להלן פסק דין בנושא תביעת מזונות ילדים מהאבא: פסק דין 1. שתי קטינות, כבנות 12 שנים וחצי ו- 11 שנים וחצי, תובעות מזונותיהן ומדורן מאביהן. הורי הקטינות התגרשו זה מזה, בגט-פיטורין, כדת-משה-וישראל, בשנת 1994. 2. על-פי הסכם-גירושין שנערך בין ההורים, התחייב הנתבע, בין-השאר, לשלם למזונות הקטינות סך של 800 ש"ח לחודש, צמוד לתוספת-היוקר המשתלמת לשכירים במשק, מעת לעת. הסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק-דין, בבית-הדין הרבני האיזורי ברחובות, ביום 8/11/1994. סכום המזונות משוערך להיום, כדברי האם, לסך של 905 ש"ח. 3. ביום 15/2/1998, פנתה האם והגישה תביעה לבית-הדין הרבני להגדלת שיעור מזונותיהן של הקטינות. כתב-התביעה נערך - כך נראה - על-ידה, ולנוכח קוצר יריעתו, נביאו, במלואו, וכלשונו: "היות והבנות גדלות וההוצאות כמובן גדלות איתן. אני עדיין גרה בשכירות בשוק החופשי. ההחזר שאני מקבלת הינו רק 2/3 ממחיר השכרת דירה ואני לא יכולה יותר לעמוד בלחצים כספיים. ביקשתי ממנו להגיע לפשרה בעניין ההגדלה כדי לא להטריח את עצמנו וגם לא את כבודם אך הגרוש החליט לתת אישור רק במידה ולא יחייבו אותו כי אם המזונות אני מקבלת דרך הביטוח הלאומי. המזונות כיום עומדים על סך 898 ש"ח שזה באמת צחוק ילדים לגבי שתי בנות מתבגרות. על כן אבקשכם לדון בנושא. על סמך הנ"ל הנני מבקשת את כבוד בית-הדין לקבוע לנו מזונות גבוהים יותר כדי שלא אחיה בלחץ ולא הבנות". 4. ביום 1/3/1998, הופיעו ההורים בבית-הדין הרבני. מפרוטוקול הדיון, שצורף לכתב-התביעה, והמשתרע על עמוד אחד, נלמד, כי כל אחד מההורים אמר דבריו, בתכלית קיצור. פסק-דינו של בית-הדין הרבני ניתן ביום 4/3/1998, ואף העתקו צורף לכתב-התביעה. פסק-הדין עצמו - קצר אף הוא - ולהלן נביאו בשלמותו: "לאחר שמיעת דברי הצדדים, והעיון בחומר שבתיקים, ביה"ד פוסק: דוחים תביעת האם - דעוס יעלה - להגדלת מזונות מהאב כברה מנחם (נראה כי נפלה טעות בשמו הפרטי של האב - ג' ג'), עבור בנותיו שברשותה. ופסק-הדין שניתן מאיתנו בעבר בתוקפו עומד". המצב המשפטי 5. בית-הדין הרבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטין בדרך אחת בלבד - אם ניתנה הסכמה לשיפוטו על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 - כשהקטין הינו צד להליכים, ועניינו נדון בו לגופו. וראה: ע"א 21/83, גבאי נ' גבאי, פ"ד לח (2) 54. 6. כאשר קנה לו בית-הדין הרבני סמכות, כאמור לעיל, הרי שכל תביעה לשינוי דמי המזונות - נתונה לסמכותו הנמשכת. אם לא נקנתה סמכות בעניין, רשאי הקטין לפנות בתביעה עצמאית למזונותיו - לבית-המשפט האזרחי. וראה: ע"א 174/83, סוחר נ' סוחר, פ"ד לח (2) 77. 7. ומתי קונה לו בית-הדין הרבני סמכות לדון במזונות קטין? - רק כאשר מדובר בתביעת מזונות של הקטין עצמו, ולא בתביעה להשבת יציאות של הורהו. במקרה הראשון, מתדיין הקטין עם ההורה; ובמקרה השני, מתדיינים ההורים, בינם לבין עצמם. וראה: בר"ע 120/69, שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג (2) 171. 8. פסק-הדין המנחה והמסכם את ההלכות בדבר האבחנה בין סוגי התביעות, ניתן בע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו (4) 625, שם נקבע, כדלקמן: השאלה, אם קטין היה צד להליכים בבית-הדין הרבני, היא שאלה שבעובדה, והנטל להוכיח עובדה זו הוא על כתפי הטוען לה. לרוב, תוכרע השאלה לפי האמור בכתב-התביעה. אפילו נכלל הקטין כצד להליכים בבית-הדין הרבני, על-פי המפורט בכתבי-הטענות - עדיין לא יקנה בית-הדין הרבני סמכות-שיפוט בעניין מזונותיו, אלא אם נדונה תביעתו לגופם-של-דברים ובית-הדין הכריע בה. רק כאשר מוכח שאכן התקיים דיון, כהלכתו, בתביעת קטין למזונותיו, וניתנה בו התייחסות נפרדת, שבה היתה טובת-הקטין - וזו בלבד - לנגד עיניו של בית-הדין הרבני - כי אז יהא בהחלטה כזו לכבול את הקטין לסמכות בית-הדין הרבני. 9. קביעות אלו הנחו את בתי-המשפט האזרחיים, כל אימת שנטען על-ידי אב, כי בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון במזונות ילדו הקטין; שאז, נבחנו שני תנאים מצטברים: האחד, כי הקטין היה צד להליכי בית-הדין הרבני, מהבחינה הפורמלית-צורנית; והאחר, כי הקטין היה צד להליכים אלו אף מן הבחינה המהותית. 10. המבחנים, אשר נתגבשו בפסיקה בעניין זה, הינם אלה: א. שאלה היא, מיהו הצד למשפט: האם ההורה, או שמא הקטין? על שאלה זו יש להשיב, תוך לימוד כתב-התביעה עצמו. ב. תביעה המוגשת על-ידי אם למזונות ילד קטין, הינה תביעתה של האם להשבת המזונות אותם היא מוציאה עבור הילד. ג. תביעת הקטין עצמו למזונות, מאופיינת בכך שהקטין מופיע בכתב-התביעה כתובע, ואילו האם מופיעה כאפוטרופא שלו. ד. רק כאשר נאמר, מפורשות, בכתב-התביעה, כי האם תובעת בשם הקטין - ניתן יהא אז לבחון, מהבחינה המהותית, האם התקיים, בפועל, דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות. וראה: ע"א 516/83 גולפרב נ' גולדפרב, פ"ד לח (3) 667; ע"א 445/84 חבושה נ' חבושה, פ"ד לט (3) 713. 11. מרכז הכובד בבחינת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון במזונותיו של קטין, עבר בעת האחרונה, לכיוונו של "מבחן הכותרת", כמבחן מספק להכרעה. בעע"מ (ת"א) 17/98 בורוחוב נ' בורוחוב (לא פורסם; מפי סגן הנשיא, השופט פורת) נקבעו הקביעות דלקמן: א. לפי מבחן הצורה והכותרת ובמידה שמבחן טכני זה מלמד ברורות ובלא ספיקות, כי הקטין אינו צד לתביעה - אזי אין צורך להעמיק ולחקור מעבר לכך. ב. כיום, בעידן של זכויות-האדם, בכלל, וזכויות-הילד, בפרט - יש להקפיד הקפדת יתר להבטחת מעמדם של ילדים, ואין לחקור ולחפור, כאשר מבחן הכותרת והצורה הינו חד-משמעי, כאמור. 12. קביעותיו דלעיל של בית-המשפט המחוזי תואמות להלכות שנתן בית-המשפט העליון בעניין זה, ומתיישבות עמן. לאמור, רק כאשר עולה ממבחן הכותרת והצורה, כי הקטין הוא זה התובע, נפתח הפתח לבחינה מהותית של הסמכות. וראה, למשל: ע"א 3695/96 צייטלין נ' טשינגל, דינים עליון, כרך נב, 160. 13. ב-ע"מ (ת"א) 1053/99 עובד נ' עובד (לא פורסם), חזר השופט פורת וריכז מסקנותיו, כך: "א. ילד זכאי לתבוע מזונות בשם עצמו ולמען עצמו ולכן הבדיקה הראשונה שנעשית היא המבחן הצורני, היינו מבחן הכותרת ולשון הכתוב בתביעה. אם הילד מופיע בכותרת והתביעה ערוכה בשמו, אפשר לומר שהתביעה היא תביעת הילד, אולם אם האם מופיעה בכותרת, והיא תובעת כספים, יש לראות את התביעה כתביעה להשבה של כספים שמוציאה האם על הילד, וזו אינה תביעת מזונות בשם הילד, אשר יוצרת זיקת המשכיות אל ביה"ד הרבני. ב. יחד עם זאת, אפשר לסטות ממבחן הכותרת אם מבחינת צורת הדיון ואיכות הדיון אפשר להיווכח כי עניין הילד נשקל כהלכה, נבדק כהלכה ונדון כהלכה. במקרה שכזה אפשר לומר שהליקוי במבחן הצורני בא על תיקונו בדרכי הדיון". 14. יתירה מכך, בפרשת "עובד", דלעיל, נקבע גם מבחן נוסף: "ב"כ המערער מצביע על כך כי סכום המזונות שנפסק הוא כיום שווה ערך ל- 505 ש"ח (פסק-הדין ניתן שם ביום 17/11/1999 - ג' ג'). סכום זה הוא הוכחה נוספת (אולם לאו דווקא ההוכחה המכריעה לענייננו), כי לא נפסק סכום מזונות ריאלי. הסכום לפי ערכו כיום הוא כמחצית המזונות ההכרחיים המקובלים בבתי-המשפט לענייני משפחה, ובקושי מספיק לתצרוכת המזון בלבד והוא לכל הדיעות מתעלם לחלוטין מן הצרכים שפרטה האם בכתב-התביעה ... לכן, התוצאה מעידה בדיעבד גם על מהות הדיון, אם כי איני מסיק את המסקנה העיקרית רק מסכום המזונות אלא כאמור, מדרך הדיון והדברים כפי שפורטו הן בכתב-התביעה והן בהחלטת ביה"ד הרבני". מהלכה למעשה 15. מעיון בכתב-התביעה שהוגש לבית-הדין הרבני, נלמד, בבירור, ששם התובעת בכותרת התביעה הינו שמה של האם, בלבד. הקטינות אינן מופיעות כתובעות בתובענה. האם מציינת, במפורש, ש"ההוצאות כמובן גדלות" - ללמדנו, שאלה הוצאותיה שלה, אותן הוצאות שהיא מוציאה עבור הקטינות. רק האם עצמה חתומה על כתב-התביעה, ולא מצויין שם, כי התביעה הוגשה עבור הקטינות, או מי מהן, באופן עצמאי ונפרד. 16. לכאורה, די לנו בכך, כדי לומר, שעל-פי המבחן הצורני, המדובר בתביעת האם להשבת כספים שהוציאה עבור הקטינות, ואין בתובענה המונחת בפנינו כיום, כדי ליצור סמכות שיפוט לבית-הדין הרבני, מכוח "כלל ההמשכיות". 17. אולם, אם אפילו נותר ספק בלב איש, ויקשה השואל ויאמר, כי נושא התביעה הוגדר שם "הגדלת מזונות", להבדיל מ"השבת יציאות" - הרי נבחן את המהות; וזו מעידה, ללא כחל וסרק, שלא נערך כל דיון ענייני במזונותיהן של הקטינות. החלטת בית-הדין הרבני ניתנה בישיבה הראשונה והיחידה אשר התקיימה בתיק. פרוטוקול הדיון קצר ביותר וסתמי. לא ניתנה לאם כל אפשרות להביא ראיות להוכחת התביעה, או לסתירת טענותיו של האב-הנתבע. ואף זאת. פסק-דינו של בית-הדין הרבני נעדר, עם כל הכבוד, כל הנמקה שהיא. אין בפסק-הדין כל התייחסות שהיא ליכולתם הכלכלית של ההורים ולצורכיהן של הקטינות. מאליו מובן, שלא ניתן לטעון, לנוכח כל זאת, כאילו התקיים דיון ענייני לגופה של שאלת מזונות הקטינות. כפי ששנינו לעיל, ומשנוכחנו כי שיעור המזונות מגיע לסך של כ- 900 ש"ח לחודש, עבור שתי קטינות - גם לעובדה זו, קיים משקל, שאין לבטלו (לנוכח הדברים שנאמרו בפרשת "עובד" דלעיל), בקביעה לעניין "איכותו" של הדיון שנערך. וראה, גם: ע"א 410/85 חמד נ' חמד, פ"ד מ (1) 110, שם נאמר: "לא נתקיים כל דיון ענייני אשר בו ניתן היה לקבוע את צורכיהם (של הילדים - ג' ג') לא נאמר אלא משפט אחד, ובלי שבית-הדין בחן את יסודו, הרכבו ומהותו, פסק על פיו סכום, אשר שיעורו אין בו לכאורה כדי להניח את הדעת ואשר שב ומבטא גם בכך את העובדה, שלא נידון במידה מינימלית הראויה". זכויות הילד 18. הקפדנות, בה נבחנת שאלת סמכותו של בית-הדין הרבני בנוגע למזונותיו של קטין, מתחייבת מהחשיבות שבהגנת זכויות הקטין. וכבר בפרשת "חבושה" דלעיל, למדנו מבית-המשפט העליון, כי: "ועל הגיונם של דברים אין צורך שנרחיב את הדיבור: אם לגבי אדם רגיל, שעל כשירותו המשפטית אין עוררין, אומרים אנו שאין הוא קשור במשפט שלא היה צד לו, קל וחומר לגבי קטין, שאין בידו להגן על זכויותיו". 19. חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וקיומה של האמנה לזכויות הילד משנת 1989, הוכרו בפסיקה כפורסים סוכת הגנה חוקתית על הילד, ויש בהם כדי לחזק את מעמדו של הקטין כנושא זכויות וכבעל אישיות עצמאית במשפט. ולעניין זה, ראה: דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד נ (1) 48; ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט (1) 221. 20. השופט חשין הטיב להמחיש רוח זו, בע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט (2) 578, 626: "מסענו תם, ועתה ידענו כי בית-המשפט המחוזי קנה סמכות להידרש הן לתביעת האבהות והן לתביעת המזונות שהגישה הילדה נגד פלוני, עלה בידינו לסלול דרך לפני זו הקטנה, ושמחתי שאומרים שכך דין בארצנו. ייצא הקול וידעו הכל כי ענייננו - עניינם של בתי המשפט בישראל - הוא בטובתו ברווחתו ובאושרו של היחיד, סמכות של בתי משפט ושל בתי דין כבודה במקומה יימצא, ואולם כבודו של אדם נעלה על הכל. והרי סמכות זו אינה אלא כלי ומכשיר לגילוי אמת ועשיית צדק ליחיד ולכלל. שאלה של סמכות אין היא נושאת תכלית בגופה, ולא בה עיקר, ואם אך נדע מה הוא עיקר אף דרכנו אליו תימצא לנו". 21. ראינו, איפוא, כי לבית-משפט זה מסורה הסמכות לדון בתובענת הקטינות למזונותיהן מאביהן; וכך נוכחנו לאור עמדתו הברורה של הדין וההלכות בהן אנו מחוייבים; ואף אם לא היינו מוצאים לנו נקב מחט שבדין, לפתחו של היכל, לעשות בו צדק עם הקטינות - הבהיר לנו הדין, כי הצדק והסמכות שלובי זרוע המה, בסוגייה, נשוא דיוננו זה. לשאלת המזונות גופא 22. הנתבע עצמו, לא טרח להתגונן מפני התובענה, ואף לא להתייצב לדיון. כתב-התביעה נמסר לידיו ביום 1/11/2000. בהחלטה מיום 17/12/2000, הועיד בית-המשפט דיון להיום. האם, אשר אינה מיוצגת, הציגה בפני בית-המשפט אישור-מסירה, המעיד על כך, שגם אותה החלטה של בית-המשפט ובה נקוב מועד הדיון דהיום, נמסרה לידי הנתבע, ביום 12/2/2001 (ראה ת1/). שתי המסירות בוצעו על-ידי שליח, המועסק בחברה למתן שירותים משפטיים. משכך, נחה דעתו של בית-המשפט, כי בוצעה מסירה, כדין. 23. קמה זכותן של הקטינות ליטול פסק-דין, בהעדר-הגנה, נגד הנתבע. ואולם, אין המדובר בזכות מוחלטת. מאחר שתובענה למזונות אינה בבחינת תובענה לסכום כסף קצוב, רשאי בית-המשפט לדרוש מהתובע, כי יביא ראיות לתביעתו, או למקצת תביעתו. ולעניין זה, ראה: תקנה 97 (א) לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; ע"א 93/84 שגב נ' שגב, פ"ד לט (3) 822 (לתחולת התקנה דלעיל על תובענה למזונות). 24. לפיכך, נדרשה אמן של הקטינות להביא ראיות לתביעתה ולהבהיר דברים מתוך כתב-התביעה, שלא נתחוורו דיים. 25. תביעת הקטינות הועמדה על הסך של 5,260 ש"ח לחודש, בלא שנערכה הפרדה בין צורכיהן, בניגוד למצוות תקנה 261 (ג) לתקנות דלעיל. 26. בפני בית-המשפט הוצג חוזה-שכירות, המעיד על כך, כי דמי השכירות החודשיים בדירת מגורי האם והקטינות, מגיעים לסך השווה ל- 350$ לחודש (בניגוד לסך השווה ל- 400$ לחודש, כנטען בכתב-התביעה; ולאחר שהאם הבהירה כי תנאי חוזה השכירות שונו מאז) - וראה ת/ 2. חלקן של שתי קטינות במדור, מגיע לשיעור יחסי של 40%. וראה: ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג (4) 201, 205. מכאן, שעל הנתבע לשאת ב- 40% מסך של 1,444 ש"ח (לפי שערו היציג של הדולר ביחס לשקל, הידוע היום); קרי, 578 ש"ח. כמובהר לעיל, כתב-התביעה לא נתמך באסמכתאות שיהא בהן לתמוך בהוצאות הנטענות. נאמר, אמנם, כי בזמן שבני-הזוג חיו בצוותא-חדא, ניהלה המשפחה "רמת חיים גבוהה למדי" (ראה סעיף 12 לכתב-התביעה); אלא שעיון בלשונו של הסכם-הגירושין, יכול להעיד, כי יש גוזמה רבה בתיאור זה; מגורי המשפחה היו בדירה שהושכרה בשכירות חודשית מחברת "עמידר", ולאף אחד מבני-הזוג לא היה רכוש כלשהו, בעל ערך של ממש. 27. מקור חובת המזונות המוטלת על כתפי האב, לנוכח גילאי הקטינות - הינו בתקנת הרבנות הראשית, משנת תש"ד; לפיה, חייב אב במזונות ילדיו, עד הגיעם לגיל 15 שנים, לצורכי הקיום ההכרחיים ממש. וראה: ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח (3) 613; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14. 28. לעניין הגדרת צורכיהם ההכרחיים של קטינים, ושיעורם - יפים דבריו של השופט המנוח שינבוים ב-ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, 461: "מהם הצרכים ההכרחיים? מתוך ההגדרה עצמה נראה, כי המדובר באותם דברים בסיסיים, שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש; ומתוך הדין, שקובע, כי אין מחייבים בהם לפי עושרו של האב, יוצא, שצרכים אלה שווים הם לעני ולעשיר". 29. באשר לשיעורם המינימלי של דמי-המזונות, ולרשימת הצרכים הבסיסיים הנדרשים לקיום יומו של קטין, קבעה הפסיקה, כי סכום של כ - 1,000 לחודש (משוערך להיום), הינו סכום אשר אינו דורש הוכחה כלשהיא. ולעניין זה, ראה: עמ"ש (ת"א) 38/96 משולם נ' משולם (לא פורסם); עמ"ש (ת"א) 44/96 פלד נ' פלד (לא פורסם). 30. האם מועסקת כפקידה, ומשכורתה מגיעה לסך של 3,000 ש"ח נטו לחודש. לדבריה, הנתבע עובד עם אחיו, שהינו קבלן שיפוצים, משתכר למחייתו, אך אינו מדווח על הכנסותיו לרשויות המס. אין בידי בית-המשפט לקבוע, האמנם עובד כיום הנתבע, ומשתכר, או שמא מובטל הוא (בדיון שנערך בבית-הדין הרבני, לפני כשלוש שנים, טען הוא, כי אינו עובד אלא מתקיים מגמלת הבטחת-הכנסה). ואולם, ההלכה קבעה, עוד משכבר, כי על האב להתאמץ, עד קצה גבול יכולתו, ואף להשכיר עצמו כפועל פשוט, כדי שיוכל לזון את ילדיו. ולעניין זה , ראה: ע"א 364/62 דגני נ' דגני, פ"ד יז 1989; ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה (1) 329. לא זאת, אף זו: "...ואם המבקש מובטל כיום, הרי זהו מצב זמני ועל המבקש להתגבר עליו. כפי שהמבקש אינו מפסיק לחיות בתקופה זו, כך אינו יכול לנתק את הילד ממזונותיו, אלא עליו למצוא הסדר נאות לתקופת הביניים...". וראה: בר"ע (ת"א) 79/96 דרור נ' דרור (לא פורסם; מפי סגן הנשיא, השופט פורת). 31. מכל האמור לעיל, נמצא לפסוק למזונותיהן הבסיסיים של הקטינות סך של 2,000 ש"ח לחודש; ולכך ייווסף הסך של 578 ש"ח לחודש, למדורן. 32. ואלה התוצאות: א. הנתבע ישלם למזונותיהן ולמדורן של שתי בנותיו הקטינות, התובעות 2 ו- 3, לידי אמן, התובעת 1, סך של 2,578 ש"ח לחודש, החל מיום הגשת התובענה (30/8/2000), ובכל 30 בחודש ממועד זה ואילך, עד הגיע התובעת 2 לגיל 18 שנים (ביום 4/8/2006); שאז, יפחת הסכום במחצית וישולם עד הגיע התובעת 3 לגיל 18 שנים (ביום 10/9/2007). התשלום יהא צמוד למדד-המחירים-לצרכן, הידוע היום (מדד חודש ינואר 2001, שפורסם ביום 15/2/2001), ויעודכן בכל 3 חודשים, בתאריכים: 30 בינואר, 30 באפריל, 30 ביולי ו- 30 באוקטובר, בלא שישולמו הפרשים שבין עדכון אחד למשנהו. כל פיגור בתשלום, יישא הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961. ב. קיצבת הקטינות, המשתלמת על-ידי המוסד-לביטוח-לאומי - תווסף לדמי המזונות. ג. הנתבע יישא ביציאות המשפט בסך 1,200 ש"ח, וסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל.קטיניםמזונות ילדיםמזונות