להלן החלטה בנושא אי הכרה בדירת מגורים מזכה: החלטה 1. העוררים, (להלן - "העוררים"), הגישו ביום 4 באוקטובר 1999, לפני שש שנים, ערר על החלטת המשיב שלא להכיר בדירה שנמכרה כ"דירת מגורים מזכה" ולא להעניק להם פטור ממס שבח לפי סעיף 49 ב' לחוק מיסוי מקרקעין, התשכנ"ג-1963 (להלן - "החוק"). 2. ועדת הערר בראשות כבוד השופטת (בדימוס) דליה קובל, וחבריה: עו"ד וגנר ומר אודיש, דחתה את הערר בהחלטה מיום 31/10/2000. 3. העוררים ביקשו ביום 29/7/2001 לבטל את ההחלטה האמורה של ועדת הערר "עקב נגיעה ודעה קדומה של אחד מחברי הוועדה". לטענת העוררים, שאלה אחת עמדה בפני הוועדה והיא שאלה עובדתית גרידא: האם ביום 16/3/1998 פעל בנכס עסק או שמא העסק פעל במקום אחר (ברחוב בר אילן 6 או בבר אילן 36). העוררים טענו, כי ממצאי הוועדה התבססו על מידע שכנראה קיבלו מאחד מחברי הוועדה - עו"ד וגנר, שהגיע לרשותו כמי שייצג את עיריית ירושלים בהליך של עיקול נגד העורר, יורם יזדי. יושב ראש הועדה דחתה, ביום ,23/11/2001, את הבקשה לביטול ההחלטה, מחמת שהעוררים מבססים את בקשת הביטול אך על פרשנותם שלהם לדברי הועדה ועל ניחושים והשערות בדבר הרקע להחלטה: על החלטת יו"ר הועדה ביקשו העוררים לערער (רע"א 1091/02 בבית המשפט העליון). בית המשפט העליון קיבל את הערעור, בשל פגם דיוני שדבק בהחלטת הוועדה, שנחתמה על ידי יו"ר הוועדה בלבד. הדיון הוחזר למליאת הוועדה, על מנת "שתקיים דיון בבקשה המקורית של המערערים" (פסק דין מיום 18/12/02). בית המשפט הוסיף בפסק הדין, כי העוררים רשאים להגיש בקשה לתקן את בקשתם המקורית "שלעניינן וסיכויי קבלתן הנמצאים בשיקול דעת הוועדה - אין אנו מחווים דעה". 4. הנה כי כן, הועדה נדרשה לדון בבקשת העוררים לבטל את החלטת הוועדה, כ-9 חודשים אחר שניתנה ההחלטה. ואולם, ביני לביני, התפטר עו"ד וגנר מחברותו בועדת הערר, והבקשה נדונה בפני הרכב אחר. בדיון האמור, שהתקיים כאמור, בפני הרכב אחר מזה שנתן את ההחלטה לגוף הערר, סבר ב"כ העוררים כי אם אין אפשרות לקיים את הדיון בפני אותו הרכב שנתן את ההחלטה, הרי שיש לקבל את הערר. עם זאת, הסכים בא כוח העוררים שההרכב החדש ידון בבקשת העוררים לתיקון בקשתם ולהוספת טיעונים לבקשה. הועדה החליטה לדון בבקשה להוספת טיעון לבקשה לביטול החלטה - אם עקב נגיעה ודעה קדומה של אחד מחברי הועדה, ואם בשל פגם שנפל באחד האזכורים (השמטת מילה). 5. באי כוח בעלי הדין הוסיפו וטענו ביום 15/7/2003 את טענותיהם בדיון שקיימה הוועדה בהרכבה החדש דאז, והועדה נתנה החלטה ביום 30/7/2003 בשני עניינים: ביטול החלטה עקב נגיעה ודעה קדומה של חבר הוועדה בהרכב הראשון, ובקשה לתיקון בקשת הביטול האמורה והוספת טיעון לבקשה. הועדה דחתה את הבקשה לביטול ההחלטה מיום 31/10/2000, שעניינה דחיית הערר לגופו. העוררים התבססו על השמטת מילה בעדותו של העד יוסף יזדי, ולטענתם למילה שהושמטה נודעת חשיבות להבנת העובדות שבאו לפני הועדה , וכי בעת הגשת הבקשה לביטול ההחלטה לא היו מודעים לאי הדיוק שבהבאת דברי העד. הועדה דחתה טענה זו ונימוקיה עמה, שהרי ההחלטה ניתנה כ-15 חודשים לפני הגשת הבקשה, והיה סיפק בידי העוררים לגלות, אם אכן היתה השמטה ולבקש את תיקון הפרוטוקול. עניין זה קשור בטבורה של הבקשה לבטל את ההחלטה מחמת נגיעה לעניין של אחד מחברי הוועדה, הגם שהעוררים לא טענו ל"השמטה מכוונת". אחר שהועדה שמעה את טיעוני הצדדים - דחתה את בקשות העוררים (החלטה מיום 30/7/2003). 6. ושוב מצא עניין זה את דרכו לביתה משפט העליון. העוררים ביקשו רשות לערער (רע"א 8850/03). בבקשת הרשות לערער, טענו העוררים, כי הועדה לא נימקה את החלטתה. העוררים חזרו על טענתם, כי היה על הוועדה לדון בבקשתם, שהיא "מעין בקשה למשפט חוזר בעניין אזרחי" - היה צורך שתתקיים בפני אותו הרכב שדן בעניין בראשונה, ואין נפקא מינה שאחד מחבריה (שנגדו טוענים לניגודי עניינים ודעה קדומה), התפטרו מחברותו בועדה. 7. בהסכמת הצדדים, נדונה בקשת הרשות לערעור כבערעור, וכך נקבע בפסק הדין מיום 22/12/2004: "בהסכמת הצדדים, אנו מחזירים הדיון לועדת הערר (בהרכבה כיום) על מנת שתנמק החלטתה באשר לדחיית הטענה של פסלות בגין הכרות של עו"ד וגנר (חבר קודם של הועדה" (ההדגשה אינה במקור). הנה כי כן, שבה ועדה זו (בהרכבה החדש הכולל שניים מחברי ההרכב הקודם), ודנה בעניין, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, לאמור: לדון ולתת נימוקים בעניין דחיית טענת הפסלות של עו"ד וגנר, חבר הוועדה הראשונה, שדנה בעניין. דיון ומסקנות 8. בדיון שקיימנו בעניין זה, לא העלו העוררים טענות לעניין הרכבה הנוכחי של הוועדה, והעובדה ששניים מחבריה נכללו בהרכב הועדה שנתנה את ההחלטה, נשוא פסק הדין האחרון של בית המשפט העליון, מיום 22/12/2004. לענין זה לא העלו העוררים כל השגה 9. הבהרנו לבא כוח העוררים, כי ועדה זו נדרשת, לפי פסק הדין האמור, ליתן נימוקים להחלטת הועדה מיום 30/7/2003 בהרכבה הקודם. ב"כ העוררים סבר, שאין לפרש את פסק דינו של בית המשפט כלשונו, על דרך הצמצום, ויש לדון בהחלטת הועדה לגוף הערר, שניתנה כאמור ביום 31/10/2000. לשון אחר, לדון מחדש בערר וליתן החלטה חדשה. בא כוח המשיב טען, שלא בא ריבוי ההליכים על ידי העוררים אלא כדי לגרום לסחבת, ולא באה הטענה שיש לדון מחדש בערר, אלא כדי לגרום לסחבת נוספת, בחינת ניצול הליכים שלא כדין. 10. עמדתנו בעניין זה ברורה. הדיון הוחזר לוועדה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8850/03, לעניין אחד בלבד: לתת נימוקים להחלטת הועדה מיום 30/7/2003 לגבי "דחיית הטענה של פסלות בגין ההיכרות של עו"ד וגנר". הועדה לא נדרשה לדון מחדש בערר וליתן החלטה חדשה, אלא לדון בטענת הפסלות מחמת נגיעה בעניין של חבר הוועדה בהרכבה הראשון ולנמק את ההחלטה. לכאורה, כל שעל הועדה הנוכחית לעשות הוא "לנמק את ההחלטה הקודמת". אמת נכון הדבר, שאם אגב "מתן נימוקים" תמצא הועדה שאין ההחלטה עומדת על בסיס איתן, הרי שאין יכולה היא ליתן נימוקים להחלטה, ונמצא כי עליה לדון בבקשה לגופה, ולהחליט אם דבק פגם של נגיעה בעניין של אחד מחברי הועדה. בין כך ובין כך, עניינו של דיון זה הוא בהחלטה לדחות את בקשת העוררים לבטל את ההחלטה לגוף הערר מחמת "נגיעה לעניין" של אחד מחברי הועדה. 11. עיינו בבקשות העוררים ובהחלטת הוועדה בעניין זה. עיינו גם בטענות שהשמיע בא כוח העוררים, בפירוט ובהרחבה, לרבות הטענות שהעלה בבקשות הרשות לערער שהגישו לבית המשפט העליון, ולרבות דו"ח הביקורת שערכו עובדי פקיד השומה, ונראה לנו, כי בהחלטה מיום 31/10/2000 לא דבק פגם של "נגיעה בעניין" על ידי עו"ד וגנר או מי מחברי הועדה בהרכבה הקודם, ולא דבק בה פגם של "דעה קדומה" , כפי שטענו העוררים. 12. התשתית העובדתית שעליה ביססה הועדה את החלטתה, מבוססת על עדויות עורכי הביקורת מטעם פקיד השומה, אך גם על עדותו של יוסף יזדי, אחי העורר ועל תצהירו של זה. הממצאים העובדתיים שבבסיס החלטת הועדה, לא ניזונו מידיעה אישית של מי מחברי הוועדה. טענה זו אינה מבוססת ואין לה כל תימוכין בחומר הראיות. גם יו"ר הוועדה, השופטת (בדימוס) דליה קובל, ציינה זאת בכתב ידה בהחלטה מיום 23/11/2001, שאף אם אין לראותה כהחלטת הועדה, הרי הדברים שנאמרו בה עומדים לעצמם, לעניין זה בכל מקרה. החלטת הוועדה לא נראה שהושפעו מהיכרות של אחד מחברי הועדה עם הנכס נשוא הערר, ובין כך ובין כך, היא הייתה החלטה של לפחות שניים מחברי הועדה האחרים. אותה החלטה אושרה, הלכה למעשה, על ידי הרכב חדש של הועדה, שכלל שני חברים חדשים, שלא ראו אף הם לקבל את טענת "הפסלות" והותירו את ההחלטה בעניין הערר לגופו - בעינה. שני חברים אלה, הם אותם חברים הכלולים גם בהרכב הנוכחי של הועדה. הועדה הקודמת בהרכב השופטת (בדימוס) דליה קובל ושני החברים החדשים - רו"ח מדהלה וגב' אקשטיין - דנו למעשה בבקשה לביטול ההחלטה, והחליטו החלטה חדשה, וזה לא היה אימוץ החלטתה של הוועדה הראשונה. 13. ועוד זאת, העוררים לא ראו לבקש את תיקון הפרוטוקול, כפי שמתחייב בכל הליך, סמוך ומייד לאחר שקיבלוהו. הם ביססו את סיכומיהם על הפרוטוקול כלשונו, ולא ראו להתבסס על השמטה, כביכול. את טענת ההשמטה העלו העוררים חודשים רבים אחרי שמיעת עדותו של יוסף יזדי, ואין הם יכולים להישמע בטענת "השמטה", אחר שהתוצאה שלפי החלטת הועדה - הייתה דחיית טענותיהם. 14. בשל כל אלה, גם אנו איננו רואים לקבל את טענת העוררים בעניין הבקשה לבטל את החלטת הועדה בשל "נגיעה לעניין" או "דעה קדומה" של אחד מחברי הועדה, בהרכב קודם. בהתאם לכך, נותרו החלטות הועדה בעינן. 15. שקלנו אם נוכח התמשכות ההליך כחמש שנים, אם אין להטיל הוצאות על העוררים. אולם, ראינו שלא לעשות כן, ולו מן הטעם שחלק מן הסיבות של התמשכות ההליך - אינן נעוצות בעוררים, או לא רק בגללם. מיסיםדירת מגורים מזכה