להלן החלטה בנושא שערוך חובות משותפים של בני זוג: החלטה השאלות הטעונות הכרעה 1. בית-המשפט נדרש להכריע בשאלת השיטה הראוייה לשערוך חובותיהם המשותפים של בעלי-הדין; וזאת, בהתייחס לתקופה שמיום קביעת מצבת-החובות (מועד הקרע ותום השיתוף בין בעלי-הדין, שאינו שנוי במחלוקת) ועד למועד החלוקה, בפועל, של הזכויות והחובות. בית-המשפט אף נדרש, תחילה, לעניין סמכותו להכריע במחלוקת דלעיל; וזאת, לנוכח העובדה שבעלי-הדין בחרו למסור את ההכרעה, לכתחילה, בידיו של בורר, שמונה כדין. הרקע העובדתי 2. בעלי-הדין הינם בני-זוג לשעבר; הם נישאו זה לזה ביום 9/8/1971 והתגרשו זה מזה ביום 11/7/1999. 3. במשך שנים ארוכות התנהלו בין בעלי-הדין הליכים משפטיים בערכאות-משפט שונות. אף כעת, כשנתיים ומחצה לאחר גירושיהם, טרם השכילו בעלי-הדין להגיע לעמק-השווה. בפועל, לא בוצעה - עדיין - חלוקת הזכויות והחובות; ובית-המשפט אף מצוי בעיצומו של בירור תביעתו של הבעל נגד האשה (כך ימשיכו הם להקרא, בהחלטה זו, מטעמי נוחות) לתשלום דמי-שימוש ראויים במקרקעין ובמטלטלין, בסך של 786,096 ₪ (תמ"ש 59523/96). 4. ההליכים המשפטיים בין בעלי-הדין נפתחו בשנת 1990, עת הגישה האשה תביעות שונות נגד הבעל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (להלן: "בית-המשפט המחוזי"). ביום 21/10/1990, במהלך דיון שנערך בפני כבוד השופט גורן (כתוארו, אז), הסכימו בעלי-הדין למסור את ההכרעה בענייני הרכוש שביניהם בידיו של בורר, עו"ד שמעון רוזן (להלן: "הבורר"). בית-המשפט המחוזי אישר את הסכמתם של בעלי-הדין ונתן לה תוקף של פסק-דין, במסגרת תיק ה"פ 701/90. בפסק-הדין נקבע, בין-השאר, כי "הבורר יפעל על-פי הדין המהותי, ינהל פרוטוקולים וייתן פסק-דין מנומק. הבורר יהיה משוחרר מדיני ראיות ופרוצדורה". 5. ביום 6/7/1992, נתן הבורר פסק-בוררות בעניינם של בעלי-הדין (להלן: "פסק-הבוררות"). פסק-הבוררות אושר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 21/10/1992, במסגרת תיק ה"פ 1463/92. הבקשה לאישור פסק-הבוררות הוגשה על-ידי האשה, ואילו הבעל - מצדו - לא הביע כל התנגדות לכך. 6. בפסק-הבוררות כתב הבורר, כך: "סמכות הבורר, אשר בתחילת הבוררות לא היתה מובנת לצדדים, קיבלה גושפנקה אחרונה ותקפה בתאריך 15/3/1991. המחלוקת בין הצדדים למעשה הוכרעה על ידם במסמך משותף, שחתמו עליו, ואשר שיקף את רצונם, הלא הוא המסמך מתאריך 15/3/1991. סמכות הבורר נקבעה בסעיף 5 למסמך זה, כדלקמן: 'הבורר ייתן פסק-דין שבו יקבע לכל אחד את חלקו באותו נכס לפי רשימת הנכסים, את גובה החובות ויתן פסק-דין כולל כינוס-נכסים למכירת אותם נכסים'" (פרק ב' לפסק-הבוררות). תחילה, מונו עורכי-הדין אמנון בן-דרור וציון סמוכה להיות כונסי-נכסים לביצועו של פסק-הבוררות, ומינויים היווה חלק מפסק-הבוררות. לימים, הוחלפו עורכי-הדין הללו בעורכי-הדין גד טיכו ואבישי גריידי (על-פי החלטת בית-המשפט המחוזי); ואת מקומו של האחרון, שהתפטר, תפס, בסופו-של-דבר, עו"ד נסים שלם (על-פי החלטת בית-המשפט לענייני משפחה). בפועל, משמשים עורכי-הדין טיכו ושלם ככונסי-נכסים, מיום 11/11/1998 (להלן: "כונסי-הנכסים"). 7. הבורר לא קבע ממצאים אופרטיביים בעניין החובות. דומה, שלעובדה זו ישנה השלכה ישירה על כך, שעד עצם היום הזה לא תמו המחלוקות בין בעלי-הדין; לא הוסדרו, בצורה חדה וברורה, ענייני הרכוש; ואף קשה לצפות פני-עתיד ולומר, מתי ייתמו ההליכים המשפטיים (במיוחד, לנוכח מורכבותם ושאלת סחירותם של הנכסים, בחלקם). 8. עם-זאת, במסגרת פסק-הבוררות, הסמיך הבורר את כונסי-הנכסים שמונו על-ידו, להחליט על דרך פירוק הרכוש המשותף וחלוקת החובות. לעניין החובות, קבע הבורר, כך: "כל החובות בין שרשומים על שם צד אחד ובין שרשומים על שם שני הצדדים יחולו על הצדדים באופן שווה עד לחודש אפריל 1990. כל חוב חדש כאמור שנוצר החל מחודש אפריל 1990 יחול על מי שיצר אותו" (סעיף 4 בפרק ו' לפסק-הבוררות). ועוד הוסיף הבורר וקבע: "לכונסי-הנכסים תהיה הסמכות לבדוק אם יוצרו חובות חדשים לאחר אפריל 1990 ומי יצר אותם. אני מורה לכונסי-הנכסים, לשם ההבהרה, שחובות אשר נוצרו לפני אפריל 1990 ולאחר תאריך זה עדיין קייימים, חלים על שני הצדדים באופן שווה רק אם הוגדלו במהלך טבעי של העניינים; כונסי-הנכסים רשאים לבדוק אם החובות תפחו בצורה מלאכותית ובעטיו של מי מהצדדים תפחו, וזכותם המלאה להחיל חוב כלשהו על צד אחד מהצדדים האחראי להגדלתו מעבר למתחייב ממהלך הרגיל והטבעי של העניינים" (סעיפים 2 ו- 3 בפרק הסיום של פסק-הבוררות, שהוכתר בכותרת "מינוי כונס-נכסים"). 9. כונסי-הנכסים, אשר מונו, כנלמד, כדי לבצע את פסק-הבוררות, הגישו בקשות שונות למתן הוראות; תחילה, בבית-המשפט המחוזי; ומאוחר-יותר, בבית-המשפט לענייני משפחה. 10. ביום 8/5/2000, במהלך דיון שנערך בפני כבוד השופט גרמן, הושגו הסכמות, אשר קיבלו תוקף של החלטה. בין-השאר, הוסכם כי: "בית-המשפט ימנה את רואה-החשבון שמעון (צ"ל: שמואל) קלך לשם עשיית הפעולות הבאות: (א) יקבע מה היו חובות בני-הזוג לצד ג' ליום 1.4.90 ויקבע מי מהצדדים נשא בחובות אלה ויסכם למי מהצדדים מגיעה יתרת זכות עקב פרעון יתר על חלקו (מחצית) בפרעון החובות. במסגרת שערוך החובות (ההדגשה אינה במקור) יהיה זכאי רואה-החשבון לדרוש ולקבל מכל אחד מן הצדדים כל מסמך וכל נתון שידרוש. כל אחד מן הצדדים יגיש לרואה-החשבון מצב נתונים של פרעון חובות על ידו, וזאת תוך 30 יום מהיום. לעניין תשלום חובות ייכללו גם תשלומים בגין הוצאות עבור נכסי הנדל"ן של הצדדים (למעט דירת המגורים) …" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון). 11. ביום 14/9/2000 הגיש רואה-חשבון קלך (להלן: "המומחה") את חוות-דעתו לבית-המשפט (להלן: "חוות-הדעת"). ימים אחדים קודם לכן, הועבר המשך הטיפול בתיק בפני מותב זה. 12. המומחה חישב את החובות, נכון ליום 4/9/2000; ומצא, כי סך כל החוב המשוערך שסילק הבעל הינו 1,856,870 ₪. את חישוביו ערך המומחה על-יסוד המסמכים שהעביר לו הבעל, בעוד שהאשה לא העבירה אליו מסמכים כלשהם. בחוות-הדעת צויינו 47 פריטי-חוב, וכן צויין פריט-זיכוי אחד (מכירת דירת-נופש בטבריה), שסכום-הקרן הכולל שלהם הסתכם בסך של 299,337 ₪, וצויינו מועדים שונים שנעו בין השנים 1990 ל- 2000, ואשר נחזו להיות מועדי התשלום או הפרעון. ויצויין, עוד, כי חלקו-הארי של החוב (ולמעשה, כמחציתו) - 947,147 ₪ - הינו לסוכנות-הביטוח "ברק", המאוגדת כחברה בע"מ, ואשר הבעל מחזיק מחצית מהזכויות בה (שותפו מחזיק במחצית האחרת). שווי החברה נבדק, אף הוא, בחוות-דעת אחרת שהוגשה לבית-המשפט, ושנערכה על-ידי רואה-חשבון שמחה שיינברג ביום 10/11/1998. על-פי חוות-דעת זו, שווי החברה כולה עמד על 493,829 ₪ ביום 31/3/1990 ("ממודד למדד אפריל 1998"). 13. דעתו של אחד מכונסי-הנכסים, עו"ד שלם, לא נחה מחוות-הדעת. ביום 9/1/2001 התיר לו, איפוא, בית-המשפט להציג שאלות-הבהרה למומחה. שאלות-הבהרה, אכן, הוצגו, והמומחה השיב עליהן, בכתב. בית-המשפט אף התיר לכל-אחד מכונסי-הנכסים להגיב, בכתב, לאחר קבלת תשובות-ההבהרה של המומחה. עו"ד טיכו המשיך להחזיק בדעתו, כי יש לאמץ את חוות-הדעת, במלואה. לעומתו, גרס עו"ד שלם, כי לא ניתן להסתמך על חוות-הדעת, והצביע על שורת פגמים וליקויים שנפלו בה, לדידו. 14. בית-המשפט הגיע למסקנה, שיש מקום להבהיר מספר סוגיות העולות מחוות-הדעת, משאלות ההבהרה ומהתשובות להן. לפיכך, הוזמן המומחה לדיון; התאפשר לכל-אחד מכונסי-הנכסים להציג בפניו שאלות, ובית-המשפט עצמו הציג שאלות וביקש הבהרות; והכל, במהלך שתי ישיבות, שנערכו ביום 17/5/2001 ו- 11/10/2001. המומחה התבקש על-ידי בית-המשפט לבדוק, בשנית, פריטים מסויימים שבחוות-הדעת. ביום 29/10/2001 הגיש המומחה את תשובתו; שלפיה, לא מצא הוא צורך בתיקון חוות-הדעת. בתום הדיונים הללו, הושגה הסכמה בין כונסי-הנכסים; לפיה, כל-אחד מהם יסכם, בכתב, את טענותיו בעניין המחלוקת הנוגעת לשיטת השערוך שננקטה על-ידי המומחה בחוות-הדעת. ואכן, כל אחד מכונסי-הנכסים הגיש את סיכומיו. בידי מי הסמכות להכריע במחלוקת גופה? 15. תוך לימוד טענותיהם של כונסי-הנכסים בעניין שיטת השערוך הראויה (אליהן נשוב בהמשך דרכנו), מצא עצמו מותב זה מתחבט בשאלת סמכותו, אם בכלל, להכריע במחלוקת. הסתבר, עוד, כי בתיק בית-המשפט עב-הכרס לא נמצאו כל המסמכים, שראוי היה כי יעמדו לנגד עיניו של בית-המשפט. בעלי-הדין וכונסי-הנכסים זומנו, איפוא, לדיון נוסף, ביום 14/12/2001, על-מנת להשלים את המסמכים החסרים וללבן את שאלת הסמכות. בפני בית-המשפט הוצג אז, לראשונה, פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי ביום 21/10/1990, ובו הוסמך הבורר לפסוק בעניינם של בעלי-הדין. 16. גם לאחר אותה ישיבה שנערכה, לא נתחוור, עדיין, לבית-המשפט, מדוע נזנח הליך הבוררות. ניתן להעלות השערות מספר, כגון: שכותרת פסק-הבוררות הטעתה לסבור שהבורר סיים את תפקידו; או שנפלה אי-הבנה, לנוכח ניסוחו של פסק-הבוררות, בו מונו כונסי-נכסים, שהוסמכו על-ידי הבורר לבדוק את מצבת-החובות ואף להחיל חוב כלשהוא על צד אחד "האחראי להגדלתו מעבר למתחייב ממהלך הרגיל והטבעי של העניינים"; או שנוצר מעין "נתק רעיוני", מחמת העובדה שכונסי-הנכסים המקוריים הוחלפו, וכונסי-הנכסים דהיום לא נטלו, כלל, חלק בהליך הבוררות ובמה שקדם לו. והקושיות - קושיות! 17. בפרק הדן במינוי כונסי-הנכסים, נקבע על-ידי הבורר, במפורש, כי: "במידה וכונסי-הנכסים ירצו לבקש שאלת הבהרה לבורר, זכאים הם לכך, הבורר יהיה מוכן לדון בכל בקשת הבהרה, או מתן הוראות שתופנינה אליו על-ידי כונסי-הנכסים, במידה והדבר בהסכמת שניהם". בכך, הביע הבורר דעתו, שאין לנעול שער בפני טענות נוספות ובירורים נוספים. 18. חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות") מכיר באפשרות של מתן פסק-ביניים. בסעיף 1 שבו נאמר: "פסק-בוררות - פסק-דין שניתן על-ידי בורר, לרבות פסק-ביניים". גם התוספת לחוק, אליה מפנה סעיף 2, מזכירה, במפורש, את פסק-הביניים ומסמיכה את הבורר לתתו, בהגדירה אותו כפסק "המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים" (ראה סעיף י"ז לתוספת; ולמדנו, כי על-פי סעיף 2 לחוק הבוררות, רואים הסכם-בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת, באין כוונה משתמעת אחרת מההסכם). הביטוי "פסק-ביניים" מצביע, לכאורה, על זמניות, שעה שכל טיבו של פסק-הביניים שהוא מכריע הכרעה סופית בנושא בו הוא עוסק; ולכן, ראוי היה יותר לכנותו בביטוי "פסק חלקי". וראה, עוד: ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה שלישית, 1991) 334-335 (להלן: "אוטולנגי"). 19. היעדרה של הגדרה מפורשת ל"פסק-ביניים" בחוק הבוררות, בצירוף האמור בסעיף י"ז לתוספת, הינחו את בתי-המשפט להתייחס אל פסק-הביניים כמקבילו, בתחום הבוררות, של פסק-הדין החלקי, בו עושים שימוש בבתי-המשפט, במסגרת הליכים אזרחיים. וראה, למשל: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 509; בר"ע 34/87, 50/87 רבינוביץ נ' רבינוביץ, פ"ד מא (2) 389, 401. ניתן יהיה לראות החלטה כפסק-דין חלקי, אך ורק כאשר ברור, בעליל, שהדיון תם ונשלם, אך לא כאשר יש להחלטה פנים לכאן ולכאן. יש להמנע, עד קצה האפשר, מסיווגה של החלטה כפסק-דין חלקי, אחרת נחטיא את המטרה. וראה, לדוגמא: ע"א 295/82, 356/82 יעקב נ' עמיתור בע"מ, פ"ד לט (2) 345, 352. 20. ב-ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם בע"מ, פ"ד לה (1) 352, הוציא בית-המשפט קמא מתחת ידיו החלטה בדבר שיעור הריבית; וקבע, כי הצדדים יערכו, בהסכמה, את החישובים הכספיים על-פי הריבית שנקבעה, כאמור. בית-המשפט העליון קבע, כי המדובר ב"החלטה אחרת" ולא בפסק-דין סופי או חלקי, שהרי בית-המשפט קמא לא נתן כל סעד בהחלטתו; הסעד היחיד, שאותו תבע הבנק בכתב תביעתו היה סעד כספי, היינו חיוב בסכום כסף בצירוף ריבית, אך לא נפסק כל סכום לטובת הבנק. 21. ב-ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, נפסק - על-סמך מבחן הסעד - כי החלטה, המחייבת בעל-דין במתן חשבונות לצורך קביעת הסכום הכספי שזכאי לו בעל-הדין-שכנגד, אינה אלא "…צעד-ביניים לקראת המטרה של סיום הדיון" וכי "ההחלטה רק מכשירה את הדרך למתן הסעד הסופי המבוקש בתביעה…" (ראה עמ' 1920 לפסק-הדין). 22. ב-ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא (4) 354, דובר בהתדיינות רבת-שנים בין אחים, בנוגע לנכסים שירשו מאביהם. בהסכם-בוררות ביניהם מינו האחים בורר והטילו עליו לפסוק במחלוקות, לערוך - על-יסוד פסיקתו - את ההתחשבנות ביניהם, ולחלק את הרכוש בדרך שתראה לו. הבורר לא תרגם את הכרעותיו לסכומי כסף; וזאת, לאור הצעת הצדדים כי החלטותיו תחושבנה על-ידיהם ותוגשנה לו, בהסכמה, ברם, הדבר לא נעשה והבורר לא הצליח להשתלט על סבך-החשבונות. בית-המשפט העליון קבע, כי קבילות החשבונות מהווה, אמנם, אחד מן התנאים הדרושים לעריכת ההתחשבנות, אך היא אינה תנאי יחיד, שכן לא מדובר כאן בביצוע חישוב טכני על-יסוד החשבונות. כך גם לגבי הערכת שמאי שניתנה על-פי החלטת אותו בורר - אשר נפסק לגביה, כי אין היא עניין טכני גרידא. מסקנתו של בית-המשפט העליון, באותו מקרה, היתה, שקביעת הסכום הושארה, במפורש, לפסק הסופי, ואילו פסיקתו של הבורר לא היתה אלא "החלטה אחרת". 23. ובדומה, נפסק ב- רע"א 1753/98 BIP Chemicals Ltd. נ' ג"ד כימיקלים בע"מ, פ"ד נב (3) 334, כי בהחלטת הבורר נקבעה חבותה העקרונית של המשיבה כלפי המבקשת, מבלי לקבוע את שיעורי התשלומים, ותוך השארת הסוגייה לדיון נוסף ולהחלטה נוספת. לפיכך, פשיטא שהדיון טרם הסתיים וכי החלטותיו של הבורר הן "החלטות אחרות", להבדיל מפסק-ביניים, ואינן אלא מסד שעליו ייבנה, בבוא העת, פסק-הבוררות הסופי שייתן הבורר (ראה עמ' 336 לפסק-הדין). 24. על דקות-האבחנה ניתן ללמוד ממקרה אחר שנדון בפסיקה. ב-רע"א 2848/99 כרובי נ' מ.י. גינדי הנדסה ופתוח בע"מ, תק-על 2000 (1) 629, הכריע הבורר במחלוקת בדבר שיטת חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, תוך שנתן הוראות מפורטות בדבר עריכת החישוב על-ידי מומחה, רואה-חשבון, שעל אישיותו הסכימו בעלי-הדין. נתעוררה השאלה, האם מדובר בפסק-ביניים, הראוי לאישור על-ידי בית-המשפט. נפסק, כי "במקרה הנדון הכריע הבורר הכרעה שלמה וסופית במחלוקת בדבר שיטת החישוב. בכך סיים את מלאכתו בסוגייה זאת. ההוראות שנתן אינן אלא בגדר הנחיה בדבר הפעולות החשבונאיות הטכניות שעל המומחה לשערוך, ואין לראות בהן יותר מאשר פעולות-לוואי המיישמות, הלכה למעשה, את החלטתו של הבורר, שאינן גורעות מאופייה כפסק-ביניים". 25. ולענייננו-אנו. פסיקתו של הבורר לעניין החובות ומינוי כונסי-הנכסים - מחייבת את המסקנה, כי לפנינו החלטה שאינה סופית; ולשונה הבלתי-ברורה מותירה סימני-שאלה רבים בפני מי שרוצה לתרגמה לתוצאה סופית. את משמעותו של הפסק יש לברר מתוכו ומתוכנו; לא כותרתו של הפסק או כינויו הם הקובעים, אם עניין לנו בפסק סופי, פסק-ביניים או החלטה אחרת. כלל הוא, שבורר חייב להכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, ולא להותיר שאלה, הכלולה בנושא הבוררות, בלא הכרעה סופית. ולעניין זה, ראה, גם: ע"א 177/83 סב"ם - שיטות בנייה מתוחכמות בע"מ נ' אגודת קיבוץ גליל-ים, פ"ד לח (4) 718, 724. 26. אין ספק, אם כך, כי הבורר לא הכריע, באופן סופי ומוחלט, בכל המחלוקות שבין בעלי-הדין; וכי נושא החובות לא לבש כל פן מעשי, זולת מינוי כונסי-הנכסים שהוסמכו לבדוק את מצבת-החובות. לפיכך, בדין היה לראות בפסק-הבוררות משום "פסק-ביניים" או "פסק-דין חלקי", כמובהר לעיל, ככל שנוגעים הדברים לקביעת מצבת-הזכויות; אך לא יותר מאשר "החלטה אחרת" (במובן זה, שאין היא סופית), ככל שנוגעים הדברים לקביעת מצבת-החובות. ונרחיב בעניין זה, להלן. 27. בעבר, לא היתה סמכות לבורר ליתן צו למינוי כונס-נכסים. בית-המשפט היה זה שהוסמך להוציא צו שכזה, גם אם היה הסכם-בוררות בין הצדדים. עם חקיקת חוק הבוררות, השתנה המצב; התוספת לחוק מסמיכה את הבורר להוציא צווי-תעשה או לא-תעשה, צווי ביצוע-בעין וכל סעד אחר שבית-המשפט מוסמך לתתו (ראה סעיף י"ז לתוספת; וכן, אוטולנגי, בעמ' 315-316). 28. על מהותו של כינוס-נכסים, עמד הנשיא שמגר ב-ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט (2) 102, 109: "כינוס-הנכסים הינו מונח כולל למגוון של סעדים אשר אופיים ותוכנם המשפטי משתנה בהתאם להקשר החקיקתי שהם מופיעים בו ובהתאם לסוג הנכסים שהכונס מופקד עליהם… סמכויותיו של הכונס מתגבשות בעת מינויו לפי הפעולה הנדרשת; יש שתפקידיו של הכונס מוגבלים לעניין אחד… ויש שתפקידו של הכונס מורכב וממושך…". 29. תפקידו של הבורר הוא תפקיד מעין-שיפוטי. על מהות ההוראות שנותן בית-המשפט - ואף הבורר במשמע - נאמר, מפי השופט טל, ב-רע"א 3277/95 הולנדר בנאי בע"מ נ' חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מט (5) 295, 299: "בית-המשפט בתתו הוראות למנהל-עזבון לפי סמכויותיו בחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, פועל כמפקח על פעולות מנהל-העזבון… בדרך-כלל אין בית-המשפט, בתפקידו זה, מכריע בסכסוכים שבין העזבון ואחרים, אלא מנחה את מנהל-העזבון איך לנהוג ולטפל בסכסוכים כאלה: לתבוע או להתגונן, או להתפשר וכל כיוצא בזה. הוא הדין לפיקוח שמפקח בית-המשפט על כונסי-נכסים, נאמנים ומפרקים במקרים של פשיטת-רגל או פירוק". 30. נסכם עניין זה ונאמר, כי הבורר נהג במסגרת סמכותו, כאשר מינה כונסי-נכסים לביצועו של פסק-הבוררות, ולרבות לעניין בדיקת מצבת-החובות. אלא, משעה שנתגלע סכסוך מהותי בין הצדדים לעניין שיטת שערוך החובות וכל אחד מכונסי-הנכסים אוחז לו בדיעה אחרת - לא בית-המשפט צריך היה להכריע בכך; ובמיוחד - לנוכח העובדה שסמכות זו הוקנתה, במפורש, לבורר, על-פי שנשוב ונביא מסעיף 5 להסכם-הבוררות: "הבורר ייתן פסק-דין שבו יקבע לכל-אחד את חלקו באותו נכס לפי רשימת הנכסים, את גובה החובות וייתן פסק-דין כולל כינוס-נכסים למכירת אותם נכסים". עינינו הרואות: הבורר - הוא ולא אחר - הוסמך לקבוע את "גובה החובות"; לא לכונסי-הנכסים ניתנה הסמכות, לא למומחה, ואף לא לבית-המשפט. 31. לטעמו של בית-המשפט, הדרך הראויה - מבחינת כונסי-הנכסים - היתה לשוב ולפנות אל הבורר על-מנת לקבל את הוראותיו; ובמיוחד, לנוכח העובדה שהבורר עצמו הדגיש זאת בפסק-הבוררות שהוציא מתחת ידיו. 32. כונסי-הנכסים ובעלי-הדין ביקשו והסכימו, כי - בנסיבות העניין - הן לאור חלוף השנים מאז נתן הבורר את פסק-הבוררות; והן לאור העובדה שבית-המשפט כבר שמע טיעונים בעניין שאלת השערוך - אזי הוא זה שיכריע במחלוקת שנתגלעה באותה שאלה, "במקומו של הבורר, כאילו ישב במקומו של הבורר". כיוצא-בכך, הם אף טרחו להבהיר, כי "אין לצדדים ואף לא לכונסי-הנכסים כל רצון וכוונה לחזור להליך של בוררות, אצל עו"ד חזן או אצל בורר אחר כלשהו" (ראה בעמ' 2-3 לפרוטוקול הדיון מיום 11/12/2001). 33. אלא שגם לאחר שהסכימו בעלי-הדין וכונסי-הנכסים (ולמעשה, ביקשו), כי בית-המשפט לענייני משפחה הוא זה שידון ויכריע במחלוקת שנתגלעה ביניהם בסוגיית השערוך - ישאל עצמו בית-המשפט, מניין ישאב סמכות שכזו. 34. אין ספק, כי במישור העקרוני, מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות המוגשות לפי חוק הבוררות. ב-צו בית-המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו - 1996 (להלן: "צו הבוררות"), שתחילת תחולתו ביום 1/7/1996 נקבע, בסעיף 1 שבו, כך: "תובענות המוגשות לבית-המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968; שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק, יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה". צו זה הוצא על-פי הוראת סעיף 2 (ו) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק בית-המשפט לענייני משפחה"). מכוחו של צו הבוררות, נקנית סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי המדובר בתובענה לפי חוק הבוררות; והשני, כי נושאה של התובענה ענייני משפחה, כמשמעותם בחוק בית-המשפט לענייני משפחה. ולעניין זה, ראה, עוד: רע"א 1276/99 ברוסילובסקי נ' ברוסילובסקי, פ"ד נג (3) 284. הסמכתו של בית-המשפט לענייני משפחה בצו הבוררות, אינה גורעת מסמכותו של בית-המשפט להזקק לתובענות בענייני בוררות בין בני-משפחה, אשר אינן באות בגדר ההגדרה של "תובענות לפי חוק הבוררות". בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתובענות שכאלה, מכוח סעיף 1 (2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הדן ב"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". זוהי, אם כן, המסגרת העניינית, המקנה לבית-המשפט לענייני משפחה לדון בענייני בוררות, בין אם על-פי חוק הבוררות ובין אם שלא על-פיו. 35. אך, זאת לשאול: מהי האכסניה הדיונית הנכונה, שמכוחה ידון בית-משפט זה במחלוקת שמבקשים להביא לפתחו? לכאורה, לא נמצא כל הליך עיקרי - בין כזה שנותר תלוי ועומד ובין כזה שתם הדיון בו - במסגרתו יוכל בית-המשפט לשבץ את בירורה של המחלוקת. בין בעלי-הדין נפתחו שמונה תובענות בבית-המשפט לענייני משפחה: ארבע מהן בנושא אלימות במשפחה; שתיים בנושא מזונות; אחת בעניין ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל; ואחת (זו שטרם הוכרעה) - בעניין דמי-שימוש ראויים. כלום יוכל בית-המשפט להעניק סעד, אף בלא תובענה עיקרית? דומה, כי ניתן למצוא פתרון, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אם נזקק לסמכותו הכללית של בית-המשפט לתת סעד. סעיף 75 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, קובע: "כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי, צו-עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע-בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". אין המדובר "ברשימה סגורה" של סעדים. וראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שביעית, 1995) 620. ואף זאת: בית-המשפט העליון פסק, זה-מכבר, כי בקשה למינוי כונס-נכסים אינה חייבת להיות קשורה לתובענה עיקרית כלשהיא; ולעתים, תוכל היא לעמוד בזכות עצמה. וראה: ע"א 846/75 עוניסון נ' דויטש, פ"ד ל (2) 398, 402. ואכן, בענייננו, בית-המשפט לענייני משפחה היה זה שמינה את כונסי-הנכסים; ועל-פי זה, ניתן לומר, כי בקשותיהם של כונסי-הנכסים למתן הוראות הינן בגדר הליכי-ביניים, לאחר שהוסמכו לפעול על-ידי בית-המשפט. ייתכן, כי ניתן למצוא מסגרת דיונית נוספת; וזאת, בסעיף 7 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, שכותרתו "הליכי ביצוע". וכך מורה הסעיף: "הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני-זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני-זוג… יבוצעו על-פי החלטת בית-המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית-המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה-לפועל…". אין חולק, כי ענייננו הוא חלוקת זכויות וחובות בין בני-זוג, בדרך של פירוק השיתוף ביניהם. כך, גם אין חולק, כי העניין בא, לראשונה, לפתחו של בית-המשפט המחוזי; וכי, כיום - לאחר כינונו של בית-המשפט לענייני משפחה - נדון עניין שכזה בבית-המשפט לענייני משפחה. מלשון חוק בית-המשפט לענייני משפחה, אין לומר כי הליכי ביצוע נדרשים לתובענה נפרדת. אדרבא, לשונו של החוק דנה ב"הליכי ביצוע בתובענה" - ללמדנו, שאין צורך בהגשת תובענה, מקום שנפתחה כבר תובענה בנושא פירוק השיתוף בנכסים. 36. הנה-כי-כן, מצאנו לנו מקורות סמכות - מהותיים ודיוניים - שעל פיהם נוכל להחיש פעמינו לקראת חלקו השני של הדיון. שיטת השערוך בה נקט המומחה 37. בסעיף 7 לחוות-הדעת הסביר המומחה: "החישוב נעשה לפי קרן החוב בתוספת ריבית העברה מבנקים עפ"י תוכנת 'כל נתון' מבית 'חשבים' - תוכנה המקובלת בשוק לביצוע חישובים מסחריים, ריבית, מדדים ועוד". בעדותו, הוסיף המומחה והבהיר: "במקרה שבפנינו, עיינתי בכתב-התביעה של מר גוטנטג, ראיתי שכך הוא חישב את החישוב. הדבר נראה לי סביר, והלכתי בדרך חישוב זו, של ריבית בנקאית. בדקתי את החשבונות ואת ההלוואות. מר גוטנטג הראה לי, במסמכים, שאכן הוא משלם ריבית לבנק. הריבית ששמשה בסיס לחישוב שערכתי הינה הריבית המתפרסמת ע"י החשב הכללי במשרד האוצר. ריבית זו היא נמוכה יותר מריבית, שבה מחייב בנק, בגין יתרות חובה בחשבון. זו ריבית המצוייה בתווך, בין ריבית של לווה לריבית של מלווה" (פרוטוקול ישיבת יום 17/5/2001; עמ' 1, שורה 12 - עמ' 2, שורה 2). ובהמשך, נשאל המומחה והשיב, כך: " ש. האם המונח 'העברה מבנקים' שבו השתמש מר גוטנטג בטבלה שערך, זהה לשיטת הריבית של החשב הכללי? ת. החשב הכללי קובע את הריבית שבהעברה בין הבנקים, ולכן צריכה להיות זהות בין שני המושגים" (שם, בעמ' 4, שורות 11-14). 38. עו"ד שלם מבקש לפסול שיטת חישוב זו, ומציע לנהוג על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"); היינו, הפרשי-הצמדה בצירוף ריבית צמודה בשיעור 4% לשנה. הפער בין הסכומים המשוערכים לפי כל אחת משתי השיטות נאמד במאות אלפי שקלים. עמדת הדין בשאלות של שערוך והצמדה 39. ב-ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו (4) 57, נאמר מפי השופט ברק (כתוארו אז), בעמ' 67-68: "מהי שיטת השערוך? בעניין זה אין כללים נוקשים, והכל תלוי בנסיבות העניין. לעתים ניתן לשערך סכום שניתן ושיש להשיבו על-פי ערך מכונה, שלקנייתה שימש (ראה: ע"א 533/78). לעתים משערכים סכום על-פי עליית מדד המחירים, בין אם זהו המדד הכללי לצרכן ובין אם זהו מדד ספציפי יותר כגון מדד תשומות הבנייה. אכן, עקרון השערוך לחוד, ושיטת השערוך לחוד. הצמדה למדד המחירים לצרכן אינה אלא אחת משיטות ההצמדה, לה נזקקים, בדרך-כלל, באין נתונים על שיטה מדוייקת יותר". וראה, עוד: ע"א 457/81 ספיר נ' אחוזת איל בע"מ (בפרוק מרצון), פ"ד מ (4) 68, 72-73; ע"א 176/82 הררי נ' ורטהיימר, פ"ד לט (3) 660, 669. 40. המשפט הישראלי נמנע מהכללות; אין הוא נוקט עמדה נומינאליסטית כוללת, ואין הוא נוקט עמדה ולוריסטית כוללת; כל סוגייה נבחנת על-פי מסגרתה הנורמטיבית, החלה בעניין המסויים. וראה: ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 295-296. 41. על ההבדל בין שערוך להצמדה, נאמר בספרות המשפטית: "תוצאת ההצמדה למדד היא הגדלת החיוב ביחס ישיר לעליית מחירם של כל המוצרים והשירותים הנכללים בסל הנמדד על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שערוך הוא בתיאוריה קביעת ערך עדכני של נכס, ופשיטא כי נכס זה יכול לעלות בערכו יותר או פחות מן הממוצע הנכלל בסל. עם זאת, לא תמיד הסיווג המאבחן הצמדה משערוך הוא בהיר וחד". וראה: א' פרוקצ'יה, "הצמדה, שערוך וריבית: עבר, הווה ועתיד", משפטים י' (תש"ם - 1980) 262, 269. 42. ב-ע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו ז"ל, פ"ד מ (4) 477, נפסק: א. קביעת השערוך אינה באה להיטיב עם מקבל התשלום, שהרי הוא לא יוצא נשכר מכך. כל שנעשה במקרה כזה הוא העמדת החיוב על הערך הריאלי, לבל ייצא נפסד. זאת ותו לא. מכאן, שאין השערוך נותן יתרון בלתי-צודק למקבל-התשלום, ואינו מקפח או מעניש את מבצע-התשלום. ב. בתי-המשפט מאמצים מדיניות של שערוך ריאלי של סכומי-כסף, המשתלמים מכוחם של הסכמים או של חיובים-שבעבר. מדיניות זו משתרעת גם על אותם מקרים, שבהם - גם אם לא קבעו הצדדים בהסכם ביניהם מנגנון של הצמדה - הרי המנעות מהצמדה תגרום עוול חמור ותחטא לעקרונות של עשיית צדק ושל תום-לב. ג. קביעת השערוך מתבקשת על-יסוד סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, הקובע את עקרון תום-הלב, שהוא יסוד-מוסד בדיני החוזים, במשפט הפרטי ובדין המנהלי. ד. מדיניות שיפוטית המחייבת שערוך מצוייה גם במקרים בהם נדרש בית-המשפט לקבוע עמדה לצורך הפעלת סעיפים 3 (4) ו- 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, הדנים באכיפת חוזה. 43. ב-ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק, פ"ד מ (3) 169, נפסק, כי לפי הדין המהותי, אין בית-המשפט כבול בפסיקת הריבית להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה (ראה עמ' 228, 233-234 לפסק-הדין). וב-ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב (2) 89, הודגש העניין, ביתר-שאת, ונאמר, כי כאשר הדין המהותי מכיל הוראה (בין הוראה מפורשת בחיקוק ובין על-פי פרשנות של הדין) - אין חוק פסיקת ריבית והצמדה חל (ראה עמ' 106-107 לפסק-הדין). וראה, עוד: ע"א 359/84 חממי נ' עוקשי, פ"ד מא (4) 19, 27. 44. ב-ע"א 391/88 מנהל עזבון המנוח פיכטנבוים נ' זלישניק, פ"ד מו (4) 311, נפסק, כי מקום בו מדובר בחיוב חוזי שלא נקבע מנגנון מוסכם בדבר השערוך שלו - נעשית מלאכה זו מכוח חוק פסיקת רבית והצמדה (ראה עמ' 318 לפסק-הדין). 45. המסקנה מכל אלה היא, שבשאלות של שערוך והצמדה אין לקבוע כללים נוקשים וחדים. אם תמצא לנו תשובה ברורה בדין לסיטואציה מסויימת - נאמצה; ואם לאו - ראוי להפעיל שיקול-דעת, בהתאם לנסיבות. ההכרעה במחלוקת שבפנינו 46. לא נמצא בסיס לטענתו של עו"ד טיכו, כאילו מלשון החלטתו של כבוד השופט גרמן בעניין מינוי המומחה, יש ללמוד כי לא תהא כל זכות ערעור וחקירה על הממצאים שיעלה המומחה בחוות-הדעת. 47. מונה מומחה מטעם בית-המשפט - הרי שבית-המשפט הוא זה המחליט אלו מסקנות להסיק מחוות-הדעת של המומחה. בעלי-הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית-המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות-הדעת או שיאמץ אותה, ככתבה וכלשונה, גם אם ברור, על-פני הדברים, כי נפלו בה שגיאות. וראה: ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא (1) 133, 139. 48. בענייננו, המדובר במומחה מקצועי, אשר מונה על-ידי בית-המשפט, על בסיס הסכמה של הצדדים. הכרעותיו ומסקנותיו של המומחה לא היו מחייבות גם את הבורר עצמו, שהרי הוא זה שהוסמך - לכתחילה - להכריע במחלוקות. אין לומר, כי מדובר במומחה בעל מעמד עצמאי של "פוסק" או "מעין-בורר". אודות מומחה, הפועל כ"מעין-בורר" (Quasi-Arbitrator), "מעריך" (valuer) או "שמאי" (Appraiser) - ראה: ע"א 241/81 שמן תעשיות בע"מ נ' חברת תבלין בע"מ, פ"ד לט (1) 561. 49. ראינו, כי הבורר מינה כונסי-נכסים על-מנת שהללו יבדקו את מצבת-החובות. מלשון פסק-הבוררות, לא הצליח בית-המשפט ללמוד על מתן סמכות כלשהיא לכונסי-הנכסים לקבוע מנגנון של שערוך. סמכות שכזו הינה סמכות שיפוטית או "מעין-שיפוטית"; אין לומר, כי היא ניתנה לכונסי-הנכסים; ובוודאי שאין לומר כי היא ניתנה למומחה. ממילא - וכפי שראינו לעיל - ביקשו בעלי-הדין וכונסי-הנכסים כי מותב זה יכריע בסוגיה "במקומו של הבורר, כאילו ישב במקומו של הבורר". 50. לגוף המחלוקת שנתגלעה, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי אין מקום לקבל את שיטת השערוך בה נקט המומחה, תוך שאימץ את עמדתו של הבעל. להלן, יפורטו הנימוקים שהביאונו למסקנה זו. 51. ראשית: ספק רב הוא, האמנם קנויה היתה סמכות לבורר (או למותב זה, שהתבקש לפסוק במקומו של הבורר) להכריע בשאלות שהתעוררו לאחר שנחתם הסכם-הבוררות ואף לאחר שניתן פסק-הבוררות. פסק-הבוררות ניתן על-ידי הבורר ואושר על-ידי בית-המשפט המחוזי, עוד לפני למעלה מתשע שנים. מאליו מובן, שהמדובר בפסק-דין חלוט; ולעניין זה, אין נפקא מינה אם נראה זאת כפסק סופי, פסק-ביניים או החלטה אחרת. על סופיות של פסק-בוררות, נאמר בספרות המשפטית: "סופיות הפסק מתבטאת גם בכך, שעם מתן פסק הבורר הוא Functus officio ואינו רשאי עוד להוסיף או לגרוע מן הפסק דבר, גם אם הגיע למסקנה, ששגה בפסקו. ביקשו הצדדים את הבורר לפרש דבר סתום או ביטוי מעורפל שבפסק - אין לראות פירוש וביאור כזה כפסק חדש, אלא רק כחלק בלתי נפרד מהפסק המקורי. במה דברים אמורים? בפירוש בלבד ולא בתוספת, המשנה את הכתוב". וראה: אוטולנגי, בעמ' 338. ב-ע"א 527/80 שטורך-רגב מפעלי בנייה ופיתוח בע"מ נ' מ"י, פ"ד לח(4) 51, נאמר, מפי השופט ברק (כתוארו אז), בעמ' 53: "לפנינו העלה בא-כוחה של המערערת בטיעונו הבהיר והיפה נימוקים משפטיים שונים כדי לבסס מבחינת המשפט המהותי עילת תביעה (אם בחוזים ואם בנזיקין ואם בכעין חוזה), אשר מכוחה עשויה המדינה להתחייב בתשלום הריבית וההצמדה כתשלום עצמאי, שאינו מצטרף לתביעה על תשלום הקרן. לדעתנו, אין לנו צורך לדון בשאלה יפה זו, שכן המערערת שוב אינה יכולה בשלב זה של ההליכים המשפטיים לעורר שאלה זו. הטעם לכך הוא, שבפני המערערת עמדה האפשרות לדרוש הפרשי הצמדה וריבית - אם כחלק מפסק-דינו של הבורר עצמו (ע"א 320/54), אם במסגרת פנייה לתיקון פסק הבורר לפי סעיף 22 (א) (3) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 ואם במסגרת הבקשה לאישור הפסק (בר"ע 17/72). משלא ניצלה הזדמנויות אלה שעמדו לרשותה, מנועה היא עתה מלעורר שאלה זו מחדש (ראה סעיפים 21 ו- 23 (א) לחוק הבוררות, וכן ד"ר ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 2, תש"ם) 252), בין בדרך של תביעה על-פי הפסק ובין בדרך של תביעה על-פי העילה המקורית". וב-המ' (ת"א) 462/75 רם-נוף נ' עזבון המנוח ספקטור ז"ל, פ"מ תשל"ה (1) 463, נאמר, מפי השופט חריש, בעמ' 468: "אכן, הורה הבורר בפסקו כי 'כל הסכומים שיגיעו לתובע ישאו ריבית בשיעור של 15% ממועד פרעונם בהתאם לאמור לעיל…' אך כיוון שלא קבע מהו מועד פרעונם, נעשתה ההוראה סתומה ונטולת נפקות. אילו מצינו בפסק דברים המלמדים על גמירת דעת מצד הבורר להשית את החיוב בריבית ממועד מסויים, או לקבוע מה יהא מועד הפרעון של סכומי הקרן, כי אז ניתן היה לראות בחסרונו של התאריך בצד החיוב בריבית השמטה בעלמא. כיוון שלא מצינו, אין כאן השמטה, אלא קביעה שלא הוגמרה בדעתו של הבורר, ולא רק בהחלטה שבכתב שיצאה מתחת ידו. הרי זה כאילו לא הורה הבורר דבר בעניין הריבית, ואך גילה דעתו כי יש מקום לחיוב בריבית. חייבת היתה, איפוא, המבקשת שתפנה אל הבורר עפ"י ס' 22, ומשלא פנתה הרי לפי ס' 22 (ד) אין לביהמ"ש סמכות לתקן ליקוי זה שבפסקו, אם לא היתה פניה לבורר. על כל פנים אף אם נראה בכאן השמטה בלבד, הרי בידוע הוא כי פסיקת ריבית או אי פסיקתה מתחייבים משיקולים שונים הנעוצים בגופו של עניין. שיקולים אלה, הנהירים לבורר, אינם נהירים לי". הסכסוך בין בעלי-הדין, נשוא הבוררות, התגבש בעת שהגישה האשה תביעותיה לבית-המשפט המחוזי; או - ולכל המאוחר - עת נתנו בעלי-הדין הסכמתם, בפני כבוד השופט גורן, לפנות לבוררות. מכאן, שנסיבות אשר נוצרו במהלך הבוררות - ובוודאי כאלה שנוצרו לאחריה - אינן חלק מהסכסוך שנמסר להכרעת הבורר. ייתכן, שנסיבות חדשות שכאלה יכולות להקים עילת-תביעה חדשה או נוספת; אלא מאי? - שהבורר לא נדרש לכך ואף לא הוסמך לכך. ויודגש, כי עו"ד טיכו עצמו, בתגובתו לבית-המשפט, מיום 4/4/2001, טען (בסעיף 2, שם), כי: "החובות הפסוקים אינם חובות עומדים אלא חובות שנפרעו ע"י הבעל, שמואל גוטנטג, באמצעות הלוואות אלו. לכן הסתמך השערוך על העברות בין בנקים. אין ספק שהשערוך מסתמך על מקור מימון תשלום החובות". אותן הלוואות, ככל שניטלו על-ידי הבעל על-מנת לסלק את החובות - זמן נטילתן הינו לאחר מתן פסק-הבוררות. המסקנה העולה מכך היא, שמדובר בנסיבות מאוחרות, כאמור. 52. שנית: למותר להניח, כי הבורר, כמו-גם בעלי-הדין וכונסי-הנכסים, לא יכולים היו לחזות את האפשרות שפסק-הבוררות לא יבוצע, בפועל, שנים רבות כל-כך לאחר הנתנו. לפיכך, אין להניח כי הבורר התכוון, כלל, להזקק לשאלה של שערוך לתקופה שלאחר מתן פסק-דינו. לטעמו של בית-המשפט, יהא זה בלתי-סביר ונעדר קרקע משפטית, לבוא כעת, ובדיעבד, ולהחיל על בעל-דין חיוב, המסתמך על שיטת שערוך, אשר אין לומר עליה, כי היא שגרתית ומובנת מאליה. 53. שלישית: הוסכם, אכן, בין בעלי-הדין, כי הבורר יכריע בהתאם לדין המהותי, אשר אינו כובל להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. עם זאת, לא נמצאה כל הוראה מפורשת בדין המהותי הרלבנטי, הקובעת מנגנון שונה מזה הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. בנסיבות שכאלה, נתון החיוב בריבית לשיקול דעתו של בית-המשפט. וראה: ד.ד.ד. בנייה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה-יהודה, פ"ד מה (3) 337. 54. רביעית: פסק-הבוררות עצמו אינו שותק, לחלוטין, בעניין דרך החישוב החשבונאית. נאמר שם, בין-השאר, כך: "אני פוסק כי כל חוב של הצדדים, יקוזז לטובת האשה, בסכום שהבעל חב במזונות, יום שהחל לחוב בהם. היינו, כל מצבת החובות שיש לצדדים ביחד תהיה כך, שלמחצית מהחובות הזקופה לחובת הבעל, יתווספו כל סכומי המזונות שהבעל חב בהם, כשהם צמודים ונושאים ריבית כחוק (ההדגשה אינה במקור) ממחצית החוב שהאשה נושאת בהם - לחובת הבעל, ומחצית החובות של האשה תזוכה בהם" (סעיף 3 בפרק ו' לפסק-הבוררות). צא ולמד, שיש רגליים לטענה, כי מכלל ההן ניתן להסיק על הלאו. יתירה מכך, ההגיון נותן שתהא סימטריה בין שיטת שערוך סכום החובות לבין שיטת שערוך דמי-המזונות שלא שולמו, ואשר יקוזזו מחלקה של האשה בכלל החובות. ב-ע"א 4447/98 ביטון נ' שני, תק-על 2001 (3) 2309, נדרש בית-המשפט העליון להכרעה בשאלה, מהו מנגנון ההצמדה שיחול על סכומי הכסף המועברים בין הצדדים לבין עצמם, ובין הצדדים לבין צד שלישי (חברה), כאשר רק לגבי אחד הסכומים קבע הבורר, שהוא יהיה צמוד לדולר. ונפסק, כך: "אין בידינו כלים לפרש את דבריו של הבורר, מלבד הלשון בה בחר לעשות שימוש, והנסיבות אשר ליוו את המחלוקת ואת הנסיון ליישבה … מכאן, שאם את אותו סכום חוייב ביטון לשלם לשני בערכים דולריים, אך טבעי הוא שגם סכום ההחזר של שני לחברה יהי בערכים אלה". 55. חמישית: לא ייכחד, כי גם לאחר שניתן פסק-הבוררות, המשיך הבעל להחזיק במרבית הנכסים ולשלוט בהם, לרבות ניהול עסקיו בסוכנות-הביטוח "ברק". האשה לא נהנתה מרווחים שנצברו בתקופה זו, ככל שנצברו, וממילא שלא דרשה להשתתף ברווחים ולא היתה זכאית לכך, לנוכח מועד הקרע. ראינו לעיל, כי כמחצית מן החובות שחישב המומחה הינם לסוכנות-הביטוח. אין בידי בית-המשפט מידע באשר למצבה של סוכנות-הביטוח בכל רגע נתון במהלך התקופה שממתן פסק-הבוררות ועד היום, וניתן לקבוע - בוודאות - כי גם למומחה לא נמסר מידע בעניין. אין בעובדה שהחובות של סוכנות-הביטוח לא סולקו קודם-לכן, כדי ללמד, בהכרח, שלא היו כספים בידי הבעל או בידי הסוכנות, אשר בעזרתם ניתן היה לסלק את החובות, כולם או מקצתם. בידוע, שעסק כלשהוא יכול לשגשג ולהניב רווחים, גם אם באותה-עת נראה מצב חשבונו של העסק בסניף-הבנק "בכי-רע". אין חולק, כי הבעל לא נועץ באשה לעניין אופן סילוק החובות; ולמעשה, הוא זה שקבע הכיצד ייעשה הדבר ומתי, על-פי החלטותיו הבלעדיות. לשיטתו של הבעל, הוא נאלץ ליטול הלוואות מבנקים על-מנת שיהא בידיו לסלק את החובות; ובשל כך יש, לדידו להחיב על האשה השבה המבוססת על שיטת "ריבית העברה מבנקים". הדעת נותנת, שאין ליתן יד לצד אחד לדרוש מהצד האחר לשאת בשיעורי ריבית, אשר הצד האחר לא בא בסודם, בזמנים הרלבנטיים. 56. ששית: שיטה זו, שלפיה ערך הבעל את חישוביו - אשר אומצה על-ידי המומחה (ומבלי שהלה טרח להקדים שאלת-הבהרה בעניין לבית-המשפט) - יש לומר עליה, כי הינה עלומה משהו. במצב דברים זה, ובהיעדר שיטה מדוייקת יותר, יש להיעזר בהסדרים הסטטוטוריים הקיימים. המקור הסטטוטורי המרכזי לחישוב ערכו של הכסף הינו חוק פסיקת ריבית והצמדה, אשר מסדיר את השמירה על ערכו של הכסף באמצעות מנגנון ההצמדה ומפצה על אובדן דמי-השימוש בכסף באמצעות הריבית. שיטת החישוב שאימץ המומחה - קשה היא אף ליישום. אין כל עדות לכך, שבכל רגע נתון נאלץ הבעל לשלם יתרות-חובה חריגות בבנקים. לעניין זה, העיד המומחה עצמו: "לא בדקתי האם בכל חודש וחודש, כאשר מר גוטנטג שילם את התשלום השוטף לבנק למשכנתאות, הוא אכן היה ביתרת חובה" (פרוטוקול הדיון מיום 17/5/2001, עמ' 7, שורות 14-18). ויובהר, כי בפני בית-המשפט לא הובא כל מסמך, שיהא בו ללמד, כי הבעל נאלץ ליטול הלוואות כלשהן לכיסוי החובות, או שנאלץ הוא לשלם ריביות חריגות, בסכום כזה או אחר. אמנם, המומחה טען כי הוצגו בפניו מסמכים בעניין (ראה פרוטוקול הדיון מיום 11/10/2001, עמ' 6, שורות 26-28); אלא, שראוי כי נתייחס לעניין בזהירות. ודברים אלה נאמרים, בעיקר לנוכח העובדות הנלמדות מאופן הבדיקה שנערכה, ולו מן הבחינה הטכנית. לעניין זה העיד המומחה, כך (בתשובה לשאלות בית-המשפט): "נפגשתי עם מר גוטנטג פעמיים בלבד, עם אסופת המסמכים שהביא. הסתגרתי עמו בחדרי, ניתקתי את הטלפון, ועברתי אתו על כל מסמך ומסמך. כל פגישה נערכה כשעתיים, בסה"כ הקדשתי לבדיקת המסמכים כ- 4 שעות… מר גוטנטג הראה לי 2 קלסרים משרדיים, ובהם היו מתוייקים מסמכים שונים. אני לא זוכר אם הוא בא למשרדי עם עגלת נוסעים, שבה מסמכים" (פרוטוקול הדיון מיום 17/5/2001, עמ' 6, שורות 1-4, 16-18). המומחה אף השיב לשאלותיו של עו"ד שלם, לעניין זה: "ש. האם המסמכים היו במשרדך אי-פעם, שלא בנוכחותו של מר גוטנטג? ת. לא, וגם אני עצמי לא רציתי להחזיק את המסמכים במשרד, כי הם תפסו מקום. ש. כמה מקום? ת. זה היה תופס לי מדף, באורך של כמטר, אם אתה אומר. מדובר היה בשני קלסרים". (פרוטוקול הדיון מיום 11/10/2001, עמ' 4, שורות 27-31). מתיאור הדברים עולה, אם-כן, שהבעל בלבד היה זה שנכח באותן שתי פגישות עם המומחה; שהבעל הוא זה שהביא את המסמכים ולקחם עמו, מבלי שהיה סיפק בידי המומחה לעיין בהם, כשהוא בגפו; שהמדובר במסמכים רבים ושזמן הבדיקה שהוקדש להם אינו יכול להחשב כזמן מספיק, אם יישאל על כך האדם הסביר. בכל אלה יש, איפוא, כדי להוביל למסקנה, כי ראוי לנקוט משנה-זהירות ולא להחפז באימוץ שיטת השערוך בה אחז המומחה, תוך אימוץ עמדתו של הבעל, ומבלי שהובאה השאלה, תחילה, לתגובת הצד-שכנגד או להבהרת בית-המשפט. לא זאת, אף זו. עסקינן בהחזרי חובות, שנפרשו על-פני תקופה ארוכה מאד, בת עשר שנים (1990-2000). סביר להניח, כי גם "ריבית העברה מבנקים" לבשה שיעורים שונים במהלך תקופה זו. מחוות-הדעת ומדבריו של המומחה, לא ניתן להבין, האם חישב את חישוביו על-פי שיעור הריבית שהיתה ידועה לו בעת עריכת חוות-הדעת, או לפי שיעורים אחרים ושונים, החופפים למועדים בהם סולקו החובות, על-פי הנטען. אין להתעלם מכך, שהמדובר בחובות לנושים שונים. פגם מהותי בשיטת חישוב זו נובע, דרך-משל, מן העובדה שהריבית על החוב לסוכנות-הביטוח חושבה מיום תום השיתוף בין בני-הזוג (1/4/1990) ועד ליום עריכתה של חוות-הדעת (4/9/2000). הבעל לא טען, כי סילק את החוב לסוכנות-הביטוח עוד ביום הקרע בין בעלי-הדין; ולמרות זאת, מבקש הוא, למעשה, לזכות אותו בהשבה מצד האשה, כאילו שילם ריבית חריגה בגין חוב זה במהלך למעלה מעשר שנים, ברציפות. אין ליתן לכך יד. טעות בסיסית נוספת נוגעת בבסיס השיטה. גם לו מצאנו לאמץ שיטה זו - ראוי היה לפצל את החישוב על-פני שתי תקופות: האחת, מיום הווצר החוב ועד לסילוקו המלא - שאז, ולצורך הדיון התיאורטי, ניתן היה לחשב את החיוב לפי שיעור ריבית בנקאית, כזה או אחר; והשנייה, מיום סילוק החוב ועד ליום השבת החוב על-ידי הצד האחר, בפועל, או עד למועד חלוקת הזכויות והחובות בין הצדדים - שאז, ניתן היה לחשב את החיוב לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שהרי בתקופה זו לא שולמו עוד החזרים לנושים לפי שיעור ריבית בנקאית. פגם אחר שנמצא - עניינו אי-האחידות שהמומחה עצמו נקט בחישוביו. עו"ד שלם הציג בפני המומחה שני מסמכים שנערכו על-ידי הבעל, ואשר שימשו את המומחה כבסיס לחוות-הדעת. בשני המסמכים נערך חישוב ערך החוב, על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. על כך השיב המומחה: "שני המסמכים האלה נערכו, אכן, לפי שערוך של חוק פסיקת ריבית והצמדה… אני סבור, שמר גוטנטג הוא זה שטעה, כשעשה את החישוב בשני המסמכים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, והוא יכול היה לדרוש סכום גבוה יותר. אני מבהיר, שאת שני הפריטים הללו אכן חישבתי, בסופו של דבר, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ואילו את כל שאר הפריטים חישבתי לפי שיטת החשב הכללי" (פרוטוקול הדיון מיום 17/5/2001, עמ' 8, שורות 1-7). ובתשובה לשאלת בית-המשפט, באותו עניין, אמר המומחה: "את הסכומים בשני הפריטים שבמסמכים דלעיל לא חישבתי על-פי תוכנה שלי במשרדי, אלא דליתי זאת ואימתי זאת ממה שרשם מר גוטנטג, על-פי שיטת החישוב שערך, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה" (שם, שורות 14-16). 57. שביעית: בהיעדר ראיות מוצקות לכך שנגרם נזק לבעל, ובהיעדר הוכחה לשיעורו של נזק, כאמור - יש לומר, כי המנגנון הסטטוטורי, כפי שעוגן בחוק פסיקת ריבית והצמדה, הולם את ענייננו. ולעניין זה, ראה: ע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים בע"מ נ' לוי, תק-מח 99 (1) 2345. 58. שמינית: גם אם נגרם נזק לבעל - ראוי להפעיל, בנסיבות, את העקרון בדבר נטל הקטנת הנזק. לשם ההמחשה: אם אדם מחזיק בידיו כספים, במזומן או בחשבון עובר-ושב, בתקופת אינפלציה, ובמשך שנים - אזי חוטא הוא לחובתו להקטין את נזקו. לעניין זה, ראה: ד' פרידמן, "שערוך, פיצויים ושיקולי עשיית עושר ולא במשפט", הפרקליט לד (תשמ"א-1981) 88, 98. בעלי-הדין שבפנינו תרמו, בלא-ספק, לכך שעד עצם היום הזה, שנים רבות כל-כך לאחר שהבורר נתן את פסק-הבוררות, לא השכילו להגיע לפתרון מוסכם בעניין חלוקת זכויותיהם וחובותיהם. לצורך סוגייה זו, אין בית-המשפט קובע, וממילא שיתקשה הוא לקבוע, חלקו של מי מבעלי-הדין גדול יותר בהתמשכותם של ההליכים. לא יהא זה בלתי-סביר לומר, כי כל-אחד מהם "תרם" את חלקו לדבר. לפיכך, ומכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת-הנזק - אין מקום לחרוג מהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, ולחייב בשיעורי ריבית הגבוהים ממה שקובע חוק זה. 59. תשיעית: נשוב לעניין החוב לסוכנות-הביטוח. על-פי חוות-הדעת של המומחה, בהתאם לשיטת "ריבית העברה מבנקים", מסתכמים החובות כולם בסך של 1,856,870 ₪, ומזה - 947,147 ₪ הינו החוב לסוכנות-הביטוח. צויין כבר לעיל, ששווי סוכנות-הביטוח נבדק, אף הוא, בחוות-דעת אחרת, שנערכה על-ידי רואה-חשבון שיינברג, אשר העריך את השווי ב- 493,829 ₪ ביום 31/3/1990 ("ממודד למדד אפריל 1998"). ויצויין עוד, כי מאחד המסמכים שבתיק בית-המשפט עולה, כי הבעל הציע לרכוש את הזכויות שבסוכנות-הביטוח תמורת סך של כ- 18,000 ₪, בלבד! ומהי הנפקות לדיוננו, כאן? על בעלי-הדין חלות הלכות-השיתוף בנכסים, כפי שהתגבשו בפסיקת בית-המשפט העליון. הלכות-השיתוף מקנות זכאות לזכויות וגם אחריות לחובות. התעוררה מחלוקת, האם בן-זוג, הזכאי לשיתוף בנכסים, זכאי להשתתף רק ביתרת זכות שנמצאה בקשר לנכסי בן-זוגו, או שמא חייב הוא גם לשאת באחריות להפסדים או ליתרת-החובה של בן-זוגו. פרופ' א' רוזן-צבי, בספרו יחסי ממון בין בני-זוג (רמות, 1982), כתב, בעמ' 281-282, כך: "חזקת האחריות לחובות היא דרך של חישוב לקביעת היקף זכותו של בן-הזוג על-פי הלכת השיתוף. הלכת השיתוף לא נועדה לכונן שותפות מסחרית בין בני-הזוג. קביעת אחריות בפאסיב תרחיק את היצירה השיפוטית, אשר נועדה להיטיב עם בן-הזוג 'החלש' יותר במסגרת המשפחה, הרבה מעבר לתחומיה הלגיטימיים. עוד בראשית דרכה של הלכת האחריות לחובות… ניסח בית-המשפט את עמדתו באופן ממנו משתמע כי אחריותו של בן-הזוג - הזכאי מכוח הלכת השיתוף - לחובות השיתוף מוגבלת לחלקו בנכס… דרך אחרת המביאה לאותה תוצאה היא מתן זכות ויתור לבן-הזוג על השיתוף. ויתור כזה מחזיר את בני-הזוג למשטר של הפרדת רכוש. בשום מקרה לא תעלה אחריותו של בן-הזוג על מחצית הפרש הפאסיב בלבד. הטעם לכך הוא כי האחריות משתרעת רק על מישור היחסים הפנימיים שבין בני-הזוג. במסגרת ההתחשבנות ביניהם על רקע שיתוף כללי של זכויות וחבויות, ואין היא פועלת במישור היחסים החיצוניים, דהיינו: ישירות בין בן-הזוג האחר לצדדים השלישיים". למיטב ידיעתו של בית-המשפט, טרם זכתה שאלה זו להתייחסות מפורשת של בית-המשפט העליון. עם זאת, לגישתו של פרופ' רוזן-צבי, נמצאה תמיכה בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים. וראה, למשל: ה"פ (ת"א) 39/89 ברנוביץ נ' ברנוביץ, תק-מח 93 (2) 758, מפי השופט בן-יאיר; ת"א (חי') 199/92 אלמונית נ' אלמוני (), מפי השופט גריל. ולענייננו, אין, אמנם, בידי בית-המשפט ידיעה, האם, בסופו-של-דבר, תעלה מסגרת האקטיב על מסגרת הפאסיב; וכיוצא-בכך, לא נטען על-ידי האשה, כי אין היא צריכה להשתתף בחוב לסוכנות-הביטוח (וממילא, שאין היא יכולה להשמע בטענה שכזו, בשלב בו מצויים אנו). קרן החוב לסוכנות-הביטוח עמדה, ביום 1/4/1990, על הסך של 139,878 ₪. על-פי שיטת החישוב בה נקט המומחה, שוערך הסכום ל- 947,147 ₪, נכון ליום 4/9/2000. עו"ד שלם ערך חישוב, לפי תוכנת "עו"דכנית", ומצא, שאילו תוצמד הקרן לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, יעמוד הסכום על 640,037 ₪, נכון ליום 4/9/2000 (ראה סעיף 2 לתגובתו מיום 28/3/2001). אין להתעלם מהפרש משמעותי זה. כאשר אין חולק בין הצדדים, כי שווי סוכנות-הביטוח נמוך, ובהרבה, מסך החובות שהצטברו בגינה; וכאשר הבעל מוכן להציע סך של כ- 18,0000 ₪ לרכישת אותן זכויות, אך דורש - בד-בבד - כי האשה תשא במחצית חוב הקרוב, לשיטתו, למליון ₪ - יש לבחון את הדרישה בזהירות, ובוודאי שאין להגדיל את שיעור החוב, בהתבסס על שיטת-חישוב בלתי-מקובלת, בלתי-מוסכמת והנגועה בפגמים רבים, עליהם הצבענו לעיל. זהירות זו נדרשת גם לנוכח העובדה, שהבעל היווה - ועודנו מהווה - הגורם המוציא והמביא בסוכנות-הביטוח; רזי העסק וניהולו נהירים לו, היטב; ואילו לאשה היתה נגיעה אפסית בדברים, אם בכלל. 60. מורם מהאמור לעיל, שלא נמצא לאמץ את שיטת השערוך, בה השתמש המומחה, תוך שאימץ את עמדת הבעל. לכאורה, אין פסק-הבוררות, קובע מנגנון של הצמדה וריבית, וניתן היה לטעון, כי החובות ישולמו נומינאלית. ואולם, גם עו"ד שלם מודה, ש"חובת תום-הלב תחייב את הצמדת הסכומים למדד-המחירים-לצרכן, בצירוף ריבית של 4% לשנה" (ראה סעיף 4.2 לסיכומיו). כך ננהג. כל החובות יחושבו - מיום 1/4/1990 ועד ליום בו יחולקו הזכויות והחובות - בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה והתיקונים לחוק; לאמור, בהתייחס לתקופה שעד יום 1/6/1993 יעמוד שיעור הריבית על 8%; ומאותו מועד ואילך - על 4%. במידה שיחול שינוי בשיעור הריבית בעתיד, בתקופה שמיום מתן החלטה זו ועד למועד חלוקת הזכויות והחובות - ייעשה החישוב, לגבי התקופה הרלבנטית, לפי שיעור הריבית שייקבע. סוף-דבר 61. שיטת השערוך, בה נקט המומחה ("ריבית העברה מבנקים" - "שיטת החשב הכללי") - אינה יכולה להתקבל. חישוב החובות ייעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, כמפורט בסעיף 60 לעיל. לנוכח העובדה שהמומחה אישר בעדותו, כי מצא שהאשה שילמה חוב ששיעור הקרן שלו 7,177 ₪ - יובא גם עניין זה בכלל חישוב החובות. וראה: פרוטוקול הדיון מיום 11/10/2001, עמ' 7, שורות 6-12. באותה ישיבה אף הסכימו כונסי-הנכסים, כי עו"ד שלם יוכל להשיג על ממצאיו של המומחה לגבי פריטים 27, 28, 29, 30, 31, 36, 37, 38, 39, 40, 41, 42 ו- 43 מחוות-הדעת (ראה עמ' 8, שורות 8-11). עו"ד שלם לא הודיע דבר בעניין לבית-המשפט, שמא מתוך שהמתין להחלטה זו. לפיכך, יודיע עו"ד שלם, בתוך 15 ימים ממועד המצאת ההחלטה לידיו, אם מבקש הוא להשיג על אותם ממצאים; ובהתאם לכך ייקבע אופן המשך בירורו של ההליך (בין זימון בעלי-הדין וכונסי-הנכסים לדיון נוסף בעניין; ובין הגשת טיעונים בכתב, בלא צורך בדיון). היה ועו"ד שלם יוותר על הגשת השגות - יוכל המומחה לערוך את חישוב החובות, על-פי הדרך שהותוותה, בלא צורך במתן הוראות או הבהרות נוספות. השאלות שהוכרעו בהחלטה זו נוגעות למחלוקות שנתגלעו בין כונסי-הנכסים; ומאליו מובן שלא יינתן צו להוצאות. שערוךבני זוגחוב