אי הגשת דוחות תקופתיים

להלן הכרעת דין בנושא אי הגשת דוחות תקופתיים: הכרעת דין 1. באישום הראשון שבכתב האישום מיוחסות לחברה, נאשמת 2, שלוש עשרה עבירות של אי הגשת דו"חות תקופתיים למס קניה במועד, ומחדלים אלו אף מיוחסים לנאשמים 5 ו- 6, כמנהלים פעילים בנאשמת 1 דווקא. באישום השני שבכתב האישום מיוחסות לחברות הנאשמות 1 עד 4, הכל באמצעות נאשמת 1, באיחוד עוסקים, שמונה עבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ, וגם מחדלים אלו מיוחסים אף לנאשמים 5 ו- 6, כמנהלים פעילים בנאשמת 1. יש לציין כי בשני האישומים, שלושת המחדלים הראשונים ברשימת הדו"חות שלא הוגשו, אכן הוגשו אך באיחור, בעוד שהדו"חות האחרים כלל לא הוגשו עד היום. החברה, נאשמת 1, עסקה ביצור, שיווק ומסחר במזגנים. מדובר בעסק משפחתי שהוקם על ידי האב, כשהנאשמת 5 הינה אלמנתו ונאשם 6 - הבן הבכור. הנאשמים 5 ו- 6 כפרו באשמתם בשני האישומים. לעניינו של האישום הראשון, על פי האמור בכתב האישום, חובת הגשת דוחות למס קניה הינה דווקא על הנאשמת 2. על פי עדותו של עד התביעה יהודה לוי, פקיד אכיפה במס קניה ת"א, החברה החייבת במס קניה ובהגשת הדוחות הינה נאשמת 1, אולם נפלה טעות בדבריו, או טעות בהקלדה, באשר בהודעה שגבה העד מנאשם 5 ביום 30.3.04 (ת/4), ההתייחסות על פי מספר הח.פ. הינה לחברה הנאשמת 2. בהתאם לת/5, העתק מרשם החברה ברשם החברות, מנהלת חברה זו הינה מסיקה נחמה, נאשמת 5, וזאת החל מתאריך 24.3.05, וקודם לכן היה זה מסיקה יוסף, בעלה המנוח, וזאת מאז רישום החברה. היות והמועדים הרלוונטיים לכתב האישום, המועדים הקבועים בחוק ובתקנות לחובה להגשת הדוחות למס קניה הינה בין פברואר 04' ועד מרץ 05', הרי המנהל הרשום הינו הבעל המנוח, ואם מבקשת התביעה להרשיע אף את נאשמים 5 ו- 6 בעבירות אלה, עליה לחפש מקור אחר לחיוב במחדלים נשוא האישום הראשון. אולם נאשמת 5 קיבלה על עצמה את החבות כמנהלת פעילה גם בנאשמת 2, בעוד שנאשם 6 טוען לפטור מלא מאחריות. לעניין האישום השני, טענת הנאשמים הינה כי בתקופה הרלוונטית רק נאשמת 5 היתה מנהלת פעילה בנאשמת 1, ומכאן שאף בנאשמות 2,3 ו- 4, כשהנאשם 6 כלל אינו עוסק בניהול החברה אלא אך בצד המקצועי בייצור ובשיווק, ומכל מקום, גם לנאשמת 5 הגנה במסגרת הסייפא לסע' 119 לחוק המע"מ, דהיינו, כי הנאשמת 5, כמנהלת נאשמת 1, נקטה בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח את קיום הוראות החוק, הגשת הדוחות הן למע"מ והן למס קניה. ובסע' 119 לחוק מע"מ נאמר כדלקמן: "נעברה עבירה לפי חוק זה או תקנות לפיו בידי חבר-בני-אדם, מאוגד או בלתי מאוגד,יהיה אשם גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל, מזכיר, נאמן, בא כוח, שותף פעיל, חשב, מנהל חשבונות או כל פקיד אחראי אחר, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק". 2. כאמור, העבירות המיוחסות לנאשמים 5 ו- 6, מיוחסות להם "כמנהלים פעילים" בנאשמת 1, לעניין אי הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, ובנאשמת 2, לעניין חוק מס קניה. אין כל מחלוקת עובדתית או משפטית לעניין אחריותן של הנאשמות 1 עד 4 למחדל אי הגשת הדו"חות כמפורט באישומים הראשון והשני לכתב האישום. ב"כ הנאשמים 5 ו-6, לכאורה, אינה מייצגת את נאשמות 1 עד 4, שבינתיים פורקו בצו בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, אולם על פי הודיית נאשמת 5, היא זו שהיתה המנהלת הפעילה של חברות אלו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, ומכאן שבהודאתה כי הדו"חות נשוא שני האישומים לא הוגשו במועד או שלא הוגשו כלל, "אי הגשה" במובנה בחוק, דהיינו - בצירוף סכום המס לתשלום כמפורט בדו"ח, הרי בפני הודייה בעובדות כתב האישום גם של הנאשמות 1 עד 4. יחד עם זאת, לאחר שכונס הנכסים שניהל זמן מה את החברות הנאשמות, וכן המפרק שמונה, לא טרחו להתייצב לדיון, וכנראה שכלל לא הוזמנו על אף הוראותיי, ומאחר שהחברות פורקו והישות המשפטית היא הנאשמות 1 ו-2 כבר אינה קיימת, אין מקום להרשעתן בדין, וזאת על אף שאני קובע כממצא כי הנאשמות 1 ו- 2 לא מילאו את חובתן על פי חוק להגשת הדו"חות הנדונים במועד הקבוע בחוק ובתקנותיו, הן לעניין מע"מ והן לעניין מס קניה. 3. טענת המאשימה הינה, כי גם נאשם 6, אליהו מסיקה, בנה של נאשמת 5, פעל בנאשמות 1 ו -2 כ"מנהל פעיל", כאמור בסעיף 119 הנ"ל. כראיה לכך מציגה המאשימה את דבריו בהודעותיו בחקירה ת/1, ת/2 ו- ת/4, וכן את העובדה כי בחלק מהדו"חות שהוגשו ואלו שלא הוגשו והעתקם נשלח למשרדי מע"מ, נ/1, נרשם שמו כחותם על דו"ח. אולם מתברר כי יש לאבחן בין התקופות השונות. מי ששלט בפועל בחברות הנאשמות היה אביו המנוח של נאשם 6, שחלה במחלה קשה שהתגלתה בו בספטמבר 2002, ואז חדל לתפקד, עד לפטירתו בינואר 2004. נאשמת 5 שהתה בחו"ל עד שנת 2003, ונאשם 6, הבן הבכור ומי שעבד בחברה בנאשמת 1 כמנהל ייצור ואף עסק בשיווק, לקח על עצמו לטפל בצד הניהולי, כולל מול שלטונות המס השונים, וזאת מסוף שנת 2002 ובמהלך שנת 2003, עד שנאשמת 5 חזרה ארצה ולקחה על עצמה, בהסכמת הבנים, את ניהול עסקי החברות, לפחות מאז תחילת 2004. על כן, כך לטענת ב"כ הנאשמים, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היתה זו רק נאשמת 5 שפעלה כמנהל בחברות, וגם אם השיב נאשם 6 לחוקריו בהודעותיו ת/1 ו- ת/4, מתאריכים 24.3.04 ו- 30.3.04, לענין מחדלי החברה מול שלטונות המס שהתרחשו במהלך שנת 2003, כי המנהלים הפעילים בחברה היו הוא ואמו, יש לייחס הודאה זו רק לשנת 2003, ולא מעבר לכך. ואכן, בהודעתו ת/2 שנגבתה במהלך שנת 2005, נאשם 6 כבר נשמע בטענתו כי המנהלת הפעילה היחידה הינה אמו, נאשמת 5, וזאת בכל הקשור למחדלים שבאי הגשת דו"חות שהתרחשו במהלך שנת 2004 ותחילת 2005. עוד מתברר כי גם על העתקי הדו"חות נ/1, ליד ציון שמו של נאשם 6 כחותם הדו"ח, חתימתו לא מופיעה, אלא רק על הדוח לפברואר 2004 (ת/8). אף אין לשכוח כי נטל הוכחת היותו של נאשם מנהל פעיל בחברה, מוטל על כתפי המאשימה. ב"כ הנאשמים אף טוענת, בהסתמכה על האמור בע.פ. (ב"ש) 512/92, חב' שירותי ניהול אשדוד בע"מ ואח' נ' מ.י. (מיסים, ז/5, עמ' 276), כי כדי שמעמדו המשפטי של מנהל בחברה יקנה לו אחריות, מן הדין כי מעמד זה יקנה לו אף את הסמכות, ואין זה במצב בפרשתנו. ואכן, לטעמי, מנהל שאינו רשום כמנהל בחברה, והפועל לצד מנהל פעיל ורשום, והעוסק שלא בצד הניהולי של החברה אלא ביצור וכדומה, ובחלוקת התפקידים והסמכויות בחברה, אין לו קשר ישיר להנהלת החשבונות ולמגעים מול שלטונות המס, לא יחשב כ"מנהל פעיל" ולא כ"פקיד אחראי" לעניין סע' 119 לחוק מע"מ או לסע' 23 לחוק מס קניה (טובין ושרותים) תשי"ב-1992, הזהה לסע' 119 הנ"ל ביסוד יחוס החבות והפטור שבהוראותיו. יש לאבחן בין פרשתנו ובין העובדות שביסוד האסמכתאות עליהן מבקש ב"כ המאשימה להסתמך בסיכומיו, שם נקבעה פרשנות מרחיבה למושג "מנהל פעיל" גם על מי שאינו מנהל רשום, כל עוד הוא מתפקד בפועל בניהול השוטף של החברה, ואדם אחר, ואפשר שגם בעל מניות, עוסק בייצור והוא חסר סמכות על פי נוהלי החברה לענין הגשת דו"חות למע"מ. לא יהיה זה ראוי ולא יהיה זה נכון על פי דין למצוא את שניהם גם יחד כחבים באחריות כאמור בסע' 119 הנ"ל. המושג "מנהל פעיל" מרחיב את תחולת האחריות גם על מי שלא רשום פורמלית כמנהל אך יחד עם זאת ממלא תפקיד ניהולי בפועל, אך לא על מי שאיננו "אחראי" ממש, במסגרת חלוקת הסמכויות בחברה, כשלידו אחר המכיר באחריותו לניהול החברה, כמנהל פעיל וכמנהל רשום. במקרה שבפנינו, גם על פי עדותו של עו"ד אליעד שחם, מי שיצג את החברה הנאשמת באותן שנים והכיר יפה את הנפשות הפועלות בחברה, הרי בתקופה הרלוונטית היתה זו נאשמת 5 שהיתה בעלת השליטה בחברה, והבנים, כולל נאשם 6, לא עשו דבר בחברה מבלי לקבל את הסכמתה מראש ושכל החלטה ניהולית בחברה, היתה זו האם, נאשמת 5, העומדת מאחוריה. בנסיבות אלו, כשנאשם 5 אינו מנהל רשום במרשם החברות ובתקופה הרלוונטית לא היה זה שבידיו הסמכויות לניהול החברה מול שלטונות המס, וזכות וסמכות להחלטות הניהול הפיננסיות היתה בידי נאשמת 5, הרי אני קובע כי התביעה לא הוכיחה את חבותו של נאשם 6 כאורגן או כשלוח של הנאשמות 1 עד 4, כאמור בסעיף 119 לחוק מע"מ וסעיף 23 לחוק מס קניה הנ"ל. 4. כזכור, לטענת הנאשמת 5 עומדת לה ההגנה כמפורט בסייפא לסע' 119 לחוק מע"מ וסע' 23 לחוק מס קניה, בכך שהיא נקטה בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח את קיום הוראות החוק, דהיינו, היא עשתה ככל לאל ידה, כמנהלת בחברה הנאשמת להגשת הדו"חות בצירוף סכום המס המתחייב מהדו"ח, אך הדבר לא עלה בידה מטעמים שאינה תלויים בה. התוכן הקונקרטי להגנה מושגית זו הינה בכך שהבנק בו ניהלה החברה את חשבונה מנע מהחברה למשוך את הצ'ק המיועד למע"מ על סכום המס, ובהעדר כל מקור כספי אחר, נאלצה נאשמת 5 להעביר לשלטונות המס את העתקי הדו"חות ולשלם על חשבון החוב ההולך ומצטבר תשלומים עיתיים בסך 5,000 ₪, מפעם לפעם, לפי יכולתה. מעדויות ההגנה עולה כי משהתגלתה המחלה הקשה ביוסף מסיקה המנוח, מי שהקים ושלט בנאשמת 1, וניהול הנאשמת 1 עבר לנאשם 6, התגלה לבנים כי נאשמת 1 מצויה ביתרת חובה בחשבון הבנק המתנהל בבנק לאומי, של כ-11 מיליון ₪, והבנק החליט להעריך מחדש את הבטוחות לאשראי שקיבלה נאשמת 1 בחשבונה בסכומים נמוכים מאשר קודם לכן, ודרש כי יתרת החובה ומסגרת האשראי יצומצמו עד ל-7 מיליון ₪ בלבד, כתנאי להמשך מתן אשראי. על פי עדותו של עו"ד אליעד שחם, (ראה גם נ/6), במהלך שנת 2003 החזיר הבנק ולא כיבד מספר צ'קים שמשכה החברה וחשבונה בבנק הוגבל. החברה פתחה בהליכים כנגד הגבלת החשבון ובדיונים שהתנהלו בבית המשפט השלום ואף בערכאת הערעור הוסכם עם בא כוח הבנק כי ההגבלה תבוטל בכפוף לצמצום התחייבויות החברה, וכל עוד יתרת החובה אינה חורגת ממסגרת אשראי של 7 מיליון ₪, תוכל החברה להמשיך בפעילותה בחשבון הבנק. על פי עדויות הנאשמים 5 ו-6, מימשו הנאשמים ובני משפחתם רכוש פרטי רב והקטינו את חובם לבנק עד לסכום המוסכם של 7 מיליון ₪ והחברה המשיכה בעיסוקיה, כשמוסכם על הצדדים כי לבנק הזכות להחליט באם לדחות או לכבד כל משיכה ומשיכה מהחשבון. במצב זה, בהגיע המועד להגשת דו"ח תקופתי למע"מ, ומדובר היה במשיכת סכום נכבד מחשבון החברה בבנק, סירבה מנהלת הסניף לכבד משיכה שכזו, ונאשמת 5, על אף מאמציה ובהעדר כל מקור כספי אחר, לא יכולה היתה למלא אחר חובתה על פי חוק מע"מ להגשת הדו"ח כולל תשלום המס המתחייב ממנו. על כן נהגה נאשמת 6 להעביר למשרדי מע"מ את העתקי הדו"ח והיא שילמה, מדי פעם, על חשבון חוב המס, באמצעות שוברי תשלום שקיבלה מהם, סכומים של 5,000 ₪ כל אחד. עם כל הצער שבדבר, אין מצב דברים מהווה הגנה לנאשמים, הן לגופו של עניין והן בכשלון הוכחת הטענה. מהמסמכים שצירף עו"ד שחם לעדותו, מסמכים שהוגשו על ידי ב"כ הבנק להליכים לעניין הגבלת החשבון על פי האמור בסע' 10 א' לחוק שייקים ללא כיסוי, וכן בהליכים בבקשת מינוי כונס נכסים לנאשמת 1, עולה כי משיכת הצ'קים שסורבו היתה בניגוד להסכם עם הבנק ותוך חריגה ממסגרת האשראי המוסכמת. בבקשת מינוי כונס הנכסים הזמני, מאפריל 2005, צויין בתצהיר נציג הבנק כי נאשמת 5 הודיעה, בפגישה שנערכה בבנק, כי בהעדר אשראי נוסף לנאשמת 1 מהבנק, יאלצו מנהלי הנאשמת 1 להתחיל ולממש רכוש קבוע של החברה כדי לקבל מזומנים, והם מבקשים כי הבנק ימחוק מחצית מחובות החברה לבנק. העולה מהמקובץ הוא כי ההסדר בין נאשמת 1 לבנק אינו תואם את גירסת נאשמים 5 ו-6 בעדותם. עו"ד שחם הודה כי הוא עצמו לא נכח בפגישות בין מנהלי נאשמת 1 ובין נציגי הבנק. ב"כ הנאשמים לא טרחה לזמן לעדות את מנהלי הסניף או כל נציג אחר של הבנק לאשר את ההסדר, כביכול, שבין הבנק לנאשמת 1, וצודק ב"כ המאשימה בטענתו כי למחדל זה משמעות רבה לחובת גירסת הנאשמים. ממילא, עדות נאשמים 5 ו-6 לגבי עמדת הבנק בדבר אי כיבוד משיכות מהחשבון עבור התשלום למע"מ, לעניין תוכן העדות, איננה אלא עדות שמיעה. אף קשה לבית המשפט להאמין כי נציג הבנק מנע ביודעין מהנאשמת 5 למשוך כספים מהחשבון לצורך תשלום המס, ויש להניח כי עמדת הבנק היתה למנוע משיכת כסף מעבר לאשראי המוסכם, ללא כל התייחסות לזהות הנפרעים. גם לגופו של עניין, אין בטענות הנאשמים כדי לבסס להם הגנה. ביחסים שבין הנאשמת 1 והבנק, אין לראות את הבנק כבעל השליטה בכספי החברה, לא בפועל ולא בכוח. אין מדובר בחוב מע"מ שנוצר לאחר צו כינוס נכסים או כשהחברה החייבת מצוייה בהליכי הסדר נושים, שאז חובת תשלום המס, כולל הסנקציות הפליליות והפיסקליות, אינה יותר על מנהלי החברה. (ראה רע"א 292/99 שכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנות לבנין (לא פורסם). אף אין המצב דומה לחברה המצויה בהסדר ליווי עם בנק, המקבל לידיו את כל תקבולי החברה והוא ששולט, בלעדית, על תשלומיה והוצאותיה. בפרשתנו מדובר בנאשמת 1 המצויה בקשיים כלכליים והיא חורגת ממסגרת האשראי שבחשבונה בבנק ועל כן אין בידה לעמוד בתשלומים לנושיה, כולל לשלטונות המס. כידוע, מצב כלכלי קשה אינו מהווה הגנה. כאשר התברר לנאשמת 5, כמנהלת נאשמת 1, כי אין בידה מקורות כספיים ותזרים מזומנים המאפשרים את ניהול החברה, כולל תשלום מס ערך מוסף ומס קניה, היה עליה לעצור את ניהול החברה או להגיע להסדרים פרטניים מול מנהל מע"מ על תשלום המע"מ לשיעורין. דבר מכל זה לא נעשה. נאשמת 5 בחרה להמשיך בפעילות השוטפת של החברה תוך אי הגשת הדו"חות התקופתיים למע"מ, עד שהבנק החליט לפנות לבית המשפט בבקשה למנות כונס נכסים לנאשמת 1 בגין חששותיו בדבר יכולתה של החברה להמשיך כעסק חי, ולאחר מכן נכנסה החברה להליכי פירוק. 5. אשר על כן, הנני מרשיע את נאשמת 5 בעבירות המיוחסות לה בשני האישומים והנני מזכה את נאשם 6 מעבירות אלו.מיסיםאי הגשת דוח