להלן פסק דין בנושא ערעור על צו שומה: פסק דין לפני ערעור של המערער על צו שהוצא לו על ידי המשיב, שבו נקבעו הכנסות המערער לפי מיטב שפיטתו של המשיב ביחס לשנים 1996-1999. לפי שומה זו, שנערכה על ידי המשיב הוספו על הכנסותיו המוצהרות של המערער ב-4 השנים הרלוונטיות סכומים של 216,383 ₪ (לשנת 96), 271,401 ₪ (לשנת 97), 374,524 ₪ (לשנת 98) ו- 306,758 (לשנת 99). המערער מנהל עסק למכירת מזון, בעיקר שווארמה בפיתות ובבגטים, שניצלים, פלאפל, ושתיה, ועד שלב מסויים גם מכר סיגריות, וכן גלידות וממתקים, כאשר העסק ממוקם בשוק של שדרות. ספריו של המערער לא נפסלו. הנימוק המרכזי ביסוד השומה לפי מיטב שפיטה, הינו, שעל פי ביקורות בעסק שערך המשיב, לרבות קניות ביקורת ושקילת כמויות החומרים שבמנות, נמצא, לשיטת המשיב, כי אחוז החומר ממחיר המכירה הינו 38%, (רווח גולמי של 62%) ואילו על פי הדו"חות שהגיש המערער, אחוז צריכת החומרים הנקוב שם גבוה גם מהמקובל בעסקים דומים (עלות חומר של 54.9%, משמע, רווח הגולמי של 45.1%). מכאן מסיק המשיב שהדיווח על ידי המערער אינו סביר והסיבה לכך, ככל הנראה, מכירות מזון בלתי מדווחות לשלטונות המס. פלוגתאות משניות, שהתייחסו למוצרים אחרים שמוכר המערער, התבררו כשוליות, ונזנחו במהלך ההליך, ובסופו של יום, סיכומי הצדדים מתמקדים במחלוקת מהותית אחת ויחידה, זו שלעיל, ועניינה אחוז החומר המשמש להכנת מנות המזון בעסק, בעיקר השווארמה בפיתה ובבגט, כאשר נקודה זו משליכה על חישוב הרווח הגולמי הנכון של בית העסק. המערער הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וחוות דעת של מומחית, רו"ח אליס עדן, ואילו המשיב הגיש תצהירים של המפקח, לאוניד חי טוב, ושל עורך חוות דעת המומחה מטעם המשיב, הכלכלן אבשלום צוברי. על פי הסכמות דיוניות שהושגו במהלך המשפט, לא קויימו חקירות של המצהירים והמומחים שמטעם הצדדים, וגם מונה מומחה מטעם בית המשפט, רו"ח משה אהרוני, לחוות דעה במחלוקות המקצועיות שבין הצדדים, ואף הוא לא נחקר על חוות דעתו. הצדדים הגישו, איפוא, סיכומיהם, על פי החומר הכתוב שפורט לעיל. יאמר מיד, כי על פי "השורה התחתונה" שמצא מומחה בית המשפט, לפי בדיקותיו, עלות החומר ממוצרי האוכל הינה בממוצע כ- 45.5%, ולפיכך, לפי חישוביו, תוספת ההכנסות מעבר למוצהר על ידי המערער קטנה מזו שחושבה על ידי המשיב, והנתונים לשיטתו מצויים בנספח 11 של חוות הדעת. המומחה התבסס על קניית ניסיון ושקילה עצמאית של המוצרים, שנערכה על ידי אנשי משרדו, ואף הושוותה לקניות ניסיון בעסקים דומים במקומות אחרים, וזאת משבחר שלא להתבסס על ממצאי שתי ביקורות כאלה שנערכו על ידי אנשי המשיב בעסק של המערער, באשר התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לאותן ביקורות של המשיב, ואיזו מהן יש לקחת בחשבון. מדובר בכך שבביקורת הראשונה (30.4.01), ובשקילות של המנות שהוזמנו על ידי אנשי הביקורת, נמצא שכמות השווארמה בפיתה היתה כ-120 גרם, ואילו בביקורת השניה ( 26.11.01), ממצאי השקילה גדלו לפתע בשיעור ניכר עד כדי 80%, לאמור, 217 גרם שווארמה. ממצאי הביקורת הראשונה העלו כי לפי הכמויות שנמדדו אחוז החומר באוכל הינו 38% ממחיר המכירה, מה שתואם במקורב את המקובל בענף לפי התדריכים הכלכליים של המשיב (34%), ואילו ממצאי הביקורת השניה, אם נחשב על פיהם, יביאו לתוצאה בלתי סבירה של אחוז החומר באוכל החורגת בצורה ניכרת לא רק מהמקובל בענף, אלא אף מעבר למוצהר ולמחושב לפי שיטת המערער בעצמו. לכן, סבר המשיב, כי הבדיקה השניה חסרת משקל ממשי, תרתי משמע, מהיבט החישובים לעריכת השומה, באשר, לטעמו, התוצאה האבסורדית כמעט שהתקבלה מקורה בכך שהמערער, אחרי הבדיקה הראשונה היה ער להשלכות משקל הבשר במנה, נערך היטב לביקורת חוזרת של אנשי המס, והיטה במכוון את התוצאות על ידי מכירת מנות גדושות ביותר לעורכי הביקורת. לכן, המשיב חישב את השומה על פי ממצאי הבדיקה הראשונה בלבד. המערער מתרעם על כך, וטוען כי יש להתחשב בהחלט בבדיקה השניה, אף שבמשתמע גם הוא מסכים שכמות הבשר שם היתה מוגדלת, ותולה זאת בכך שכאשר לקוח חדש נכנס לעסק, הוא מנסה לפתותו על ידי מנה כזו, והוא סבור שהמשיב חטא בכך שהתעלם מאותם ממצאים. רו"ח אהרוני אומנם ערך חישוב חלופי, כדי להפיס דעת המערער, ובנספח 8, הציג את תוספת ההכנסה שתתקבל אם יערך החישוב לפי ממוצע של שתי שקילות הביקורת שערך המשיב (ואז עלות החומר הממוצעת תהיה כ- 47.5%), אולם, גם הוא מטיל ספק רב במהימנות הנתונים שהתקבלו באותה ביקורת שניה, ומצביע על כך שבעסקים דומים שבדקו אנשיו בתל אביב, התקבל ממוצע של כמות בשר 125 גרם, קרוב מאוד למה שנציגיו רכשו אצל המערער (122 גרם), ואין הסבר מתקבל על הדעת הכיצד קיימת סטיה של עשרות אחוזים, בין 30% ל- 80% במשקל הזה כאשר התבצעה הביקורת השניה. אני סבור כי המשיב רשאי היה להסתמך על הביקורת הראשונה, מהטעמים שפורטו, ולא היה חייב להתחשב בביקורת השניה שתוצאותיה אינן סבירות, ומצביעות, ככל הנראה על הכנה מוקדמת מצד המערער לקיום הביקורת, ומכל מקום, בחרתי לסמוך על הבדיקות והשקילות העצמאיות והאובייקטיביות שעשה מומחה בית המשפט, כאשר אין חשש או טענה שהמערער ידע שנציג המומחה יבוא לרכוש אצלו מוצרים, ושמהימנותו אינה מוטלת בספק. המערער מונה מספר נקודות שבהן לטעמו נפלו פגמים בחוות הדעת הן של מומחה המשיב, והן של מומחה בית המשפט, כאשר לדעתו התוצאה שהתקבלה מוטית לרעתו, בשל אי ההתחשבות בגורמים מסויימים, המייקרים ומעלים את עלות מרכיב החומרים בכל מנה. הוא מתייחס להתעלמות מתבלינים יקרים המשמשים לעשיית הפלאפל, לכך שהוא רוכש ירקות יקרים יותר בשל אילוצי כשרות, מצביע על העלות הגבוהה של שיטת ה"סלטים חופשי" הנקוטה אצלו, שימוש בשומן טרי ולא רק קפוא, דבר המייקר את העלויות, ועוד. לכך ניתן לומר, במישור הדיוני, שאין אפשרות לבדוק ולכמת את הטענות הללו ביסודיות, שכן לכך יש להציב מערך עובדתי - ראייתי, שבהינתן ההסכמות הדיוניות שלעיל, ויתרו הצדדים על הצבתו, ועוד יש לומר, במישור המהותי, שגם אם יש ממש בטענות או בחלקן, הדברים הללו, ככל שמוסיפים לעלות החומרים, "מתקזזים", כנגד טענות מקבילות שהעלה המשיב בסיכומיו, כאשר לשיטתו מסקנות מומחה בית המשפט דווקא מוטות לרעת המשיב, וכך הוא קובל, למשל, כי כאשר רו"ח אהרוני לקח בחישוביו מקדם ביטחון, של סטיית תקן אפשרית, בשיעור כ- 10%, למעשה, מקדם הביטחון היה 13%, ובנוסף כבר בחישובי הפחת שנלקחו בחשבון, הוסף מקדם ביטחון כזה, ונוצרה כפילות. מעבר לזה, ניתן לומר, שהמערער אינו טוען לשוני מהותי ועקרוני בין עיסקו לעסקים רבים אחרים כמותו בארץ, ואין אצלו איפיון יחודי ומבדיל אשר כזה, שיצדיק התייחסות אליו בפרמטרים שונים מהמקובל, וכידוע למשל מזנון סלטים חופשי, קיים במקומות רבים, וכך גם דרישת הכשרות מתמלאת אצל עוסקים רבים בתחום זה. ראינו, שחישובי הרווח הגולמי, בסופו של יום, על ידי המשיב וגם על ידי מר אהרוני, אינם שונים בהרבה מהממוצע הענפי המקובל והמשמש בסיס לחישובי המשיב בכל הארץ, ללמדך שעיסקו של המערער, בסופו של דבר, די סטנדרטי, ואין מקום לקבל את טענתו כאילו יש לנקוט כלפיו גישה תחשיבית מיוחדת ומתחשבת בנתונים חריגים לעיסקו שלו. אני סבור שמומחה בית המשפט הוציא תחת ידיו עבודה מתוקנת ויסודית, וכי ניתן לבסס על ממצאיו ומסקנותיו קביעות נאותות שיהיו בסיס להכרעה בפלוגתאות שבין הצדדים בתיק זה. במצב דברים שבו לא נפסלו ספרי המערער, חל סעיף 155 לפקודת מס הכנסה, ולפיו "חובת הראייה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם, אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקיד השומה או הנציב לפי העניין להצדיק את החלטתם". משמע- פקיד השומה, המשיב לענייננו, חייב להצדיק את השומה שהוציא, ואזי חובת הראייה על המערער להראות כי השומה הזו מופרזת. טוען המערער כי חייב להתקיים פער גדול ומשמעותי מאוד בין שיעור הרווח הגולמי העולה מספריו, לבין השיעור שאליו הגיע פקיד השומה כדי להצדיק את הוצאת השומה לפי מיטב שפיטה, על בסיס ניתוח של תוצאותיו העיסקיות. הוא נסמך על פסיקה שקבעה דברים ברוח זו. מבלי להיכנס לדקויות של הגדרת משמעות אותו "פער גדול" שהמערער טוען שצריך להתקיים, דומה שאין לחלוק שהפער בין כ-45% רווח לפי ספרי המערער, אל מול 62% רווח לפי חישובי המשיב, עת ערך את שומתו, הוא פער ניכר ושיש בו די להצדיק עריכת שומה לפי מיטב שפיטה. העובדה שמומחה בית המשפט מצא לקבוע רווח גולמי הקטן יותר מגרסת המשיב, דבר המקטין את הפער שבין נתוני ספרי המערער לבין הנתונים שלפיהם המומחה גורס כי יש לבצע את השומה, אין בה להשליך בדיעבד על ההצדק להפעלת שיקול דעתו המנהלי של המשיב עת בחר בזמנו לערוך במקרה הנדון שומה לפי מיטב שפיטה. איני יכול לקבל את גישת המערער בסיכומיו שלפיה יש לדחות מכל וכל את שיטת המשיב, ואת עצם עריכת השומה על ידו, ובכך לקבל את הערעור, מן הטעם שהפער כיום מצומצם יותר, אם נאמץ את חישובי רו"ח אהרוני. הנכון, והצודק, לטעמי, יהיה מחד גיסא לקבוע כי עצם עריכת השומה לפי מיטב שפיטה היתה מוצדקת ומתחייבת מהתוצאה העיסקית הבלתי סבירה והחריגה ביחס למקובל בענף, כפי שעלתה מניתוח דו"חות המערער וספריו, ומאידך גיסא, ובאשר אין מדובר על מתמטיקה מדוייקת ועל כימות ברור ותחום שניתן להעשות רטרואקטיבית בדבר ההכנסות הנכונות והאמיתיות בפועל, יש להנות את המערער מאותו פער שנוצר בין חישובי מומחה בית המשפט לבין תחשיב אנשי המשיב, ולקבוע כי תוספת ההכנסות שלפיה יחושב המס המגיע למשיב בכל שנה, תעשה כפי שיטת מומחה בית המשפט וקביעותיו בנספח 11 לחוות דעתו. התוצאה היא שהערעור נדחה בעיקרו, אולם, השומה שתערך, ועל פיה יחושב המס המגיע לשנים הרלוונטיות, תהיה לא לפי תוספת ההכנסה הנקובה בצו הרלוונטי נשוא הערעור, אלא לפי תוספת ההכנסה המפורטת והמחושבת על ידי מומחה בית המשפט רו"ח אהרוני. בהינתן תוצאה זו יחוייב המערער בהוצאות משפט חלקיות בלבד של המשיב, וזאת בסכום כולל של 2,500 ₪. אבקש מהמזכירות לשגר העתק פסק הדין, בנוסף לב"כ הצדדים, גם למומחה שמטעם בית המשפט, רו"ח אהרוני, ובית המשפט מודה לו על עבודתו היסודית והמעולה שביצע.מיסיםשומה לפי מיטב השפיטהערעורצוויםשומה