה בצוואה, על פיה אין המנוח רשאי לבטלה או לשנותה אלא בידיעת או הסכמת המשיבה בכתב, נוגדת את האמור בסעיף 27 לחוק הירושה, ועל כן הוראה זו בטלה. אך ביטולה של הוראה זו אינו מביא לבטלות הצוואה כולה, בהסתמך על האמור בסעיף 38 (ב) לחוק". ועדיין נותרה להכרעה השאלה, האם בן הזוג הנותר בחיים יכול להסתמך על בטלות הוראה זו בצוואה, ולמנוע מהנהנה המיועד בצוואות לזכות בירושה, לאחר שצוואת בן הזוג הראשון קוימה. לעניין זה אמר השופט ברק בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון (טרם פורסם): "בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה רגילה... בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים, הפועלים במשותף ובאופן הדדי". עוד הוסיף השופט ברק: "יתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות (של המוריש - י.ג.) ביטול הצוואה השניה היא פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים". בהקשר זה, ניתן גם להחיל את הקונסטרוקציה של נאמנות משתמעת או נאמנות קונסטרוקטיבית. סוגיה זו טרם הוכרעה בפסיקה. לעניין נאמנות משתמעת, ראו: ע"א 3829/91 ואלס נ' גת פ"ד מח (1) 801, ,812-813. לעניין נאמנות קונסטרוקטיבית לאחר חקיקת חוק הנאמנות, ראו: ע"א 654/82 סוכנות מכוניות נ' חיות לא (3) 805, 807-808. ע"א 371/89 פורד נ' שכטר פ"ד מו (1) 149, 154-155. 14. הוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה גם היא אינה תואמת את הדוקטרינה של צוואות הדדיות. הוראת סעיף 8 (א) לחוק הירושה מורה: "הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטלים". במשפט האנגלו - אמריקני, תנאי מוקדם לתחולת הדוקטרינה של צוואות הדדיות היא הוכחת קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. בתמ"ש 32240/96 בן דרור נ' בן דרור פ"מ תשנ"ח (4) 277 פסקתי, שהסכם ממון בין בני זוג, המסדיר הקניית רכוש לאחר המוות מכוח חוק יחסי ממון בין בני - זוג תשל"ג - 1973 גובר על הוראת ס' 8 לחוק הירושה. פסיקה זו מצטרפת לשורה של פסקי - דין, שנקטו בפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8 לחוק הירושה. ראו: ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט (2) 757, 762-764. ד"נ 39/80 ברדיגו נ' טקסטיל בע"מ, 214 פ"ד לה (4) 197, 214. ע"א 689/82 וייס נ' מילר פ"ד לט (3) 309, 314-315. במשפט הישראלי הסכם מחייב בין הצדדים - אינו תנאי מוקדם לתוקפן של צוואות הדדיות. 15. סקרנו והראנו, שקליטת הדוקטרינה של צוואות הדדיות בישראל, ללא הסדר חקיקתי, הביאה לאי התאמה בין מוסד משפטי זה לבין הוראות חוק הירושה. כדי להתגבר על אי התאמה זו, היה צורך ליתן פרשנות מצמצמת להוראות חוק הירושה הנוגדות את הדוקטרינה, אלא אם כן קיימת הוראה מפורשת בחוק השוללת זאת, שאינה ניתנת לפרשנות אחרת. גישה זו אומצה בפסיקה כדי שמוסד הצוואה ההדדית, שנקלט בישראל, יוכל לחיות בשלום עם הוראות חוק הירושה. ומכאן לענייננו. פרשה זו מעמידה הפעם לדיון את הזיקה בין הוראת סעיף 49 לחוק הירושה לבין מוסד של הצוואה ההדדית. ג. פרשנות צוואה הדדית עפ"י תכליתה - התנאי שביסוד הצוואה ההדדית 16. בע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) פ"ד מט (2) 265, 317 הבהיר השופט ברק: "השופט רשאי גם להוסיף או לגרוע ללשונו של הטקסט כדי למנוע אבסורד או הכשלת התכלית המונחת ביסוד הטקסט... בישראל אנו מכנים פעילות זו כפרשנות". ובהמשך פסק - הדין מביא השופט ברק בעמ' 320 את דברי השופט ברנזון בפרשת סופרן: "מטרתה של פרשנות כנה ונאורה היא גילוי האמת והעמדת הדברים על מכונם. האמצעים הם כללי הפרשנות המבוססים על אדני ההגיון והניסיון והחודרים לב ונפש". 17. בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו (4) 330 הכיר בית המשפט העליון באפשרות לקרוא תנאי מכללא בצוואה וקבע: "כוונת המצווה היא שתכריע - בין אם כוונה זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה, בין אם כוונה זו משתמעת מן הצוואה". 18. בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (טרם פורסם) סקר בית המשפט העליון את כללי הפרשנות של צוואות, ואמר: (א) במתח הפנימי שבין "הגוף" (הטקסט של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד דעת המצווה) יש ליתן בפרשנות הצוואה משקל מיוחד "לנשמה". האנטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. (ב) לשון הצוואה הקובעת את גבולותיה יכול שתהא מפורשת, ויכול שתהא משתמעת. אכן האמירה בצוואה אינה חייבת להיות מפורשת, היא יכולה להיות משתמעת. (ג) ישנם מצבים בהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בצוואה: (1) תיקון לשון צוואה בשל טעות שנפלה בה. (2) השלמת חסר בצוואה. (3) הגשמת אומד דעת המצווה בקירוב. (4) הגשמת אומד דעת המצווה בדרך תחליף. רשימה זו אינה רשימה סגורה. 19. כוונה משתמעת, להבדיל מכוונה מפורשת, גם היא כלולה בהוראת ס' 54 לחוק הירושה, המנחה בדבר הכללים של פרשנות צוואה. הקטגוריה של "כוונה משתמעת" כלולה בלשון ס' 54 (א) לחוק הירושה במונח: "אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה". 20. הצוואה הוא מסמך משפטי המשמש כלי להעברת מסר אחרון של המצווה לבני ביתו וידידיו הקרובים. המסר יכול להיות בדרך של מסר מילולי או מסר משתמע. ולעניין נקודת המבט של השופט, היטיב לבטא זאת השופט ז.ש. חשין בספרו "דמויות מבית המשפט (תשי"ג), 145: "אני חייב להודות, כי בכל פעם שצוואה באה לידי זע משהו בתוך לבי. בצוואתו של אדם גלומים לעיתים מיטב שאיפותיו ובחירי חלומות חייו, ולעולם מלווה אותך ההרגשה העגומה, כי הנה היה אדם ואיננו, ומכל הויתו, מכל עצמיותו, נשתיירו רק גליונות נייר אלה, ואתה - שהנך זר למנוח, ולא עמדת מקרוב על אורחת חייו ועל מאווי לבבו, אתה מצווה להחליט אם יקומו ויהיו דברי המת". פרופסור שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה, בע' 420-422 מדגיש: (א) אם אפשר לדלות מתוכן הצוואה רצון שונה מזה שנקבע בסעיף 49 לחוק הירושה - יש להעדיף את רצונו של המוריש. (ב) יש להעדיף את רצון המוריש, כפי שהוא משתמע מהצוואה שערך, על פני הקביעה הכללית של המחוקק". 21. המנוחה נותרה בחיים לאחר מות בעלה, ולא שינתה את הוראת צוואתה ההדדית לאחר פטירת בעלה. לכאורה עפ"י הצוואה - היורש של העיזבון הוא בעלה של המנוחה שנפטר לפניה, והוראת סעיף 49 לחוק הירושה מנחה אותנו, שבמקום היורש שנפטר לפני המוריש - יבואו צאצאיו של היורש. סעיף 49 לחוק הירושה שואב חיותו מרצונו המשוער של המצווה. ראו: ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר פ"ד מט (5) 461, 472. 22. הצדדים הסכימו שפרשנות סעיף 1 לצוואת האשה תוכרע גם עפ"י פרשנות הצוואה של הבעל שנפטר לפני האשה (ראו: עמ' 11 שורות 15-17). לשון אחר, הפרשנות צריכה להגזר מכך שהמדובר בצוואות משותפות הדדיות שנערכו ע"י בני - הזוג בו זמנית. אלמלא היה מדובר במוסד של צוואות הדדיות - הייתה תחולה להוראת סעיף 49 לחוק הירושה. 23. הדוקטרינה של צוואות הדדיות היא דוקטרינה שפיתחו דיני היושר, ומקורה בפסק - הדין שניתן ע"י השופט Camden ב- 1769. ראו: 332 E.R. 21 Dufourv. Perreria במשפט האנגלו - אמריקאי, ממנו שאובה הדוקטרינה של צוואות הדדיות, רואים את הצוואה ההדדית כמגיעה לסיומה עם מותו של אחד מבני הזוג וכהוראה בטלה, מהטעם שהצוואה מותנית בתנאי שלא התקיים, והתנאי הוא שהאשה תמות לפני הבעל, ואם האשה מתה לאחר הבעל - ההוראה בצוואה, שהבעל יירש אותה, בטלה. ראו: E.C. Goddard "Mutual Wills" 17 (Michigan L.Rev 1918 - 1919) 667, 681-683. B. Sparks “Contracts to Make Wills “ (1956) 117-119. 24. אם יש לקרוא בצוואה תנאי מכללא, והתנאי לא התקיים - הרי הוראת הצוואה בטלה, ואין אנו נכנסים כלל לגדרו של סעיף 49 לחוק הירושה. לעניין יורש על תנאי, ראו: הוראות סעיפים 43-44 לחוק הירושה. חוק הירושה מבדיל בין תנאים התולים את הזכיה עד לבואם (ס' 43 לחוק הירושה) לבין תנאים הבאים לבטל את הזכיה (ס' 44 לחוק הירושה). חוק הירושה אינו מבדיל בין תנאים של קום ועשה לבין תנאים של שב ולא תעשה, ובין תנאים שקיומם ניתן בידי מעוניין לבין תנאים שקיומם אינו תלוי ברצונו. החוק כורך ביחד תנאים ומועד. דיני הירושה אינם מגבילים את המצווה בבחירת התנאים או באורך המועד הנראה לו. 25. בני הזוג ערכו צוואות משותפות והדדיות בו זמנית. בצוואה של הבעל נקבע שעם פטירתו - האשה תירש אותו, ובצוואה של האשה נקבע שעם פטירתה - הבעל יירש אותה. כוונת הצדדים הייתה לקבוע בשתי הצוואות, שאם בן הזוג האחד ימות לפני בן הזוג השני - בן הזוג השני יירש אותו. צוואה לפי עיקרון ההיוותרות בחיים - זהו הרציו של מוסד הצוואות ההדדיות, שנעשה בו שימוש ע"י בני - הזוג. הבעל נפטר לפני האשה והאשה ירשה את הבעל, כאמור בהוראת הצוואה ההדדית של הבעל. משנפטר הבעל לפני האשה - לא התקיים תנאי המכללא בצוואת האשה, שהבעל יירש אותה, אם האשה תמות לפניו. משלא התקיים התנאי - הוראת הצוואה בטלה, והיורשים הם היורשים עפ"י דין: שני צאצאיה של המנוחה בחלקים שווים, ולא רק הצאצא של הבעל שנפטר לפני האשה. חיזוק לפרשנות זו מצינו, בכך שבני - הזוג בצוואות ההדדיות לא קבעו כל הסדר לעניין חלוקת הירושה לאחר פטירת בן הזוג השני הנותר בחיים. בני - הזוג ביקשו בצוואות ההדדיות להותיר שיקול דעת מלא ומוחלט למי מהם שיוותר בחיים, בכל הנוגע לחלוקת הירושה וקביעת היורשים. 26. בצוואות ההדדיות - ההסתמכות ההדדית על כלל ההיותרות בחיים היא מותנת. זהו בסיסה של הדוקטרינה, וכל פניה למוסד משפטי זה מחייב לקרוא בצוואה הדדית תנאי מכללא זה, אלא אם כן נקבע אחרת במפורש בצוואה. 27. הפרשנות התכליתית של מוסד הצוואות ההדדיות מחייבת קריאת תנאי מכללא, בהעדר הוראה מפורשת אחרת בצוואה, שעם פטירת בן הזוג הראשון - הוראת הצוואה של בן הזוג השני לטובת בן - הזוג הראשון - בטלה. פרשנות זו יוצאת מנקודת הנחה שהצוואה של בן - הזוג הנותר אינה עומדת בפני עצמה אלא היא חלק משתי צוואות משותפות הדדיות, ועם פטירת בן הזוג הראשון וקיומה של הצוואה הראשונה - הושגה המטרה של השימוש בדוקטרינה של צוואות משותפות הדדיות, וההוראה ההדדית בצוואה השניה, שהיתה מותנית בפטירתו של בן - הזוג השני לפני פטירת בן הזוג הראשון, היא בגדר תנאי שלא התקיים, ותוצאתו בטלות. לשון אחר, מטרת ההדדיות, שהיתה אבן פינה בעריכת הצוואות ההדדיות, מוצתה עם קיומה של הצוואה הראשונה, ואינה מאפשרת, עפ"י הפרשנות המשתמעת של הצוואה, החלת סעיף 49 לחוק הירושה על הוראת הצוואה השניה, שדינה בטלות. 27. הצוואות ההדדיות גם אינן מלמדות על רצונה של האשה להדיר את בתה מן הירושה. כל שנקבע בצוואות שאם בני הזוג ימותו בעת ובעונה (תנאי שלא התקיים) - הבן (הצאצא המשותף) יקבל את החלק הארי של העזבון ואלו הבת של האשה מנישואיה הקודמים ובנה יקבלו כ- 15,000 דולר. החלת סעיף 49 לחוק הירושה משמעותו שאת כל העזבון יירש הצאצא של הבעל שנפטר לפני האשה, ולבת של האשה לא ינתן מאומה. כאמור, לא נקבע בצוואות ההדדיות הסדר של חלוקת ירושה לאחר פטירת בן הזוג השני הנותר בחיים, והדבר הושאר לשיקול דעתו ולהכרעתו המלאה של בן - הזוג הנותר. הצוואות ההדדיות נערכו בינואר 1990, והאשה נפטרה באוק' 98. בית המשפט בהחלטתו, בעניין הסמכות המקומית בעמ' 8 שורות 27-31, הסתמך על תסקיר פקידת הסעד מ- 8.198, וציין, שבתסקיר מודגש: "המנוחה הגיעה ללהבים לבית של בתה (הנתבעת - י.ג.) מתחילת מחלתו של בעלה ולא חזרה לבת - ים חוץ מתקופה קצרה בין 2 האשפוזים של בעלה". גם מתיאור זה לא ניתן ללמוד בצורה פוזיטיבית על רצונה של המנוחה להדיר את בתה מן הירושה. ד. סוף דבר 28. לאור הדוקטרינה של הצוואות ההדדיות, ותנאי המכללא המשתמע מהצוואה ההדדית- הוראות הצוואה מ- 14.1.90 בטלות. העזבון יחולק עפ"י כללי הירושה עפ"י דין, באופן ששני צאצאי המנוחה יירשו את העזבון בחלקים שווים: התובע- מחצית, והנתבעת - מחצית. 29. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. צוואהירושהצוואה משותפת - הדדית