##(1) ביטול עיקול פקיד שומה:## סעיף 112א לחוק מע"מ עוסק בגביית מס במקרים מיוחדים, ומאפשר למנהל לערוך שומה ולדרוש מהעוסק ערובה לתשלום המס שנקבע באותה דרישה, או לשום את המס שהעוסק חייב בו באותם מקרים בהם לא נערכה השומה. המנהל יעשה שימוש בסמכויות המוקנות לו בסעיף זה כאשר יש לו סיבה לחשוש כי המס הנובע באותן עסקאות או פעולות שעשה העוסק לא ישולם. לא שולם סכום החוב הנקוב בדרישת המנהל, או לא הופקדה הערובה כנגד אותו חוב, רשאי המנהל לפנות לבית משפט השלום ולבקשו ליתן צו לעיכוב יציאתו של החייב מן הארץ וכן לעיקול רכושו. ##(2) ביטול עיקול מס הכנסה:## פסיקת בתי המשפט שדנה בסעיף 194 לפקודת מס הכנסה (המקביל לסעיף 112א לחוק מע"מ) ביקרה קשות את הסעיף שהוראותיו הוגדרו גם כ-"דרקוניות" (ראו דברי כבוד השופטת ש' סירוטה בה"פ 1173/96 פ"ש ת"א1 נ' חברת אחוזת יוסף אליעז ואח' (לא פורסם) וכ-"דרסטיות" (ראו ע"א 416/87 דוד חכמי ואח' נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (לא פורסם), וזאת לאור היכולת של המנהל לדרוש מס ולנקוט בפעילות גבייה עוד בטרם נשמעו טענות העוסק הן בפני הערכאות המנהליות והן לפני הערכאות השיפוטיות. ##(3) להלן החלטה בנושא בקשה לסילוק על הסף של בקשת ביטול עיקול מס הכנסה:## החלטה 1. בקשה לסילוק על הסף של בקשת המשיב (להלן: "המשיב") ליתן פסק דין הצהרתי שיכריז כי על המבקש, פקיד השומה (להלן: "פקיד שומה") לבטל לאלתר את העיקולים שהטיל על המשיב, ולהשיב את כל הכספים שגבה מהמשיב עד ליום הגשת התובענה (הפ 5080/06). 2. לטענת פקיד השומה, המרצת הפתיחה מהווה פרק נוסף במאבק העיקש אותו מנהל המשיב כנגד פקיד השומה. למעשה, צו השומה העומד בבסיס בקשה זו הפך סופי וחלוט ומשכך, המרצת הפתיחה אינה מגלה עילה נגד פקיד השומה ויש בה גם להוות טרדה וקנטור כלפיו. מעבר לכך, הליך המרצת הפתיחה נועד לעקוף את דרכי הערעור הקבועות בפקודת מס הכנסה, וככל שניתן ליתן סעד במסגרתו הוא יכול להתייחס רק לבקשה לביטול עיקולים ולהשבת הכספים, אך לא ניתן במסגרתו לערער אחר צווי השומה. לטענת המשיב, השומות אשר הוצאו על ידי פקיד השומה לאחר החלטות בית המשפט מהווה שומות חדשות ואין לראות בהן רק "תיקון" השומות הקודמות, ומשכך, קמה ועומדת לו זכות הערעור מחדש. מסקנה זו מתחייבת נוכח העובדה כי טרם פסיקתו של בית המשפט לא היתה בידי המשיב הזכות לערער, היות ולא ניתן לערער על שומה עתידית. דיון 3. ביום 17.11.02 הוצא למשיב צו שומה לפי מיטב השפיטה, מכוח סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה. בצו השומה קבע פקיד השומה את הכנסותיו של המשיב לשנים 1997-1999 והעמידן על סך של 2,100,339 ₪ (נספח א' לבקשה). 4. ערעור על צו השומה - על צו זה הגיש המשיב בקשה להארכת המועד שנקבע לו להגשת השגה בצירוף המרצת פתיחה (הפ 1349/02) בה עתר המשיב לביטול הצו שלטענתו הוצא שלא כדין. בפסק דין מיום 14.8.03 דחה בית המשפט את בקשתו (נספח ב1 לבקשה). על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט העליון. בטרם ניתן פסק הדין בערעור, פנה המשיב פעם נוספת באותו עניין והגיש בקשה שניה להארכת מועד להגשת הערעור בפני הרשם י' שפירא (בש"א 4877/04). לאחר שמיעת טענות הצדדים, נקבע על ידי הרשם שפירא כי ההליכים בבקשה יעוכבו עד להכרעה בערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון. עד להחלטת הרשם שפירא הספיק המשיב להגיש במזכירות בית המשפט ערעור על צו השומה. ביום 12.5.04 דחה הרשם את בקשת המשיב לקבל את ערעורו בהיעדר נימוקי שומה מטעם פקיד השומה. ערעור שהגיש המשיב על החלטה זו נדחה, בנימוק שהחלטת הרשם לעכב את הדיון בבקשת המשיב להארכת המועד עד למתן פסק הדין בבית המשפט העליון, מקפלת בחובה הארכה של המועד להגשת נימוקי שומה מטעם פקיד השומה (ע"א 5378/04). ביום 28.10.04 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של המשיב (ע"א 7650/03) תוך קביעה כי: "כפי שעולה מהחומר הרב שלפנינו, התנהלותו של המערער היתה תמוהה; הוא לא ניצל הזדמנויות שונות שניתנו לו להשמיע טענותיו" (נספח ב2 לבקשה). למחרת, הגיש המשיב לרשם בקשה נוספת למתן פסק דין בערעור שהגיש, בנימוק שפקיד השומה לא הגיש נימוקי שומה כנדרש בחוק. הרשם דחה בקשה זו בקובעו כי פסק דינו של בית המשפט העליון שם סוף פסוק להליכים השונים שהוגשו על ידי המשיב. על החלטה אחרונה זו הוגש ערעור (עא 5730/04) אשר נדחה אף הוא בהחלטת הש' ענבר מיום 18.1.05 ובה נקבע פעם נוספת כי פסק דינו של בית המשפט העליון שם קץ להליכים. הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור נדחתה בפסק דין חלוט ולפיכך מנוע המשיב מלהגישה פעם נוספת מחמת מעשה בית דין (ר' פסק הדין נספח ז' לבקשה). 5. בצו השומה שהוצא למשיב נכלל סך של 354,110 ₪ לגביו הצהיר המשיב כי הסכום ניתן כהלוואה לאחיו, יוסף. פקיד השומה לא קיבל את טענת יוסף לפיה מדובר בהלוואה והוסיף את הסכום האמור גם לשומה שהוצאה ליוסף. בצו השומה שהוצא למשיב, צוין כי ההכנסה תנוכה מאחת משתי השומות, של המשיב או של אחיו, בהתאם להחלטת בית המשפט בשאלה האם אכן דובר בהלוואה. כך, אם תידחה טענת יוסף לפיה הסכום האמור מהווה הלוואה, יחוייב יוסף במס על סכום זה, והסכום ינוכה משומתו של המשיב. 6. ערעור על צו השומה שהוצא ליוסף - על צו השומה שהוצא ליוסף ביום 18.4.02 הגיש האחרון ערעור לבית משפט זה (עמ"ה 628/02) אשר דחה את הערעור בהחלטתו מיום 14.9.03 (נספח ג1 לבקשה). על החלטה זו הגיש יוסף ערעור לבית המשפט העליון. בעוד ההליך בבית המשפט העליון תלוי ועומד הגיש המשיב תביעה לבית משפט זה (ת.א. 6078/04) ובה עתר להורות לפקיד השומה לתקן את השומה בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. פקיד השומה ביקש לדחות את התביעה על הסף, היות ואף הוא הסכים כי במידה והערעור בבית המשפט העליון יידחה, וסכום זה ייזקף לשומתו של יוסף, ינוכה סכום זה משומתו של המשיב (נספחים י'י'4 - 5 להמרצת הפתיחה). לאור הצהרות הצדדים, הוחלט ביום 2.3.05 כי התביעה תימחק. ערעורו של יוסף לבית המשפט העליון נדחה ביום 2.1.06 (עא 1023/04- נספח ג2 לבקשה). בעקבות דחיית הערעור, הקטין פקיד השומה את הפרשי ההון בשומתו של המשיב בסך של 354,110 ₪, והודעה על כך נשלחה למשיב ביום 30.1.06 (נספח ד' לבקשה). ומכאן מתחילה מסכת אירועים העומדת בבסיסו של הליך זה. 7. ביום 29.1.06 הונפקה למשיב דרישה והודעה לתשלום חובות המתייחסת לשנים 1997-2004, בסך 2,676,396 ₪ (נספח ו' לבקשה). ביום 4.2.06 הונפקו למשיב שלוש הודעות על הטלת קנס גרעון לשנים 1997-1999 (נספח י'י' 10 להמרצת הפתיחה). ביום 13.2.06 שלח המשיב מכתב לאגף מס הכנסה בו הוא ביקש להשיג על קנסות הגרעון וביום 15.2.06 שלח המשיב מכתב נוסף בו הוא ביקש לבטל את השומות שהוצאו שלא כדין ואת קנסות הגרעון שהוצאו בעקבותיהן וכן להורות על ביטול העיקולים אשר הוטלו על נכסיו. במכתבו האחרון ביקש המשיב לראות במכתבו השגה מנומקת בתוך המועד הקבוע בסעיפים 150-153 לפקודת מס הכנסה. ביום 28.2.06 הגיש המשיב הודעת ערעור לבית משפט זה על צווי השומה, אשר עד למועד כתיבת שורות אלו טרם ניתנה בה החלטה (עמה 9014/06). בין לבין, ביום 16.2.06 הגיעה לידי המשיב דרישה והודעה לתשלום חוב המתייחס לשנים 1999-2004 בסך 135,837 ₪ (נספח ה' לבקשה). מכאן בקשת המשיב בהמרצת הפתיחה להורות כי הסכומים שנגבו ממנו ביתר בסך של כ- 300,000 ₪ יושבו לידיו ולהורות על ביטול העיקולים. 8. בקשתו זו של המשיב, אינה אלא נסיון נוסף לעקוף מספר החלטות של בית המשפט שניתנו בסוגיית סכום השומה. במסגרת הליך זה, עולה השאלה האם יש בתיקון השומות לאחר פסקי הדין של בית המשפט העליון, כדי להוות שומות חדשות המקימות מחדש את זכות הערעור על פי הפקודה, או שמא יש בה כדי להוות תיקון גרידא של השומות אשר נבחנו כבר על ידי ערכאות קודמות והפכו לחלוטות. משהובא לידיעתי, כי בפני בית משפט זה תלוי ועומד ערעור על צווי השומה המתוקנים, ובו עומדת שאלה זו בנוגע לשומות אלה במרכז הדיון, נראה לי כי הגשת המרצת הפתיחה במקביל להליך הערעור הקבוע בפקודה, יש בה משום חוסר תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט. לא ניתן להפריד לעניין זה בין בקשות המשיב לביטול עיקולים ולהשבת הכסף לשאלת סכום השומה, מדובר בשאלות התלויות זו בזו, ואלה תידונה רק לאחר מתן החלטה בערעור, ככל שהן לא תוכרענה במסגרת הערעור. 9. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם נניח כי קיימת בפני המשיב זכות ערעור, הרי שלא ברור על מה מתבסס המשיב בבקשתו. המשיב משליך יהבו על הודעות שומה אשר הוגשו לו בסך 135,000 ₪ (מיום 16.2.06- נספח ה' לבקשה) ובסך 140,878 ₪ מיום 20.4.06 (נספח ו' לתגובת המשיב לבקשה). אלא, שבהודעות אלה פורטו ב"רחל בתך הקטנה" שנות המס אליהן הן מתייחסות, כאשר הן לא התיימרו להתייחס לשנות המס נשוא צווי השומה שבמחלוקת, כך שלא ברור מדוע הן מהוות בסיס לערעור. פקיד השומה העלה בכתבי טענותיו הסבר טכני הנוגע לאופן פעולת מערכת המחשוב, על מנת להסביר מדוע הודעות התשלום פוצלו כאמור. אלא שהסיבה לכך אינה רלוונטית לדיון, כל עוד עיון בהודעות התשלום מלמדות כי הן אינן סותרות האחת את השנייה, והסיבה לפיצול, מן הסתם אכן נוגעת לעניינים שבמחשוב, כפי שצוין על ידי פקיד השומה. 10. מעבר לכך, הודעות התשלום מציינות דרך קבע כי אין בהם כדי לפטור את הנישום מדרישות תשלום קודמות. טענת המשיב לפיה, הודעה זו צוינה אף כאשר לא היה בידיו הודעות תשלום נוספות, אין בה כדי להעלות או להוריד, היות ואין חולק כי אין בהודעה זו כשלעצמה כדי ללמד על קיומם של חובות קודמים, אלא אך על אי מתן פטור לגביהם. 11. טענות המשיב לפיהן אין בפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט העליון כדי לחייבו, הינן טענות הנוגעות להליך הערעור על צווי השומה ולשאלה האם במקרה זה קיים מעשה בית דין. כהערת אגב יוער, כי טענות המשיב בדבר שימוש בביטויים של הוצאת שומה חדשה וכד' אין בהן כדי להכריע את הכף, ובסופו של דבר תוכרע השאלה בהתאם למהות ההחלטה הנדונה. על קצה המזלג יצוין, כי העובדה שהוסכם בין הצדדים שיש לחכות להחלטת בית המשפט העליון בעניין האח יוסף, אינה מביאה למסקנה אותה ביקש המשיב ללמוד, לפיה כל עוד לא הוכרעה שאלת ההלוואה לא היתה לו בכלל אפשרות לערער. ראשית, טענה זו נסתרת מניה וביה בהתנהגות המשיב עצמו, אשר לא חסך ממרצו בהגשת בקשות שונות לבית המשפט בעניין הערעור. שנית, אף המשיב אינו חולק על העובדה, כי פסק הדין בעניינו של אחיו נוגע לסכום מסויים בלבד בשומתו הוא, אשר לגביו היתה הסכמה בדבר דרך הפעולה. ואכן, משניתן פסק הדין בעניינו של יוסף, ניכה פקיד השומה את הסכום האמור משומתו של המשיב, ועל עובדה זו לא חלק המשיב. 12. ולבסוף, טענת המשיב לפיה פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו נוגע רק לבקשה להארכת מועד, אינה ברורה. ברור הוא כי התוצאה האופרטיבית בקביעה כי נדחית בקשה להארכת מועד הינה מתן הכשר לצו השומה והקביעה כי הוא סופי וחלוט. עיון בהשתלשלות ההליכים בעניין זה, מראה כי הליך זה הינו הליך סרק. הליך המרצת הפתיחה אינו המסגרת המתאימה לדיון בשאלות העולות בו, שכן העתירה מהווה בעצם הליך של ערעור על צווי שומה אשר הדרך לערעור עליהם קבועה בפקודת מס הכנסה, קל וחומר, בו הליך ערעור ממילא תלוי ועומד בפני בית משפט זה. 13. לאור האמור דין התביעה להידחות על הסף. המשיב יישא בהוצאות בקשה זו בסך של 6,000 ₪ + מע"מ.מיסיםמס הכנסהעיקול