להלן החלטה בנושא החזר ארנונה ששולמה ביתר: החלטה א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיאה קובו ורובינשטיין, והשופטת אחיטוב) מיום 21.4.10 בתיק 2604/02, בגדרו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת - כתארה אז - אלמגור) מיום 3.6.02 בתיק א' 98841/00, בו נקבע שאין להשיב למבקשות תשלומי ארנונה שנגבו ביתר. רקע והליכים ב. המבקשת 1 היא בעליה של אולם שמחות (להלן הנכס), המצוי בתחום שיפוטה של המשיבה. המבקשת תבעה את המשיבה בבית משפט השלום בתל אביב להשבת דמי ארנונה ששולמו ביתר בשנים 1999-1995. כנודע, בהתאם להוראות ההקפאה שבדיני הארנונה, החל משנת 1985 הוגבלו הרשויות המקומיות בשיעור המותר להעלאה בארנונה משנה לשנה, כך שבכל שנה מתבססים התעריפים על אלה שנגבו כדין בשנה הקודמת; כך נוצר "שרשור" משנה לשנה, ובבואו לבחון חוקיותו של צו ארנונה, יידרש בית המשפט אף לצווים הקודמים לו (עע"מ 9401/06 ארגנטינה באוניברסיטה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (לא פורסם), השופט דנציגר, פסקה 16). בענייננו נטען, כי פעמיים נוצרה אי-חוקיות בצוי ארנונה של המשיבה, באופן אשר הופך אף את הצוים מהשנים הרלבנטיות להליך לנעדרי סמכות. כך, בשנת 1986 נקבעה הארנונה - בתעריף הגבוה ב-167% מזה שבשנת 1985 - מבלי שהוצא צו מאושר על ידי מועצת המשיבה כנדרש; בשנת 1987 בוטל בצו סיווג הנכסים "מבני עזר" כך שנכסים שסווגו בעבר כמבני עזר, סווגו כעת כחלק מהמבנה העיקרי, ועל כן חויבו בארנונה גבוהה יותר, בהפרש שמעבר למותר בהוראות ההקפאה לאותה השנה. בשל חוסר הסמכות הנטען, נתבקשה השבה. בנוסף נטען, לשגיאות בחישוב וסיווג השטחים של הנכס, וכפועל יוצא - לחיוב ארנונה שגוי. ג. בית משפט השלום קבע, כי אכן נקבעו תעריפי הארנונה בחוסר סמכות - הן משום העלאת תעריפים לשנת 1986 ללא הוצאת צו והן בשל ביטול הסיווג "מבני עזר" בשנת 1987, אך התביעה הוגשה בשיהוי (14 שנה לאחר היוצרות אי החוקיות) העולה כדי חוסר תום לב, דבר המצדיק פטור מלא מהשבה. בית המשפט נדרש אף לסוגיות העובדתיות הנוגעות לחישובי השטחים בנכס וסיווגם, והורה על השבה חלקית בשל סיווג שגוי של חלק מן הנכס בתקופה נשוא ההליך. כנגד פסק דין זה הוגשו לבית המשפט המחוזי ערעורם של המבקשים - שנדחה, וערעור שכנגד מטעם המשיבה - שהתקבל, כך שהתביעה המקורית נדחתה במלואה. יצויין, כי בראשית הדברים ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין (1.12.08) בהרכב שונה מהמותב אשר ישב בדיונים. במסגרת ההליך הוגשה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שכמותה הוגשה במספר הליכים שונים העוסקים בתביעות להשבת ארנונה. היועץ המשפטי הביע דעתו כי איזון בין שיקולים שונים מוביל למסקנה כי יש מקום להחיל גישה של בטלות יחסית, ולא לחייב את הרשות בהשבה מלאה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה התקבלה (השופטים גרוניס, ארבל ודנציגר, 18.2.10, רע"א 790/09) ובהסכמה הוחזר העניין לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין בהרכב השופטים המקורי. פסק דין חדש ניתן ביום 21.4.10, ועליו הבקשה שבפנינו. ביני לביני, ניתן פסק הדין בע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (לא פורסם) (להלן פרשת עיריית ירושלים), הדן בשאלות של השבת ארנונה (ואשר דיון נוסף בעניינו תלוי ועומד כיום בבית משפט זה - דנ"א 7398/09). ד. בית המשפט המחוזי קבע, כי אכן הגביה בשנת 1986 היתה בחוסר סמכות, שכן ללא הוצאת צו כדין לא היתה המשיבה מוסמכת להעלות את תעריפי הארנונה מעל לאמור בצו לשנת 1985 (סעיפים 277 ו-279 לפקודת העיריות [נוסח חדש] כפי שהיו בזמנו). ואולם, נקבע כי בנסיבות ישנם שיקולים חזקים התומכים ביישומה של גישת הבטלות היחסית ובמתן פטור מלא מהשבה. ראשית נאמר, כי כיון שההעלאה בתעריפים עמדה בגובה ההעלאה המותר לאותה שנה, יש לראות בפגם חוסר הסמכות בענייננו פגם הנוטה להיות "טכני", החמור פחות מזה שהתקיים בפרשת עיריית ירושלים. הוסף, כי למרות שהמשיבה לא הוכיחה את טענתה לפגיעה חמורה בתקציב במקרה של השבה (קרי, לא הוכיחה את "הגנת התקציב" ב"עובדות ומספרים" כנדרש בפרשת עיריית ירושלים, פסקה 52; ובע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (לא פורסם), המישנה לנשיא מ' חשין, פסקה 60), עדיין יש להתחשב בפגיעה החמורה הצפויה בתקציב. נאמר, כי השבה מלאה משמעה כי על המשיבה להשיב כ-60% מהתשלומים שגבתה מאז שנת 1986 ועד היום (בעמדת היועץ המשפטי נאמד הסכום בכ-1.5 מיליארד ₪), ואף בעתיד יהא עליה לפנות מדי שנה לקבלת אישור שרים לגביה (בהתבסס על תקנה 10(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007), באופן שיכפיף אותה יתר על המידה לרצון השלטון המרכזי. הוסף, כי לא נפגעה זכות מהותית או ציפייה של המבקשת ונישומים אחרים. על כן נפסק, כי יש לקבוע פטור מלא מהשבה. בית המשפט לא התיחס לחוסר סמכות הנובע מביטול הסיווג "מבני עזר" בשנת 1987. ה. לעניין הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום אשר הובילו לפסיקת השבה חלקית, נקבע כי בהתאם לסעיף 3(א)(2) ו-3(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן חוק הרשויות המקומיות (ערר)) הסמכות לדון בשאלות העובדתיות שהתעוררו היא במסלול ועדת הערר ולא בבית המשפט במסגרת תביעת השבה (לסקירה מפורטת על הסמכות לדון בסוגי השגות שונים בעניין ארנונה ראו רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (לא פורסם), סעיף 7 ואילך, להלן פרשת עיריית הרצליה). על כן התקבל הערעור שכנגד מטעם המשיבה, ונקבע כי אין על המשיבה חובת השבה. ו. בבקשה הנוכחית - המשתרעת על פני שלושים ושבעה עמודים - נטען, כי הגם שבית המשפט התייחס לפרשת עיריית ירושלים, בפועל לא יישם אותה, ואף סטה משמעותית מן ההלכה שהותוותה שם. נטען, כי מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית, קרי, האם ניתן לפטור רשות מהשבה לאחר שנקבע שגבתה ארנונה בחוסר סמכות. עוד נטען, כי המשיבה היתה מודעת לגביה ביתר ובכך היתה חסרת תום לב, כך שאין לפטור אותה מהשבה. נאמר, כי שיקולים של הגנה על שלטון החוק וגביית מס אמת, מובילים למסקנה בדבר השבה. הוסף, כי אף כיום ממשיכה המשיבה לגבות לפי אותם תעריפים שהוכרו כלא חוקיים. המבקשים מפנים להליכים אחרים בהם נקבע כי ביטול סיווג "מבני העזר" היה שלא כדין, וכי המשיבה היתה מודעת לכך. כן נטען, כי מכוח סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 קמה חובת השבה מלאה. עוד נטען, כי ההבחנה שהבחין בית המשפט בין הנסיבות בפרשת עיריית ירושלים לבין הנסיבות בנידון דידן, שגויה ומלאכותית, וכי חוסר סמכות הוא חוסר סמכות, ואין להבחין בגדריו בין סוג אחד למשנהו. לבסוף נטען, כי אין להלום את התחשבותו של בית המשפט בתקציב המשיבה, מבלי שזאת הוכיחה את הפגיעה הצפויה בתקציבה בעובדות ובמספרים כנדרש. הכרעה ז. לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בענייננו, השאלה שמציבים המבקשים כשאלה עקרונית, הוכרעה באופן מפורט וברור בפרשת עיריית ירושלים. אמנם כאמור, דיון נוסף על תיק זה תלוי ועומד בבית המשפט, אך אין בכך כדי להביא לקבלת הבקשה, במיוחד נוכח האמור להלן. יצוין כי אף פסיקת בית משפט זה נסמכה על פרשת עיריית ירושלים לא אחת (רע"א 4086/09 עיריית צפת נ' הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל בע"מ (לא פורסם) - להלן פרשת עיריית צפת; רע"א 993/08 חברת לינת הצדק בית דינה חיפה נ' עיריית חיפה (לא פורסם); רע"א 9055/09 עיריית פתח תקווה נ' "הדקל" מרכז צדקה וחסד (לא פורסם)). מכל מקום, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר פסק הדין בפרשת עיריית ירושלים, והוא מיישמו ומתייחס אליו במפורש. כך, בפרשת עיריית ירושלים מוזכרת בפירוש האפשרות לנקוט בגישת הבטלות היחסית בשאלת השבת ארנונה שנגבתה ללא סמכות (פסקאות 44 ו-55); אין להסיק מפרשת עיריית ירושלים כי בכל מקרה של פגם בגביה תיפסק השבה מלאה, ויש מקום להביא בחשבון מגוון שיקולי צדק בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה, גם אם נקודת המוצא היא השבה (סעיפים 2-1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979). כך, בנידון דידן מדובר ביישום הלכה קיימת למציאות עובדתית קונקרטית, שככלל אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 9360/06 וינבך (אקרמן) נ' האוניברסיטה העברית ירושלים (לא פורסם); רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC (לא פורסם); פרשת עיריית צפת). "יתרה מזאת. אין די בכך שבית המשפט דלמטה טעה טעות משפטית ביישום ההלכה הקיימת - כפי שנטען על ידי המבקשים - על מנת לאפשר ערעור שני ברשות, וזאת משום שאין המקרה הפרטי מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המחייבת הכרעה" (רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה (לא פורסם), השופט דנציגר, פסקה 10 וההפניות דשם). ח. אף לגופו של עניין, דומני כי יושמו העקרונות המותוים בפסיקה. אמנם צודקים המבקשים כי לא היה מקום לדחות את תביעתם אך בשל שיהוי, ואכן לא התבסס בית המשפט המחוזי על עילה זו כנימוק המרכזי להחלטתו, אלא על הפגיעה המשמעותית בתקציב הרשות (מסקנה שאכן לא התבססה על הוכחות מוצקות כמצופה מרשות ציבורית, אך גם לא הוסקה בעלמא אלא נומקה על ידי בית המשפט), ועל כך שנקבע שהפגם בסמכות לא היה בדרגה הגבוהה, כמו גם על שיקולי צדק נוספים. ט. ועם זאת, לעניין הפגם בסמכות אעיר, כי אין להקל ראש כל עיקר בכגון דא, ויתכנו מקרים שבהם יהוה בסיס לבטלות או בטלות יחסית. ואולם, במכלול לא ראיתי מקום להתערבות עתה בהקשר זה. אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה. ארנונה