שינוי גיל אדם שנפטר

להלן החלטה בנושא שינוי גיל אדם שנפטר: החלטה 1. השאלה העומדת להכרעה היא, האם אלמנתו של אדם יכולה לבקש את תיקון גילו של בעלה שנפטר. 2. המבקשת טוענת, כי לאחר פטירתו של בעלה, התברר לה כי היא אינה זכאית לקבל את המענק הניתן לאלמנות נכי צה"ל במסגרת הסכם הביטוח של ארגון נכי צה"ל, הואיל ועפ"י הרשום בתעודת הזהות של המנוח הוא נפטר בהיותו למעלה מגיל 70 שנה. המבקשת טוענת כי בינתיים קיבלה עותק מתעודת הלידה המקורית של בעלה ז"ל שהונפק ע"י שלטונות הונגריה וכי עפ"י תעודה זו המנוח נולד ב- 1926 ולא בשנת 1923. לפיכך המבקשת הגישה את הבקשה עפ"י חוק קביעת גיל התשכ"ד - 1963 לבית משפט זה. 3. ביקשתי מהצדדים לסכם את עמדתם לענין סמכותו של בית המשפט לקבוע את גילו של אדם שנפטר ועפ"י החלטתי הצדדים הגישו סיכומים. 4. לענין הסמכות - סעיף 1 (6) (4) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה - 1995 מונה את חוק קביעת גיל התשכ"ד - 1963 (להלן: חוק קביעת גיל) כאחד מענייני המשפחה. עפ"י סעיף 3 (א) לחוק בית משפט לענייני משפחה: "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית משפט לענייני משפחה". בסעיף 1 לחוק קביעת גיל נקבע, כי הסמכות ליתן פסק דין הצהרתי בבקשה לקביעת גילו של אדם תהיה בידי בית המשפט לענייני משפחה. מכאן שאין ספק כי הסמכות לדון בקביעת גילו של אדם עפ"י חוק קביעת גיל נמסרה לבית המשפט לענייני משפחה. 5. האם האפשרות לתקן את גילו של אדם מוגבלת לבני אדם חיים או שניתן לתקן גם את גילם של בני אדם שנפטרו? בפסק דין צ'לאבי נקבע, כי לשונו של סעיף 1 לחוק קביעת גיל "אינה כוללת כל הגבלה שהיא שהאדם הנזכר בו חייב להיות דווקא אדם בחיים, אדם אינו חדל להיות כלול במונח הכללי של "אדם" לאחר מותו ואם במותו מתהווים שינויים משפטיים לגבי זכויותיו וחובתיו הרי אין בכך כדי להוציאו מגדר "אדם" לכל דבר שנוגע לתיאורו ולו גם לאחר מותו. גילו של אדם מתייחס למצב שהיה קיים בחייו ואינני רואה טעם לקבוע כי מצב זה ניתן לקביעה אך ורק בעוד האיש הנדון בין החיים. המונח "אדם" טומן בחובו הגדרה של סוג בעל חיים וגם לאחר מותו קרוי הנפטר אדם ביחס לכל דבר אשר מייחס אליו בחיים". (ר' ע"א 66/179, שם, בעמ' 217 פיסקה 5). ובהמשך נאמר: "מלשון סעיף 1 וכן מהוראות של הסעיפים הבאים אין כל ספק שכל אחד רשאי לבקשה קביעת גילו הוא וגם של אדם אחר ואין החוק מוגבל לבקשתו של האדם עצמו. ברור אם כך שהמערערת היתה רשאית לבקש פס"ד הצהרתי ביחס לגילו של בעלה לו היה בחיים, גם לפי טענת המשיבה ולא מצאתי כל הוראה בחוק הנידון שתשלול אפשרות זו רק מהטעם שהבעל נפטר". (ר' ע"א 66/179 שם בעמ' 217 פיסקה 6) בהמשך קובע בית המשפט בענין צ'לאבי כי גם תקנות 363 א'-ב' ותקנה 363 ג (ב) (כיום תקנה 347 ב') אין בהן כדי לצמצם את ההוראה הרחבה והברורה של המחוקק בסעיף 1 לחוק הנ"ל. הנשיא ברק כותב בספרו "פרשנות במשפט" כי "כמו בדבר תחילת החיים, כך גם בענין סיומם יש להתמקד בערכים ובאינטרסים אשר זכות האדם מבקשת להגן עליהם. גישה "תכליתית" זו תוביל ברוב המקרים למסקנה כי עם המוות מסתיימות הזכויות של הנפטר. מסקנה זו אינה הכרח לוגי, אלא תוצאה של בחינת הערכים והעקרונות המונחים ביסודן של הזכויות. אכן הן בישראל והן בגרמניה הכירו בתי המשפט בכבוד האדם כזכות הממשיכה לעמוד גם לאחר הפטירה". (ר' א. ברק פרשנות במשפט, כרך 3, עמ' 437). 6. האם זכויותיו של המנוח לקביעת גילו לא הסתיימו במותו, למרות היותה בגדר "אדם" גם לאחר מותו? אני סבור שאכן גם אדם שנפטר הוא בגדר אדם, אולם ישנן זכויות, שכפי שקובע הנשיא ברק בספרו הנ"ל, הסתיימו עם מותו ומתן פס"ד הצהרתי בדבר גילו היא אחת מהן, ואנמק. אני מסכים עם המלומדים שטענו כי גיל אינו סטאטוס אלא עובדה וראה על כך בהרחבה בספרו של פרופסור א. ח. שאקי: "הגיל במשפט" הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית ירושלים - אוניברסיטת תל-אביב תשכ"ח 1968. ויש לשים לב לכך שגם השופט ברנזון לא קבע בפס"ד נפתלי כי גיל הוא בגדר סטאטוס, אלא קבע כי "גילו הנכון של אדם כמוהו כענין של מעמד", דהיינו קביעת הגיל היא קביעה REM IN המחייבת את כל העולם ובענין זה כמוהה כסטטוס. והדבר נקבע בסעיף 5 לחוק קביעת גיל: "נקבע גילו של אדם לפי חוק זה, יהא זה גילו לכל ענין". מכאן, שמתן פסק דין המצהיר על גילו של אדם, לפי חוק קביעת גיל, מחייבת את כל העולם, למרות זאת מצא מחוקק המשנה לנכון לקבוע בתקנה 350 לתסד"א, כי יש לציין את מטרת הבקשה וזאת בנגוד לדעתו של כב' השופט ח. כהן בע"א 62/181 מלר נ' היועהמ"ש פד"י טז 1926, 1927, 1928; עפ"י עמדתו של השופט ח. כהן, משום שגילו של אדם כמוהו כענין של מעמד, אין חובה לפרש בבקשה את המטרה המיידית לבקשת הסעד. דהיינו, המחוקק קבע בחוק קביעת גיל, כי קביעת גיל פועלת כלפי כל העולם ("לכל ענין"), אך מחוקק המשנה קבע בתקנה 350 לתסד"א כי יש לציין את מטרת הבקשה ובתקנה 347 (ב') לתסד"א קבע כי יש לציין כמשיב, כל אדם העלול להיפגע על ידי החלטת בית המשפט, דבר שאינו מקובל בקביעת סטאטוס. 7. מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי הואיל וקביעת גיל לפי חוק קביעת גיל פועלת כלפי כל העולם והיא כעין סטאטוס, לפיכך בקשה קביעת גיל עפ"י חוק קביעת הגיל, רשאי להגיש רק האדם עצמו; במידה והאדם לא עשה זאת בחייו, יש לראות בגילו כפי שהיה רשום כגילו לגבי כל העולם. דעתי זו מתחזקת מדבריו של הנשיא אגרנט בפס"ד ענבי שקבע כי "כיוון שענין גילו של אדם עשוי להעניק לו זכויות או להטיל עליו חובות, הרי שעניין זה יורד למעמדו האישי". שינוי גילו של אדם לאחר מותו עשוי להעניק לו או ליורשיו זכויות או להטיל עליו או על יורשיו חובות ואף מטעמים של מדיניות משפטית יש להמנע מכך ולהביא לדברים כגון אלה סוף. בענין זה אין אלא להביא את דבריו של השופט ברנזון בענין נפתלי: "מי ימנה ומי יחזה מראש את כל האירועים והמקרים שבהם מזדקק אדם בימינו לציין או להצהיר על גילו בענין בעל חשיבות": (ר' ע"א 59/436 נפתלי נחום נ' היועהמ"ש פד"י יד, 145, 154 ב'). בעוד השופט זוסמן סבר בפס"ד נפתלי שבעיית המערער יכולה לבוא על פתרונה בתביעה נגדת הבטוח הלאומי ואין צורך במתן פסק דין הצהרתי כלפי כל העולם, הרי שופטי הרוב, ברנזון וגויטיין, סברו שהמערער חפץ בתקון גילו כלפי כל העולם ולא רק כלפי המוסד לבטוח לאומי ולכן קיבלו את ערעורו. 8. כל האמור לעיל אינו בא לפגוע בזכותה של המבקשת להגיש תביעה כנגד חברת הבטוח, לקבל את כספים המגיעים לה עפ"י פוליסות ביטוח החיים ובית המשפט יוכל לקבוע את גילו של המנוח בגררה, עפ"י סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984. האפשרות לקבוע גיל בגררה לענין מסויים ולא כלפי כל העולם נקבע ע"י שהשופט ש. לוין (כתוארו אז) ברע"א 93/2193 ערוסי נ' אסף לגבי מבקשת שנפצעה בתאונת דרכים והגישה כ"ראיה" תמצית רישום של משרד הפנים, המציין שהיא ילדת שנת 1929; הראיות העלו, לכאורה, שקיים ספק לגבי גילה של המבקשת ולפיכך הורה בית המשפט המחוזי, לבקשת המשיבים וחרף התנגדותה, שהיא תבדק וגילה יקבע על ידי המחלקה בבית החולים הדסה בירושלים המטפלת בבדיקות מסוג זה. השופט ש. לוין קבע: "יש לדחות את טענת המבקשת שחוק קביעת גיל, תשכ"ד 1963 (להלן: החוק) מונע קביעה אינצידנטאלית של גילו של אדם בגדר תובענה לנזיקין ולצורך אותו ענין, כאמור בסעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984". (ר' דינים עליון עמ' 1). וכן ראה בג"צ 93/1031 פסרו נ' שר הפנים (דינים עליון עמ' 26) מפי הנשיא שמגר, בענין האפשרות ליתן פס"ד לענין גיל, בגררה, גם ע"י בית דין דתי. כן ניתנה אף לבית הדין האזורי לעבודה, סמכות עפ"י סעיף 391 (ב) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 לקבוע את גילו של אדם עפ"י סעיף 385 לחוק הביטוח הלאומי הנ"ל. 9. מאחר והקונפליקט האמיתי אינו בין המדינה והמבקשת, אלא בין המבקשת לבין חברת הביטוח והואיל ואין כל צורך לקבוע את גילו של המנוח לכל ענין וכלפי כל העולם, אלא רק לענין קבלת כספי ביטוח החיים של המנוח, לפיכך אין התביעה צריכה להתברר עפ"י חוק קביעת גיל ומכאן שבית משפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בתביעה לקבלת כספי הבטוח מחברת הבטוח. 10. לפיכך אני דוחה את הבקשה על הסף. 11. אני מעביר את התביעה לבימ"ש השלום בת"א. 12. אין צו להוצאות. שינוי גיל