להלן פסק דין בנושא תביעה למזונות אישה וילדים: פסק דין 1. התובעת 1 (להלן: התובעת) והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 28/06/89. מנישואין אלו נולדו ילדיהם הקטינים: X- ילידת 22/03/90 ו X - יליד 10/01/93. 2. משעלו הנישואין על שרטון עזבה האם את הדירה המשותפת בבית שמש. תחילה יצאה בגפה לבית הוריה ומאוחר יותר הצטרפו אליה הילדים. כיום הם מתגוררים בדירה שכורה בפתח תקוה, לאחר שנקבע כי המשמורת על הילדים תהיה לאם. עניינו של פס"ד זה בתביעה למזונות שהגישו האשה והילדים ביום 05/02/98, מיד בסמוך למועד בו עזבו את הדירה המשותפת. לענין מזונות האשה 3. מהדיונים הרבים שקויימו בתובענות שהוגשו, מהתסקיר, מעדותה של התובעת וכן מהזמן שחלף מאז עזיבתה, עולה בבירור שאין פניה לחיי שיתוף עם הבעל. יחד עם זאת היא מסרבת לקבל גיטה כל עוד לא יוסדר נושא הרכוש (שבענייננו הוא בסמכות ביה"ד הרבני). לטענת התובעת היא עזבה את הבית משהגיעו מים עד נפש, לאחר שהנתבע כפה עליה יחסי מין בניגוד לרצונה, הצר צעדיה וכפה עליה את אורח חייו. לדבריה, גם מעורבותם של הוריו בחייהם המשותפים, שהחלה מיד לאחר נישואיהם, גרמה להתדרדרות במצב היחסים ביניהם. עוד העידה התובעת כי ביום 05/02/98 עזבה בבהילות את הבית לאחר שהנתבע איים עליה באיום שהשתמע כאיום על חייה. בענין זה העידה אמה כי זו התקשרה אליה מבוהלת בטלפון ואמרה שהנתבע איים עליה. לפי דברי האם היא אמרה לבת "תברחי כל עוד רוחך בך. אני מטלפנת לאיריס (החברה שהתובעת ברחה אליה בלילה הראשון - ח.ב.) והם ירוצו לקראתך..." (עמ' 72 לפרו' ש' 13). הנתבע, לעומתה, טוען כי לא כפה על האשה יחסי מין, אף שזו סרבה להיות בקשר אינטימי עמו. כ"כ הוא מכחיש כי התובעת עזבה את הדירה המשותפת בעקבות איומיו. לדבריו העובדה שהתלונה במשטרה לא הוגשה אלא חמישה ימים לאחר מועד האיום הנטען וכן העובדה שתובענות בענין משמורת ומדור הוגשו ע"י התובעת לביה"מ כבר ביום 05/02/98 יש בהן כדי להצביע על כך שלא בעקבות איומים ברחה וכי היא תכננה את הדבר מבעוד מועד. 4. לטענת הנתבע חיי הנישואין נכשלו עקב אי רצונה של האשה לקיים עמו יחסי אישות וכן עקב חזרתה בה מהסכמתה לנהל אורח חיים דתי, אותו קיבלה על עצמה עם הנישואים. עוד הוא טוען כי כל נסיונותיו להגיע לפיוס עם האשה, לרבות הסכמתו להחליף את מקום המגורים נדחו על ידה. לטענתו מעשיה והתנהגותה של האשה מצביעים על העדר תום לב שכן מבקשת היא לאחוז בחבל בשתי קצותיו: היא גם נטשה את הבית והרחיקה את הילדים מאביהם וגם מסרבת לגט. בנסיבות אלו, לטענתו, אין הוא חייב במזונותיה, שכן הינה בגדר "מורדת". הדין החל בענין מזונות האשה: 5. על פי סע' 2 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט1959-: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו...". בענייננו חל על הצדדים הדין העברי שלפיו חיוב הבעל במזונות אשתו הינו מהחיובים הכספיים העיקריים החלים עליו. כפי שנפסק בשו"ע אבן העזר, סימן ס"ט: "כשנושא אדם אישה מתחייב לה בעשרה דברים וזוכה בה בשלושה דברים אפילו לא נכתבו: ... ב. אלו הן ה-י' דברים: מזונותיה וכסותה ועונתה ועיקר כתובתה ורפואתה ולפדותה...". ובכלל כסותה - מדור: "א. כסותה כיצד חייב ליתן לה בגדים הראויים לה... ובכלל הכסות שהוא חייב ליתן לה כלי בית ומדור שיושבת בו...; ב. המדור ששוכר לה..." (שם, סימן ע"ג). העולה מן האמור הוא כי חובת הבעל במזונות אשתו אינה רק במובן הצר של הדברים, אלא חייב הוא גם בכל יתר צרכיה שהוקשו לדין מזונות - לרבות כסות, מדור וריפוי (ר' שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה רביעית מורחבת, עמ' 106-107). 6. דא עקא, הכלל הינו כי האשה זכאית למזונותיה רק אם היא חיה עמו. משעזבה את הבית המשותף ואין היא מצויה עמו, בדרך כלל היא מפסידה את זכותה למזונות. הטעם להלכה השוללת מזונות מהאשה שאינה חיה עמו בכך שכאשר אינה עימו ממילא אינה יכולה למלא את החובות המוטלים עליה כלפיו מתוקף הנישואין (ר' ע"א 294/80, כהן נ' כהן, פ"ד ל"ד (4) 358). 7. למרות הלכה עקרונית זאת נפסק שאם האשה שאינה חיה עם בעלה מוכיחה כי הסיבה שהביאה להפסקת המגורים בצוותא הינה מטעם הנראה מוצדק לביה"ד (או לביה"מ) - "ממנו ולא ממנה" - הרי שחובתו של הבעל להמשיך ולזון את אשתו שרירה וקיימת. יש לציין אף זאת: כאשר המניעה איננה ממנה אך גם אינה ממנו, אלא נובעת מסיבה אוביקטיבית כלשהי, נראה שדי בקביעה שהמניעה איננה ממנה כדי לחייב את הבעל במזונותיה ובשאר צרכיה כאמור (ר' ע"א 256/56, מילר נ' מילר, פ"ד י"ט (3) 174). ועוד זאת - אי מחאת הבעל על עזיבת אשתו והסכמתו על ידי התנהגותו לפירוד שנוצר ביניהם יתפרש ע"י ביהמ"ש כי גם הבעל הכיר בכך שעזיבת האשה נובעת מסיבה מוצדקת - והחיוב במזונותיה ובשאר צרכיה האחרים ימשיך לחול עליו (ע"א 358/64 מזרחי נ' מזרחי, י"ח (4) 523, 529). בענין זה ר' הג"ה של הרמ"א, שו"ע, אה"ע, סימן פ' סעיף י"ח: "אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום...". הוי אומר, כאשר חולפת הסיבה לעזיבת האשה, מחובתה לחזור לבית בעלה, שאם לא תעשה כן תפסיד מזונותיה, ובלבד שמתמלאים שני תנאים: האחד - שהבעל הביע בפניה את רצונו לקבלה בחזרה, והאחר שלא קיימת "מניעה" לשובה לבית בעלה, אשר זה האחרון אשם בה (ע"א 358/64 מזרחי, שם, 529-530). 8. שאלה אחרת הינה אם אמנם כעבור פרק זמן מאבדת האשה זכותה למזונות או שמא זכותה לחזור לבית המשותף בכל זמן - ומשחזרה מתחדש חיוב הבעל במזונותיה. בענין זה נאמר בע"א 115/73 וייס נ' וייס (פ"ד כ"ט (1) 48, 51-52): "בפסקי דין רבניים ושל בית המשפט נקבע לא פעם לגבי אשה שעזבה את בעלה ללא סיבה מבוררת, שכל עוד שהיא ממשיכה במצב זה של "מעין מורדת", פטור הבעל מחובת המזונות כלפיה. ואולם, כאשר היא מודיעה על רצונה ונכונותה באמת ובתמים לחזור אליו ולמלא את חובותיה כלפיו, חוזרת אליה הזכות למזונות ממנו, ובלבד שבשל עזיבתה את בית בעלה לא הוכרזה כמורדת ממש. במקרה כזה, עקב הכרזה כמורדת, היא מפסידה את כל זכויותיה כאשת איש, לרבות מזונות, ושוב אינה יכולה להחזיר לעצמה את זכויותיה". ובהמשך: "על דעת הרוב של בית הדין הרבני הגדול, ירושלים בערעור תשכ"ה112/ - א' נ. ב'; פד"ר, כרך ו', עמ' 33, 42-43, נקבע לאמור: ...כשהיא חוזרת בזמן מן הזמנים, חוזר אז הבעל להיות חייב במזונותיה. ... הדגשתי את המילים "בזמן מן הזמנים" כי משתמע מהן שבענין זה אין האשה מוגבלת בזמן. במבט ראשון נראה הדבר תמוה, אך כנראה שזו מדיניותו וזה חפצו של הדין להעניק לאשה יתרון ולאפשר לה להחזיר את חיי המשפחה לתיקנם בכל עת, כל עוד שלא חל הניתוק המוחלט על ידי הכרזתה כמורדת ממש או על ידי גט פיטורין. ואולם תנאי לכך, כאמור להלן באותו פסק דין, הוא שעליה לשכנע את בית הדין כי החזרה היא "כנה ומובטחת"". 9. בהלכה קיימות שתי סוגיות נפרדות לענין שלילת מזונותיה של האשה: האחת מדיני מורדת והשניה לפי הכלל ש"אין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו". 10. הטענה שהעלה הנתבע לענין שלילת מזונות האשה בהיותה בגדר "מורדת" דינה להידחות: ענין המזונות שמורדת מפסידה אינו אלא פועל יוצא מזה שהיא מאבדת את כתובתה, שכן המזונות הינם מתנאי הכתובה. מה גם שהסמכות הבלעדית להכריז על אשה כמורדת הינה לביה"ד הרבני, לאחר התמלאות תנאים מוקדמים הכוללים: התראה, הכרזות בפומבי, הפצרת ביה"ד באשה שתימלך בדעתה וכן חלוף תקופה של שנים עשר חודשים (ר' שו"ע, אבן העזר, סימן ע"ז). בענין זה ר' בג"צ 206/70 שרגאי נ' ביה"ד הרבני האיזורי, ירושלים ואח', פ"ד כ"ד (2) 487, בעמ' 493, כפי שצוטטו מפד"ר, כרך ו' עמ' 42): "אין צורך להרבות בדברים כי פיטור ממזונות מטעם מרידה אינו מכוח הלכות מורדת, ואינו אחד מדיני מורדת המוכרזת. כל דיני איבוד הזכויות במורדת הם אחרי התראות והכרזה, ורק אחרי עבור י"ב חודש במרד, מה שאין כן לענין מזונות שהיא מפסידתן בלי התנאים הללו ומיד. והטעם הוא, לפי שפטור המזונות הוא, מפני שכלל הוא כי אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם כן היא ממלאת חובותיה כלפיו; וכל עוד איננה ממלאתן הוא פטור ממזונותיה, אף על פי שעדיין לא נקבע דינה למורדת". ובהמשך: "...דין מורדת זו אינו מהלכות המורדת הכללית, וסימן לדבר הוא, שמקום משכנן של הלכות מורדת זו בשולחן ערוך, הוא בסימן ע' מקום הלכות מזונות, ולא בסימן ע"ז מקום הלכות מורדת... וביאור הדברים הוא, כי הפטור ממזונות כאן איננו מדין מורדת המפסידה את כל זכויותיה מכוח אישות, משום קנס, או מפני שלגבי הזכויות רואים את האישות כאילו נעקרה עקב המרידה; לא כך הוא, אלא שהפטור אינו אלא ממזונות בלבד, ובמסגרת הלכות מזונות גרידא, מבלי שיהא קשר לכל מסכת הזכויות והחובות הנובעות מכוח אישות, כי הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו". 11. יש לבחון, איפוא, אם מפסידה התובעת את מזונותיה מן הטעם שאין היא חיה עימו. בענין זה ההלכה הינה כי אמנם על האשה להוכיח כי הסיבה שהביאה להפסקת המגורים בצוותא הינה "ממנו ולא ממנה", אלא שמשקלה הסגולי של ההוכחה הנדרשת הוא קל מאוד. בע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד י"ט (3) 171, עמ' 180 נאמר לענין זה: "...אין צורך בעדות מסייעת לטענות האשה אלא מספיק שכנוע השופט לפי כל חומר הראיות שלפניו. דברים אלה הם מובנים וצודקים. הלא בחיים שבין בעל ואשתו, לא תמיד ישנם עדים זרים היכולים להעיד וישנן עובדות ונסיבות שהן בבחינת דק מן הדק ועל פי מכלול העדויות והנסיבות אפשר לקבוע אם האשה הוכיחה נכונות וכנות טענותיה". 12. כאמור, מחלוקת שנויה בין הצדדים בשאלה אם אמנם מסיבה מבוררת ומוצדקת עזבה התובעת את הבית. המסקנה העולה מהתנהגותה של המבקשת ומדרך התנהלותה הינה כי היא מאסה בבעל ובחיי הנישואין עמו. נראה כי לתוצאה זו חברו התנהגותו של הנתבע והוריו מחד, ומאידך חוסר בשלותה לחיי נישואין ורתיעתה מההתחייבויות שלקחה על עצמה בענין אורח החיים שינוהל בבית המשותף. כפי שצויין בתסקירי פ. הסעד מדובר בבני זוג שנכנסו למערכת הנישואין, כל אחד ממניעיו שלו, ללא קשר רגשי עמוק ובלא שגילו בשלות בהתמודדות עם בעיות בינזוגיות, כשכל אחד מביא צרכים אחרים למערכת הזוגיות ואיננו מגלה רגישות מספקת לצרכיו של האחר. נראה שלא איומי הנתבע הביאו לבריחתה של האשה, אלא ההחלטה שגמלה בה להשתחרר ממערכת חיי נישואין שאינם לרצונה, מאבק לעצמאות, מרידה במוסכמות ובמסגרות ונסיון לגבש זהות עצמית משלה. 13. בנסיבות אלו קשה לקבוע שבגינו של הנתבע עזבה את הבית. לקושי זה מתווספת העובדה כי אף שאין לה כל כוונה לחזור לחיי שיתוף עם הנתבע ואף שהרחיקה את ילדיהם המשותפים ממנו, גם פיזית וגם רעיונית, אין התובעת מוכנה לסידור גט שישחרר את הנתבע מכבלי הנישואין הלא מוצלחים ויאפשר לו לבנות חיים זוגיים חדשים. 14. ואף זאת, כפי שיפורט להלן לענין מזונות הקטינים, עובדת התובעת ומכל מקום עבדה מעת לעת והיא מסוגלת לעבוד ולפרנס את עצמה והנתבע פטור ממזונותיה בהיות "מעשי ידיה תחת מזונותיה". לענין מזונות הקטינים 15. זכאות הקטינים למזונות, מדור, כסות, רפואה, חינוך ושאר צרכיהם אינה שנויה במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים הינה אך בענין גובה הסכום שעל הנתבע לשלם לכיסוי צרכי הקטינים כאמור. 16. בהתייחס לגילם של הקטינים חובתו של הנתבע לשאת במזונותיהם ההכרחיים הינה חובה בסולוטית. באשר למזונות מדין צדקה - אלו חלים בשווה על כל אחד מההורים באופן יחסי ליכולתו והכנסותיו. 17. כפי שכבר נקבע לא אחת יש לפרש הצרכים ההכרחיים על דרך הצימצום. מדובר בצרכים מינימליים השווים לכל ילד, ללא קשר למצבם הכלכלי של הוריו. (ר' פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד ל"ו (3) 449, 461). 18. הנתבע הינו מורה במקצועו והכנסתו (משני מוסדות לימוד) מגיעה לכדי כ5,300- ש"ח לחודש, לאחר ניכוי של תשלומי החובה. 19. התובעת לא פעלה כמתחייב מהוראות הדין כדי לגלות לביה"מ את רמת הכנסותיה. ההיפך, היא עשתה ככל יכולתה כדי להמעיט ולהסתיר הכנסותיה. כך לא צירפה תלושי שכר ממקומות עבודתה וכך הסתירה הכנסותיה מעבודתה אצל אביה. את עבודתה אצל אביה, אישרה למעשה בסיום חקירתה (עמ' 51 ש' 12): "עוזרת לו מידי פעם לאבא וזה לא שזה עבודה ויש לי טובת הנאה קטנה כי המכונית של אבא אצלי והוא משלם לי דלק. הוא לא שילם לי שכר אלא דמי כיס בסך 300-400 ש"ח לשבוע". הנה כי כן נמצאים אנו למדים כי בתמורה לעבודתה אצל אביה היא מקבלת ממנו מכונית בתוספת הוצאות דלק וכן תשלום חודשי בסך של 1,200-1,600 ש"ח לחודש. התובעת העידה כי היא מתכננת לעבוד כמטפלת לתינוק (עמ' 52 ש' 17-18). 20. טוען, ובצדק, ב"כ הנתבע שהתובעת ערבה בין צרכיה ובין צרכי הקטינים, זאת למרות הוראה מפורשת בתקנה 261 (ב) לתקנות סה"ד האזרחי הקובעת: "היתה תביעה למזונות בעד מספר תובעים, יפורטו בכתב התביעה צרכיו של כל תובע בנפרד". בכך הקשתה על איתורם המדוייק של צרכי הקטינים. 21. התובעת והקטינים מתגוררים בדירה שכורה בפתח תקוה תמורתה משולמים דמי שכירות בסך השווה ל470- דולר לחודש. 22. בהתייחס לרמת הכנסותיהם של הצדדים בעת המגורים המשותפים ניתן לקבוע כי רמת חייהם של הקטינים לא היתה גבוהה מלכתחילה. כ"כ יש להתחשב בכך כי בגינה של התובעת על האב לנסוע מרחק רב כדי לבקר את הקטינים, שכרוך בהוצאות ניכרות. 23. עוד מן הראוי לציין כי סכום המזונות הזמניים נפסק בהתחשב בהוצאות שהותו של הקטין ... במעון. הוצאה שאינה קיימת עוד. 24. הדרישה להחזר ההלוואות שלקחה התובעת מהוריה דינה להידחות. שכן נפסקו מזונות מיום שהקטינים עזבו למעשה את בית אביהם והם אמורים לכסות גם הלוואות שנלקחו לצורך מזונותיהם בתקופה הראשונה. כך הדבר בקשר להוצאות הציוד - שחולק בין הצדדים במסגרת הדיונים בביה"מ. 25. בהתייחס לכל אלו פוסקת מזונות הקטינים כדלקמן: א. מזונות בסך 2,800 ש"ח לחודש (מחצית לכל ילד) החל מיום הגשת התביעה (05/02/98). ב. הסך הנ"ל יהיה צמוד למדד הידוע היום ויתעדכן אחת לשלושה חודשים ללא חיוב למפרע. ג. בנוסף ישא הנתבע במחצית עלות ההוצאות החריגות של הקטינים, לרבות: הוצאות רפואיות שאינן מכוסות ע"י קופ"ח, הוצאות טיפול פסיכולוגי, ריפוי שיניים, משקפיים ועדשות מגע, הוצאות חינוך - כגון שיעורים פרטיים, קייטנות, טיולים, דמי שכלול, הוצאות עבור חגיגת בר מצוה / בת מצוה. חלקו בהוצאות כאמור ישולם בתוך 30 יום ממועד הדרישה בכפוף להצגת קבלות. ד. בהגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18 או לשירות צבאי (המאוחר מבין השנים) יפחת חלקו בסכום המזונות ל1/3- עד הגיעו לגיל 21 או עד לתום השירות הצבאי (המאוחר מבין השנים). ה. הסכום שהצטבר מיום הגשת התביעה בקיזוז הסכומים ששולמו בפועל ישולם בחמישה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 02/09/01, בנוסף לדמי המזונות השוטפים. ו. פיגורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. ז. קצבת הילדים שמשלם המל"ל תשולם לידי האם בנוסף לדמי המזונות דלעיל. 26. כ"כ ישלם הנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ, מהיום. קטיניםמזונות