להלן פסק דין בנושא ערעור על עבירות מע"מ: פ ס ק - ד י ן השופטת ר. יפה-כ"ץ: 1. המערערים הורשעו על פי הודאתם במספר רב של עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"). המערער 1 הורשע ב-29 עבירות של הכנת חשבוניות כוזבות; 29 עבירות של שימוש במרמה או תחבולה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס; 29 עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביהם מסמך כנדרש בסעיף 38 לחוק במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס; וב-17 עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס. המערער 2 הורשע ב-22 עבירות של הכנת חשבוניות כוזבות; 22 עבירות של שימוש בכל מרמה או תחבולה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס; 22 עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביהם מסמך כנדרש בסעיף 38 לחוק במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס; ו-16 עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס. 2. המערערים, שהם אחים, שימשו בתקופה הרלוונטית (מאי 1999 ועד יולי 2001) כשותפים פעילים בשותפות רשומה בשם "אשווי חסין את ראדי" (להלן: "החברה") והמערער 2 שימש כשותף פעיל בשותפות נוספת - "אשוי חסין ואחמד". כנגד המערערים הוגשו לבימ"ש השלום בבאר-שבע שני כתבי אישום נפרדים: כנגד החברה והמערער 1 הוגש כתב אישום במסגרת ת.פ. 4549/05 וכנגד המערער 2 הוגש כתב אישום המסגרת ת.פ. 4548/05. המערערים הודו בעובדות שבכתבי האישום והורשעו בהתאם. בכתב האישום שהוגש נגד החברה והמערער 1 הם הורשעו בכך, שהוציאו 29 חשבוניות מס פיקטיביות בסך כולל של 1,665,830 ₪, הגישו למנהל המכס והמע"מ 17 דו"חות תקופתיים בהם ניכו מס תשומות נשוא החשבוניות הפיקטיביות הנ"ל ע"ס 244,617 ₪, ובעשותם כן הכינו או הרשו לאחר להכין חשבונות או רשומות כוזבות במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס והשתמשו בכל מרמה או תחבולה, או שהרשו לאחר להשתמש בהן, במטרה להתחמק מתשלום מס. בכתב האישום שהוגש נגד המערער 2 הוא הורשע בכך, שהיה שותף פעיל בשותפות "אשוי חסין ואחמד" במסגרתה הוציא 22 חשבוניות מס פיקטיביות בסך כולל של 945,711 ₪, הגיש למנהל המכס והמע"מ 16 דו"חות תקופתיים בהם ניכה מס תשומות נשוא החשבוניות הפיקטיביות הנ"ל ע"ס 137,410 ₪, ובעשותו כן הכין או הרשה לאחר להכין חשבונות או רשומות כוזבות במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, והשתמש בכל מרמה או תחבולה, או שהרשה לאחר להשתמש בהן, במטרה להתחמק מתשלום מס. הכרעות הדין בעניינם של המערערים ניתנו בכל תיק בנפרד, הגם שבאותו היום - 20.2.06. יחד עם זאת, ולאור הדמיון שבין המקרים והזהות שבין עורכי הדין של הצדדים, אוחד הדיון בשלב הטיעונים לעונש וביהמ"ש אף גזר את דינם של המערערים בגזר דין אחד: על שני המערערים הטיל ביהמ"ש (כב' הנשיא מ. מכליס) מאסר בפועל למשך 10 חודשים, מאסר מותנה בן 8 חודשים ו-קנס בסך 20,000 ₪ או 2 חודשי מאסר תמורתו. 3. ב"כ המערערים, עו"ד יוסף ברוך, הגיש שני ערעורים נפרדים - אחד בגין כל תיק נפרד של בימ"ש השלום, אך בהסכמת הצדדים ולבקשתם - אוחד הדיון בשני הערעורים (ר' פרוטוקול הדיון מיום 26/12/07, עמ' 1). הערעורים הופנו הן כנגד איחוד הדיונים שנעשה בבימ"ש השלום בשלב גזר הדין והן כנגד חומרת העונש בין היתר, ובעיקר לאור הטענה, כי בקשתם של המערערים לתשלום כופר, בקשה שהוגשה בטרם הגשת כתבי האישום - נדחתה ללא סמכות על ידי מנהל תחנת מע"מ בבאר-שבע. 4. בית המשפט פרט בגזר דינו את האישומים הרלבנטיים לכל אחד מהמערערים, לרבות תוכן התסקיר אודות כל אחד מהם והמלצותיו הנפרדות וכן פרט את הטיעונים של באי כוח הצדדים וגזר את דינם תוך התייחסות פרטנית, הגם שנתן "לבוש" אחד לשני גזרי הדין. ביהמ"ש יצא מתוך ההנחה, המוטעית, כי הדיונים אוחדו בהחלטה, הגם שבמהלך הטיעונים לעונש הייתה הסכמה לניהול פרוטוקול אחד לשני התיקים. לטענת ב"כ המערערים שגה ביהמ"ש כאשר איחד את שני התיקים בשלב שלאחר הכרעת הדין ובניגוד לאמור בסעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), המאפשר לאחד את הדיון אך בשלב שלפני הכרעת הדין. לשיטתו האיחוד גרם עיוות דין לשני המערערים ועל כן יש לבטל את גזר הדין ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום, על מנת שיגזור את דינם מחדש. להבנתו, מעבר לפגם הפרוצדוראלי, שבאיחוד התיקים בשלב של גזר הדין, נגרם נזק גם בכך, שנקודת המוצא של בית המשפט הייתה, כי מדובר בחברה אחת על שני מנהליה, בעוד כתב אישום אחד עניינו החברה ואחד המערערים וכתב האישום השני עניינו המערער השני, כאשר המסגרות בהן פעלו המערערים - שונות. אכן, סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי, הדן באיחוד משפטים, קובע: "בית המשפט רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על איחוד הדיון בכתבי אישום נפרדים התלויים ועומדים באותו בית משפט, אם מותר לצרפם בהתאם להוראות סעיפים 86 או 87 ובית המשפט סבור שהצירוף לא יגרום לעיוות דין". לפיכך, אכן בית המשפט שגה עת איחד בין שני התיקים לצורך גזר הדין, אלא, שמדובר בפגם פרוצדוראלי שלא נגרם בעטיו כל עיוות דין למי מהמערערים. כל מערער קיבל את יומו בבית המשפט ובית המשפט היה ער להבדלים בין ענייניהם של המערערים, לנסיבותיהם האישיות, לכתבי האישום השונים, לסכומי המס שהעלימו ולסכומי החשבוניות הפיקטיביות שהוציאו. ביהמ"ש התייחס לכל מערער בנפרד כמו גם לממצאי התסקיר אודותיו, ולאחר ששקל את כל הנימוקים, לרבות ההבדלים בין המערערים, גזר את דינם. אמנם, גזר הדין זהה, אך נכתב בנפרד, וכאמור, תוך התייחסות נפרדת לכל מערער. לפיכך, ולאור האמור בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו: "בית המשפט (של ערעור - ר.י.כ.) רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין", יש לדחות את טענתו זו של ב"כ המערערים. 5. ב"כ המערערים הוסיף וטען, כי המערערים ביקשו לסיים את ענייניהם בדרך של תשלום כופר כסף וזאת לאור הסרת המחדלים, מצבם האישי והסכומים הלא גבוהים בהם נחשדו, אך בקשותיהם נדחו. לשיטתו ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות, בהליך פסול ומפלה ומן הראוי היה, שמנהל תחנת מע"מ ב"ש היה מעביר את הבקשה להחלטת ועדה עליונה או ועדת הכופר של רשות המיסים. לכן סבר, כי גם מנימוק זה התוצאה המתבקשת היא ביטול האישום וההרשעה והחזרת הדיון לבימ"ש השלום. מנגד טענה ב"כ המשיבה, כי ערעור על החלטה שלא להיעתר לבקשת כופר מקומו בבג"צ, ובכל מקרה עמדת התביעה במקרים מעין אלה היא, להגיש כתבי אישום ולא להיענות לבקשות כופר. ואכן, לא מצאתי ממש גם בטענה זו של ב"כ המערערים, שהרי מדובר בטענה במישור המנהלי, שאין מקומה בערכאת הערעור על גזר הדין. ובמידה וב"כ המערערים ביקש להנות את מרשיו לעניין העונש, בשל דחיית האפשרות לתשלום כופר, בניגוד למקרים אחרים, כטענתו, הרי שדי בהצהרת התובעת באשר למדיניות התביעה במקרים דומים, כדי לדחות גם טענה זו. 6. ב"כ המערערים הוסיף וטען גם כנגד חומרת העונשים שהוטלו על המערערים. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל מספיק לעובדה, שהמערער 2 הסיר את מחדליו (למעט חוב ריבית בסך 46,000 ₪, אשר שולם במהלך הערעור) טרם הגשת האישום נגדו; לסכום הנמוך של המחדל בסך 137,000 ₪; לעובדה, שהמערער 2 הודה בעובדות כתב האישום וחסך מזמנו של בית המשפט, כמו גם לנסיבותיו האישיות, למצבו הכלכלי הקשה ולמצבו המשפחתי והבריאותי. ב"כ המערער ביקש להדגיש, כי המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע המערער נבע מ"עוקץ" כלכלי שחווה ממזמין עבודה דבר שהוביל אותו למעידתו ולהוצאת חשבוניות מס כוזבות. עוד נטען כי בית המשפט טעה כשבחר לבכר את שיקול ההרתעה על פני שיקול של עידוד חייבים להסיר את מחדליהם, ושגה כשלא איבחן בין המערער 2 לבין מקרים אחרים, שכן המערער נמנע מלהחטיא אחרים ופעל בספריו שלו בלבד. כמו כן נטען, כי בית המשפט לא יחס משקל לזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות דבר המחליש את אפקט ההרתעה. לאור כל זאת, ביקש ב"כ המערערים לבטל את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער 2 ולכל היותר להטיל עליו עונש שירוצה בעבודות שירות וכן להקטין את גובה הקנס שהוטל עליו. לדברי הסנגור, כל הנימוקים הנ"ל נכונים גם בכל הנוגע למערער 1, הגם שסכום המס שחדל בתשלומו עמד על סך של 244,617 ₪. מנגד ב"כ המשיבה, עו"ד בוקר, עמדה על חומרת העבירות בגינן יש להטיל עונש מרתיע ואין להסתפק, לשיטתה, בעונש של עבודות שירות, גם לאחר תשלום חוב הריבית על ידי המערער 2. ב"כ המשיבה הציגה פסיקה וציינה, כי במקרים של שימוש בחשבוניות פיקטיביות הפסיקה נוטה לחומרה וכי במקרים הנדונים בתיק זה לא נגרם עיוות דין למערערים. בנוסף היא התייחסה לתסקירים ולהמלצות שירות המבחן להחמיר בענישה ביחס לכל אחד מהמערערים. 7. כאמור, אף בנוגע למידת העונש, הייתי ממליצה לחבריי לדחות את הערעור. בימ"ש השלום התייחס בפרוטרוט לנסיבותיו של כל מערער באשר הוא, היה ער להבדלים ביניהם, ציין אותם ובחר, לאחר ששקל את כל השיקולים לקולא ולחומרה, לגזור עליהם עונש זהה, גם לאחר שערך את ההבחנה בין נסיבותיהם. בסופו של יום, העונש שגזר ביהמ"ש תואם את רמת הענישה שנקבעה בעבירות בהן הורשעו המערערים על ידי ביהמ"ש העליון. בית המשפט העליון התווה מדיניות ענישה מחמירה בעבירות מס בכלל, אשר ביצוען מתאפשר באופן קל יחסית, פרי תכנון ומחשבה ופוגעות בקופה הציבורית ובעבירות של הוצאת חשבוניות פיקטיביות בפרט. וכך ציין ביהמ"ש העליון ברע"פ 254/06 רומל קעדאן נ' מדינת ישראל (מיום 20.6.06, ): "ההחמרה בענישה על עבירות מס נועדה בראש ובראשונה לשמש כאמצעי הרתעתי כלפי כולי עלמא מפני ביצוע עבירות אלו בעתיד. כמו-כן, מטרתה לבטא את הגמול ההולם על הנזק הרב שמסיבות העבירות האמורות לקופת הציבור". ובע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3)721 נאמר, כי: "עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה, ומכאן שיש מקום ליתן לכך משקל בענישה מן הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה, לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית." עונשי המאסר שהוטלו על המערערים אינם חורגים ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כלכליות הקובעת, כי מי שעובר עבירות מס צפוי לא רק לקנס כספי אלא גם לעונשי מאסר (ר' גם ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211). עונשי המאסר בפועל והקנסות שנגזרו על ידי ביהמ"ש, הינם ראויים ואינם מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. עונשים אלה משקללים בחובם הן את חומרת העבירות, הן את ריבויין, הן את מועד ביצועם, הן את נסיבותיהם האישיות של המערערים והן את הסרת המחדלים. אשר על כן, הייתי ממליצה לחבריי לדחות את הערעורים. ר. יפה-כ"ץ, שופטת הנשיא י. פלפל, אב"ד: אני מסכים. הנשיא י. פלפל ס. הנשיא נ. הנדל: אני מסכים. ס. הנשיא נ. הנדל לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ. מיסיםעבירות מסערעורמע"מ (מס ערך מוסף)