להלן פסק דין בנושא פטור מתשלום מס שבח: פסק דין עמוס זמיר, שופט (דימוס):- זהו ערר שהוגש ע"י העוררים כנגד החלטתו של המשיב מיום 17.1.2007, לפיה נדחתה השגתם של העוררים, בה תבעו לפטור אותם מתשלום מס שבח. ואלה הן העובדות, בתמצית, הזקוקות לענייננו: 1. ארבעת העוררים הם אחים ואחיות, ילדיו של המנוח דוד איבגי ז"ל. 2. ביום 7.1.04 העביר דוד איבגי ז"ל, בחייו, את הדירה הידועה כחלקה 263/18 בגוש 7130 (להלן - "הדירה"), במתנה (מכר ללא תמורה) לארבעת ילדיו הנ"ל (העוררים). 3. העברה זו דווחה למשיב, הסתיימה ברישום, כשהמשיב פוטר מתנה זו מתשלום מס שבח, וזאת לאור האמור בסעיף 62(א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן - "החוק" או "חוק המיסוי"), שבו נאמר כי מכירת זכות במקרקעין ללא תמורה, בין יחיד לקרוב משפחתו, פטורה מתשלום מס שבח. 4. בדירה המשיכה להתגורר אימם של העוררים. 5. ביום 31.12.04 נפטר דוד איבגי ז"ל, אביהם של העוררים. 6. העוררים מכרו את הדירה ביום 3.2.2006, והמשיב הטיל מס על מכירה זו. 7. התמורה שנתקבלה בגין מכירת הדירה, הועברה כולה לידי האם. טוענים העוררים כי בנסיבות הענין, יש לקבוע כי לא היתה כאן, מבחינה עובדתית ומעשית, כל מתנה וכי כוונת הצדדים היתה שהדירה היא של האם, וכל המטרה בביצוע המתנה לילדים היתה כדי "להציל את קורת הגג של ההורים למענם". המשיב טוען כי הנסיבות מצביעות שהיתה כאן מתנה חוקים מאב לילדיו, וכשאלה מכרו את הדירה, ולא עברה התקופה האמורה בחוק, הרי אין לפטור עיסקה זו מתשלום מס שבח. ראוי לציין ששני הצדדים לא הביאו כל ראיות במהלך הדיון, והסתפקו בהצהרת כוונות עובדתיות מוסכמות, כדלקמן: "א. הדירה נשוא הערר היתה רשומה על שם אביהם של העוררים, וכשנה לפני פטירתו הוא העביר את הדירה ללא תמורה על שם ארבעת הילדים, הם העוררים. ב. בדירה המשיכה להתגורר האם. ג. בהסכמת האם מכרו העוררים את הדירה, וזאת לפני שעברה תקופה של שלוש שנים (תקופת הצינון) מאז שקיבלו את הדירה ללא תמורה מאביהם". (ראה הפרוטוקול מיום 3.6.07). ייאמר מיד, שלאור כל מה שהובא בפנינו, ולאור מה שנאמר מפי הצדדים בסעיף א' הנ"ל, עולה ברורות כי האב העביר ללא תמורה את הדירה לארבעת ילדיו. לא מצינו כל נסיבה היכולה להצביע כי היתה זו העברה פיקטיבית ובלתי לגיטימית. העובדה שהאם המשיכה להתגורר בדירה והעובדה שהעוררים נתנו את תמורת המכירה לאימם, אין בעובדות אלו כדי להפוך את ענין המתנה לדבר שאיננו כזה. סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 קובע: "בעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו..." סעיף 2 לחוק המתנה קובע: "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". אין כל ספק כי התנאים של חוק המתנה נתמלאו כאן במלואם. עובדה היא שהאב והילדים (העוררים) דיווחו לשלטונות מס שבח על מתנה זו (המכר ללא תמורה), ועובדה היא שהמשיב פטר אותם מתשלום מס בהתחשב בכך שהיתה זו מתנה בין יחיד לקרובי משפחתו, כפי שכבר צוין לעיל. חשוב לראות מספר פסקי דין הקשורים במתנה או בהתחייבות לתת מתנה. סעיף 5 לחוק המתנה דן בהתחייבות ליתן מתנה. מטיעונים האמורים בכתב הערר וכן בכתב הסיכומים של העוררים, ניתן לראות רמז (ואולי יותר מרמז) שלא היתה בהעברה הנ"ל משום נתינת מתנה, ושהדירה היתה כל הזמן של האישה, וזאת לאור צו הירושה שניתן על עזבונו של דוד איבגי ז"ל, שלפיו אישתו (אימם של העוררים) היא יורשתו היחידה (לאחר שהעוררים הסתלקו מחלקם בעיזבון אביהם). ויותר מזה:- ראוי אולי להחליט, כך טוענים העוררים, שיש לראות - לאור כל נסיבות המקרה - את המתנה כמבוטלת. אין כל מחלוקת כי מתנה של מקרקעין מהווה העברת זכות במקרקעין לפי חוק המיסוי, וניתן למסותה עפ"י הדין. בפסה"ד מנהל מס שבח מקרקעין נגד זמר (ע"א 304/85, פ"ד כרך מ"א, חלק רביעי, עמ' 826) אומר כב' ביהמ"ש העליון: "לצורך חוק המקרקעין, המתנה לא היתה עיסקה במקרקעין, אך לצורך חוק מס שבח מקרקעין מהווה המתנה מכירת זכות במקרקעין וזאת נוכח הגדרת 'מכירה' בסעיף 1 לחוק". בפסה"ד ועד הישיבות בא"י נגד מיכאלי (ע"א 11/75, פ"ד כרך ל', חלק ראשון, עמ' 639) אומר כב' ביהמ"ש העליון כי - "החזרה לפי סעיף 5(ב) {לחוק המתנה - ע' ז'} היא זכות אישית הבאה להבטיח 'מקום חרטה' למי שהתחייב לתת מתנה.... כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו". ובפס"ד גורי נגד דנגור (ע"א 2215/90, פ"ד כרך נ"ו, חלק שלישי, עמ' 932) אומר כב' ביהמ"ש העליון דברים אלו: "על פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, יכול המתחייב לחזור בו מן המתנה, שהיא התחייבות חד צדדית, אם לא ויתר על זכותו זו בכתב..... ברם הזכות לחזרה של הנותן היא אישית ואין היא עוברת לעזבונו. אכן, העזבון חייב לכבד את רצון המת. כך שאם הנותן נפטר, הופכת התחייבותו לבלתי הדירה". כאשר התחייבות ליתן מתנה היא סופית אם הנותן נפטר (אין מי שיכול לבוא במקומו לחזור בו ממתנה), על אחת כמה וכמה שנתינת מתנה בפועל היא אישית ורק הנותן יכול לבטלה. במקרה הנדון בפנינו, נותן המתנה, אבי העוררים, נפטר, ולכן המתנה שלו היא סופית ובלתי הדירה. על פי המתנה הפכו העוררים להיות הבעלים הבלעדי של הדירה. אם העוררים היו עומדים בתנאים האמורים בסעיף 49ו לחוק המיסוי, כי אז היו הם זכאים לקבל את הפטור ממס. אולם העוררים אינם עומדים בתנאים אלו. הם קבלו את הדירה במתנה מאביהם ז"ל, ולפי סעיף 49ו(א)(1) - מאחר והם (העוררים או אחד מהם) לא התגוררו בדירה - היה עליהם לחכות תקופת צינון של שלוש שנים, כדי שיוכלו לקבל את הפטור ממס. הם מכרו את הדירה כשנתיים בלבד לאחר שקבלו אותה, ולכן הם לא עומדים בתנאים האמורים הנ"ל. ב"כ העוררים, בסיכומיו, הביא מספר פסקי דין, הדנים על תכלית החקיקה ובנושאים אחרים. לא ראיתי כל צורך להיכנס ולדון בהם, ולדעתי אין לאותם פסקי דין כל השלכה על הענין שבפנינו שהוא ברור ובהיר. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברי הועדה לדחות את הערר ולחייב את העוררים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות כוללות בסך של 7500 ₪, בצרוף רבית והצמדה עפ"י החוק, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. עמוס זמיר, שופט (דימוס) יו"ר אליהו מונד, רו"ח: אני מסכים. אליהו מונד, רו"ח חבר דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין: אני מסכים. דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין חבר הוחלט ונפסק כאמור בפסק דינו של יו"ר הועדה, השופט בדימוס עמוס זמיר. מיסיםמס שבח