השאלה שעומדת בפנינו הינה - מהו המבחן על פי חוק רשות השידור, התשכ"א - 1965 ותקנות רשות השידור (אגרה בין החזקת מקלט טלויזיה), התשמ"א - 1981 לחיובו של אדם באגרת טלויזיה. לטענת האזרח, המבחן הוא פונקציונלי - החיוב מוטל רק אם קיימת יכולת לקלוט שידורים, בלא צורך בהתקנת ציוד נוסף ותוך שימוש בפעולות פשוטות שהדיוט מסוגל לבצען מבלי להיעזר באיש מקצוע. לטענת רשות השידור, המבחן הוא פורמאלי - די בעצם ההחזקה במקלט טלויזיה כדי להקים מקור לחיוב באגרה. לטענתה, בחירתו של האזרח שלא לממש את הפוטנציאל של המקלט שבהחזקתו ולא לכוון ציוד הקליטה שבביתו לקליטת שידורי רשות השידור אינה מקנה פטור כלשהו מהאגרה. להלן פסק דין בשאלה מי משלם אגרת טלויזיה ? פסק דין 1. לפנינו בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו המבקש פטור מאגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה (להלן - האגרה), וכן בקשה לביטול עיקולים שהוטלו על המבקש על ידי המשיבה בשל אי תשלום האגרה בתקופה שבין תחילת שנת 2004 ועד ספטמבר 2008 (להלן - התקופה הרלבנטית). 2. לטענת המבקש, הוא מחזיק בביתו מוניטור שהוא לכאורה מקלט טלויזיה. מדובר בממיר סיפרתי (דיגיטלי) שבאמצעותו ניתן לקלוט שידורים סיפרתיים אך לא שידורים אנלוגיים כפי ששידרה המשיבה עד ליום 15.01.08. לפיכך, עד 15 לינואר 2008 לא יכול היה המבקש לקלוט, באמצעות הציוד שבביתו, את שידורי רשות השידור אלא רק את שידורי הרשות השניה (ערוך 2 וערוץ 10) שהחלה לשדר שידורים סיפרתיים בשלב מוקדם הרבה יותר מהמשיבה. לטענת המבקש, מאז ינואר 2008 מתאים הציוד שברשותו, מבחינת החומרה, לקליטת שידורי המשיבה אך עדיין היה צורך בכיול (כיוונון) תוך שימוש בידע מקצועי שאינו נחלתו של ההדיוט. רק בספטמבר 2008 מצאו ילדיו של המבקש הוראות לכיול המכשיר באינטרנט ובבית המבקש קיימת עתה אפשרות לקלוט את שידורי רשות השידור. 3. לתמיכה בטענותיו הגיש המבקש תצהיר של מר מאיר לבמור, שעיסוקו דרך קבע בהתקנת אנטנות לווין לקליטת שידורי טלויזיה. בתצהירו טוען מר לבמור כי הוא זה שהתקין בבית המבקש את הציוד המקורי לקליטה דיגיטאלית, ולאחר 15.01.08 היה צורך לכייל את המכשיר תוך שימוש בידע מקצועי. בלא ביצוע הכיול לא היתה בבית המבקש אפשרות קליטה של שידורי רשות השידור. 4. הואיל והמחלוקת הצטמצמה, כאמור, לשאלה העובדתית האם בתקופה הרלבנטית היתה אפשרות למבקש לקלוט את שידורי המשיבה אם לאו, ניתנה החלטה ביום 28.06.09 לפיה תגיש המשיבה, כהשלמה לטיעוניה, תצהיר תשובה לתצהירו של מר לבמור מטעם המבקש. המשיבה הגישה מטעמה תצהיר של מר משה שדה, מנהל מחלקת הגביה של המשיבה, אשר טען כי אין חשיבות לאופן ו/או שיטת השידורים לצורך החיוב באגרה. מכל מקום, לא נסתרה בתצהיר האמור טענתו של המבקש לפיה ביום 15.01.08 שונה אופן השידורים של המשיבה. דיון והכרעה 5. השאלה שעומדת בפנינו הינה - מהו המבחן על פי חוק רשות השידור, התשכ"א - 1965 (להלן - החוק) ותקנות רשות השידור (אגרה בין החזקת מקלט טלויזיה), התשמ"א - 1981 (להלן - התקנות) לחיובו של אדם באגרה. 6. לטענת המבקש, המבחן הוא פונקציונלי - החיוב מוטל רק אם קיימת יכולת לקלוט שידורים, בלא צורך בהתקנת ציוד נוסף ותוך שימוש בפעולות פשוטות שהדיוט מסוגל לבצען מבלי להיעזר באיש מקצוע. 7. לטענת המשיבה, המבחן הוא פורמאלי - די בעצם ההחזקה במקלט טלויזיה כדי להקים מקור לחיוב באגרה. לטענתה, בחירתו של המבקש שלא לממש את הפוטנציאל של המקלט שבהחזקתו ולא לכוון ציוד הקליטה שבביתו לקליטת שידורי רשות השידור אינה מקנה פטור כלשהו מהאגרה. 8. סעיף 28א לחוק קובע: "המחזיק במקלט טלויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית…". המבחן על פי החוק הוא אם כן "החזקה במקלט טלויזיה", קרי, המבחן הפורמלי. 9. אמנם בע.א. 1934/95 רשות השידור נ' שור, פ"ד נ(4) 856 מיום 14.01.97 נקבע כי המחוקק ביקש להטיל את החיוב באגרה על כל מי שמחזיק במכשיר טלויזיה אשר יש בו כדי לאפשר את ההנאה משידורי הטלויזיה, ובע.א. 474/89 קריב נ' רשות השידור נקבע כי האגרה נגבית בגין האפשרות לקלוט שידורים ולא בגין עצם החזקת המקלט, והרשות לא תוכל לגבות אגרה אם היא תפסיק את שירותיה כליל - אך אין בכך כדי להשפיע על המקרה שלפנינו. אין דומה מצב לפיו רשות השידור איננה משדרת כלל באזור מסויים או הפסיקה שירותיה כליל, למצבו של המבקש, אשר באופן מודע בחר בציוד שהיה צורך להתאימו לשידורי המשיבה בתקופה הרלבנטית ולא ראה לנכון לעשות כן בתקווה שהדבר יפטור אותו מן האגרה. הואיל ועל פי החוק החיוב באגרה חל, כאמור, על עצם החזקת מקלט טלויזיה - הרי עצם העובדה שהשימוש במקלט שבידי המבקש היה מוגבל, מהטעמים הקשורים במבקש עצמו, אין בה כדי לפטור את המבקש מתשלום האגרה (ראה לענין זה ה"פ (מחוזי-ת"א) 1964/92 נחמה גולדין ואח' נ' רשות השידור). 10. יצויין, כי בפסק דין של בית המשפט העליון מיום 01.06.02 ע.א. 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ (בכינוס נכסים) נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 582 (להלן - פס"ד מדיה), שניתן למעלה מארבע שנים אחרי פסק דין שור, קובע בית המשפט העליון כי על פי החוק הקריטריון היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. 11. אין לקבל גם את עמדת המבקש, כפי שפורטה בסעיף 3 לסיכומיו, לפיה מקום בו קיים פטור מאגרה עקב מכשיר מקולקל, יש להחיל את הפטור גם במקרה בו מכשיר מסויים אינו יכול לקלוט את כל השידורים. נושא הפטורים מאגרה מוסדר באופן מפורש בתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), התשל"ד - 1974 (להלן - תקנות הפטור). תקנה 5 לתקנות הפטור מהווה רשימה סגורה של מקרים בהם לא תוטל האגרה, והמקרה דנן, (חוסר אפשרות לקלוט את שידורי הטלויזיה של רשות השידור), אינו כלול בהם. בפס"ד מדיה קבע בית המשפט העליון, בין היתר: "… הפטורים השונים מאגרת טלויזיה המוענקים במסגרת תקנות הפטור הופכים רלבנטיים רק כאשר מתקיים תנאי הסף של החזקה במקלטים. אם תנאי הסף אינו מתקיים - אין כלל בסיס לחיוב באגרה. לעומת זאת כאשר מתקיים תנאי הסף של החזקה במקלט ואין בתקנות הפטור כל סיוג לגבי החיוב או היקפו באמצעות הקטנתו או ביטולו, מחוייב המחזיק בתשלום מלא של האגרה…". אילו התכוון המחוקק לפטור אדם מהאגרה במקרה של חוסר אפשרות לקלוט את שידורי רשות השידור עקב סוג המיכשור המצוי בביתו - היה מסדיר נושא זה במפורש בחקיקה. הואיל ולא נקבע בחוק פטור כאמור - משמע שאין המבקש פטור מן האגרה בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה. 12. לפיכך, התביעה נדחית. ההחלטה מיום 12.01.09 בדבר עיכוב הליכי ההוצאה לפועל - מבוטלת. המבקש ישלם למשיבה, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. שאלות משפטיותטלויזיהאגרה