להלן פסק דין בנושא קביעת שומה לפי סעיף 82 לחוק מס ערך מוסף: פסק דין 1. נימוקי הערעור: בנימוקי הערעור נאמר כי הערעור מתייחס להחלטת המשיב בהשגה מיום 2.2.05, אשר דחתה את השגת המערערת על קביעת שומה לפי סעיף 82 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"). בהודעה לעוסק בדבר שומת תשומות, נאמר כי השומה מוצאת בגין אי התרת תשומות שלא שימשו בייצור הכנסות חייבות. בהשגה אשר נשלחה על ידי המערערת, נאמר כי ההשגה מוגשת על מלוא הסכום הנקוב בשומות בסך 199,481 ₪. השומה הוצאה לעסק אשר נקרא "משרד להדפסות דפוס ימין" (להלן: "העסק"), כאשר ההנמקה לשומה היתה כי הדוחות אשר הוגשו על ידי העסק אינם מלאים ואינם נכונים. המערערת טענה בהשגה כי מי שהפעיל את העסק והגיש דוחות היה בעלה המנוח יהודה נזרי אשר נפטר ביום 24.5.04 (להלן: "המנוח"). העסק נפתח על שם המערערת בעת שהמנוח היה בהליכי גירושין מאישה קודמת לקראת נישואיו עם המערערת. עם זאת, טענה המערערת כי לא היתה מעורבת בניהול העסק ובהגשת דוחות מיום פתיחת העסק ועד סגירתו בשנת 98'. המערערת עצמה לא מילאה דוחות ולכן לא ניתן לטעון כלפיה כי הדוחות אינם מלאים ואינם נכונים. היחסים בין המנוח לבין המערערת עלו לטענתה על שרטון בשנת 92', בין היתר, בעקבות הרעה במצב בריאותו של המנוח. המנוח והמערערת המשיכו להתגורר ביחד אך כל אחד ניהל את חייו בנפרד ללא שיתוף כספי או עסקי. המנוח לא שילם את הוצאות המערערת או את הוצאות משק הבית. לכן, נטען כי יש להפנות את דרישת תשלום השומות לעזבון המנוח ולא למערערת. השגה זו נדחתה כאמור במכתב מיום 24.1.05. בהחלטה נאמר כי המערערת ביקשה להרשם כעוסק, כאשר מטרת פתיחת התיק היתה המשך עיסוקו של המנוח מכיון שהוא נקלע לקשיים אישיים. מכיון שהמערערת היא זו שפתחה את התיק, הרי שהוראות החוק חלות עליה לרבות הזכויות והחובות. במסגרת נימוקי הערעור חזרה המערערת על כל האמור לעיל. עוד נאמר כי לפני הגשת ההשגה נפגשה המערערת עם נציגי המשיב, ושמעה מהם כי המנוח נהג במשך 10 שנים האחרונות להגיש דוחות להחזר מס תשומות אשר שולם כביכול ביתר. המשיב בדק את תיק מס הכנסה של המנוח ולמד ממנו כי המנוח ביקש החזרים שלא כדין, וגם למד מהתיק שהמערערת לא היתה מעורבת בעבודתו של המנוח. המערערת, אשר לא הגישה דוחות, ידעה שהעסק נסגר בשנת 98'. המערערת סברה שכבר בסמוך לנישואין העביר המנוח את העסק על שמו. בדצמ' 2004 חתמה המערערת על הודעה אצל המשיב, לפיה חשבון הבנק בבנק מזרחי בסניף אבן גבירול שנפתח על שמה ועל שם המנוח, כאשר הכתובת המצויינת בו היא כתובתו של העסק ברחוב אבן גבירול, לא היה בשימוש שנים רבות ונסגר אחרי פטירת המנוח כאשר המערערת מושכת סכום של 10,000 ₪ שהיווה את היתרה בחשבון. סכום זה תשלח המערערת למשיב כסכום שאיננו במחלוקת. המערערת טענה כי מעולם לא ראתה דף חשבון שנשלח מהבנק, הואיל והוא נשלח לכתובת העסק ולא לבית המגורים. מדפי הבנק שהוציאה המערערת עכשיו ,עולה כי עד ספט' 2000 נקרא החשבון "נזרי יהודה ומזל" בספט' 2000 שונה ל"נזרי יהודה ומזל דפוס ימין" ואח"כ "נזרי י. דפוס ימין". המערערת ציינה העברות שונות אשר בוצעו מחשבון הבנק. המשיב מסר למערערת העתקי דיווחים למע"מ מיולי 99' עד מאי 2004. הסתבר כי החל מחודש ינואר 2000 החליט המנוח להגדיל את ההחזרים בדוחות התקופתיים וזאת במשך 4 שנים. המערערת טענה כי כל בר דעת אשר היה רואה את הדוחות היה מבין שאין הם כשרים, שכן כיצד יכול עסק להתקיים תקופה כה ארוכה כאשר הוא משלם על קניות יותר מאשר הוא גובה ממכירות, מבלי שקיימות הוצאות קבועות ומשתנות הנדרשות לצורך ניהול עסק. החל משנת 92' נקרע כאמור קרע בין המנוח לבין המערערת. המערערת טענה כי תמוה ביותר שהמשיב לא שם לב לכך שהמנוח מגיש באופן שיטתי דוחות להחזר מס תשומות במשך חודשים רצופים שהשתרעו על פני כ- 10 שנים, ומדוע לא בדק המשיב את ספרי החשבונות של העסק. המערערת טענה כי יכול להיות שפקיד כלשהו של המשיב שיתף פעולה עם המנוח והעלים עין מנוהלי העבודה. המערערת טענה כי המשיב חייב לשאת בתוצאות הרשלנות החמורה שגילה בעת שסיפק למנוח פנסיה נדיבה על חשבון משלמי המיסים. 2. תשובת המשיב: בתשובה נאמר כי השומה הוצאה למערערת בגין התקופה שבין ינואר 2000 ועד אפריל 2004. לדברי המשיב, דרשה המערערת החזרי תשומות כאשר מאחורי דרישות אלה לא עמדה כל עסקה או חשבונית מס התומכת בהחזר התשומות. על פי סעיף 38 לחוק זכאי עוסק לנכות מהמס שהוא חייב בו, את מס התשומות הכלול בחשבוניות מס שהוצאו לו כדין. המשיב מצא כי המערערת דרשה החזרי מס כאשר לא היו לה כלל חשבוניות. המערערת הגישה השגה ביום 20.2.05. עוד לפני שהזמין המשיב את המערערת לדיון בהשגה, הגישה המערערת את הערעור ולכן לא התקיים דיון בהשגה. עוד נאמר בכתב התשובה כי למערערת היה תיק עוסק מורשה אצל המשיב בתחום עיסוק בית דפוס. המערערת קיבלה החזרי תשומות לחשבון בנק שהיה בבעלותה ובבעלות המנוח. המערערת לא המציאה ספרים אותם היה עליה לנהל למרות דרישת המשיב. המערערת מודה במפורש כי העסק נסגר עוד בשנת 98'. לכן, דרישת החזרי התשומות ממועד זה ואילך אינה חוקית והשומה שהוציא המשיב היתה מבוססת. כל טענות המערערת כי העסק נוהל על ידי המנוח וכי היא לא היתה מעורבת בדרישת החזרי התשומות - אינן רלוונטיות. משבחרה המערערת לפתוח תיק עוסק מורשה במע"מ, היא אחראית לכל הפעולות המבוצעות בו. המערערת ביקשה לסגור את התיק רק ביום 28.11.04, לאחר החקירה והביקורת שערך המשיב. המערערת לא הציגה בשלב החקירה מסמך כלשהו לאישוש דרישתה להחזר התשומות. התשומות נוכו שלא כדין ובחוסר תום לב. 2. הדיון במעמד הצדדים: בתצהירה חזרה המערערת על האמור בכתב הערעור. למערערת ניתנה האפשרות לעיין בחומר החקירה ולהגיש תצהיר משלים לאחר מכן. המערערת לא הגישה תצהיר נוסף. במהלך חקירתה הנגדית של המערערת אישרה המערערת כי נפתח על ידה תיק במע"מ בשנת 77'. המערערת טענה כי פתחה את התיק שכן יצאה עם המנוח שהיה בהליכי גירושין מאישתו הקודמת והוא ביקש ממנה לפתוח את התיק על שמו. המערערת גם אישרה כי היא עצמה לא פנתה למע"מ כדי לסגור את התיק שכן המנוח עשה הכל. מטעמה לא היתה כל פנייה לסגירת התיק, אשר נפתח כאמור על שמה, עד שנת 2004. המערערת חזרה וטענה כי אין היא יודעת שום דבר על העסק ואין היא יודעת כי בשנת 99' הגיעה למשרדי מע"מ וחתמה על עדכון פרטי חשבון הבנק. מטעם המשיב הוגש תצהירו של יעקב דגן, המשמש כממונה פרוייקטים במע"מ 3 ת"א. בתצהיר נאמר, מעבר למה שנאמר בכתב התשובה, כי החזרי התשומות שלא כדין התקבלו על ידי המערערת בחשבון בנק שמספרו 255880 בבנק מזרחי סניף 005, שהיה על שמה ועל שם המנוח. פרטי החשבון הועברו על ידי המערערת למשיב. העתק פרטי החשבון צורף כנספח ד' לתצהיר. כמו כן, צורפו לתצהיר העתק תדפיסי הבנק ובהם החזרי התשומות. המשיב גם טען כי המערערת הגישה דוחות תקופתיים אשר היוו שומה עצמית. אין אישור מטעם המשיב של הדוחות התקופתיים אלא לאחר עריכת ביקורת והוצאת שומה במידת הנדרש. לכן, האחריות מוטלת על המערערת. כיון שהדוחות הם שומה עצמית, לא יכול המשיב לבדוק את הדוחות טרם עריכת ביקורת. העוסק רשאי להגיש את הדו"ח התקופתי בבנק לשם קבלת החזר תשומות וכל זאת בתנאי שההחזר איננו עולה על סכום הקבוע בסעיף 23 לתקנות על פי החוק. כמו כן, היתה המערערת חייבת להודיע על הפסקת הפעילות העסקית והדבר לא נעשה על ידה. בחקירתו הנגדית שב והבהיר מר דגן כי דוחות המע"מ להחזר מוגשים בבנק ומי שרואה אותם זה הפקיד בבנק ולא המשיב. רק דוח להחזר מסכום מסויים מוגש בתחנה. מר דגן אישר כי על הדוחות חתום המנוח, אולם אין הוא יודע מי הגיש אותם בפועל. עוד הבהיר מר דגן כי סביר להניח שבשלב מסויים היתה המערכת מגלה כי מבוצעים החזרים מבלי שקיים עסק, שכן מערכת המחשב עושה סריקות ערך מוסף שלילי. הוא עצמו קיבל את התיק שכן הסתבר שקיים ערך מוסף שלילי, בבדיקה יזומה של ההנהלה המקומית. מר דגן לא ידע לומר אם הבדיקה נעשתה בעקבות פטירת המנוח והפסקת הגשת הדוחות. הביקורת עצמה נערכה 5 שנים אחורה בלבד, למרות שההחזרים נדרשו במשך 10 שנים. עוד אישר מר דגן כי הכנסות המנוח היו החזרי מע"מ וסכום של כ- 1,600 ₪ מהביטוח הלאומי. מר דגן הסכים כי מישהו במערכת צריך היה להתעורר ולבדוק כיצד התקבלו על ידי המנוח החזרים במשך 10 שנים. אולם, השומה נעשית כאמור על ידי העוסק עצמו ולמשיב יש סמכות לבדוק בדיעבד, כאשר הסריקה של התיקים היא מדגמית. אין גם ספק כי עסק אשר דורש החזרים במשך 4 שנים, אין לו קיום מבחינה עסקית ויש לו הפסדים, אם כי לדברי מר דגן יתכן והוא בונה על הכנסות בעתיד. נעשתה גם פנייה למס הכנסה בה התברר כי קיימים דוחות של המנוח עד שנת 99'. לדברי מר דגן, המחשב של מס הכנסה לא אמר למע"מ כי המנוח סגר את עסקו, שכן הכתיבה היתה ידנית, לא עברה לתקצור ולא נעשתה סגירת תיק. בכל מקרה, גם אם המנוח היה מודיע שסגר את התיק הרי שהדבר לא היה פוטר את המערערת. 3. דיון והחלטה: במסגרת סיכומיו מעלה ב"כ המערערת טענות נכבדות כלפי הליך העברת המידע בין מס הכנסה לבין מע"מ. זאת, לדבריו, לאור העובדה כי הסתבר שיש דו"ח של המנוח עוד בשנת 99' בו מודיע המנוח כי הפסיק את פעילותו בשל מחלה. מסיבה טכנית לא עבר מידע זה למחשב של מע"מ למרות שקיימת העברת מידע בין הגופים. אין ספק כי העברת המידע אמורה להתבצע ביתר דיוק ובצורה מבוקרת יותר. אין גם ספק כי הדרישה העקבית להחזרי מע"מ במשך 10 שנים, היתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל שלטונות מע"מ כפי שגם אישר עד המשיב במסגרת חקירתו הנגדית. אם אכן, לפי עדותו של מר דגן, היתה המערערת (צ"ל - המערכת), עולה על כך שיש החזרים ללא עסק, שכן מערכת המחשב עושה מידי פעם סריקת ערך מוסף שלילי, נראה כי מוטב היה שהדבר ייעשה מוקדם מאשר מאוחר וכי במקרה הנוכחי נעשה הדבר רק לאחר פטירתו של המנוח. למרות כל האמור לעיל, נראה כי אין בטענותיה של המערערת באשר לדרך עריכת הביקורת על ידי מע"מ, והעברת המידע במחשב בין מס הכנסה לבין מע"מ, כדי לפטור אותה מחבותה על פי השומה. המערערת אישרה כי תיק העוסק נפתח על שמה בשנת 77'. אין ספק כי התיק נפתח על ידי המערערת במודעות ברורה ומתוך בחירה. הסיבה לפתיחת התיק היתה העובדה כי בעלה היה בהליכי גירושין מאשתו הקודמת לפני שנישא לה. המערערת ידעה אם כן מה מהות הפעולה אשר בוצעה על ידה והדבר נעשה מתוך שיקולים אישיים של בני הזוג. המערערת גם אישרה במהלך חקירתה הנגדית כי לא טרחה לסגור את תיק העוסק המורשה, למרות שהעסק נסגר עוד בשנת 98'. החזרי התשומות עצמם התקבלו בחשבון בנק שהיה על שמה ועל שם המנוח. פרטי חשבון אלה הועברו על ידי המערערת עצמה למשיב. גם בשנת 2003, בתקופה שבו טענה המערערת כי לא היה לה כל קשר לעסק, פנתה כאמור המערערת לבנק מזרחי וחתמה על הצהרה של נהנה בחשבון בו התקבלו החזרי התשומות -כפי שעולה מנספח ד' לתצהיר המשיב. אם אכן צודקת המערערת בכל טענותיה, על פיהן היא עצמה כלל לא שותפה בכספים אשר התקבלו בדרך לא חוקית ממע"מ, שכן החל משנת 92' היתה בינה לבין המנוח הפרדה רכושית מלאה, למרות שהמשיכו לחיות תחת אותה קורת גג ובאותו משק בית, וכי מי שנהנה מהכספים הוא המנוח בלבד, עולה השאלה מדוע חתמה על היותה נהנית בחשבון ולא הודיעה לבנק כי אין לה כל קשר לחשבון בו התקבלו החזרי המע"מ. היחסים הפנימיים שבין המערערת לבין המנוח, וטענתה של המערערת כי העסק נוהל על ידי בעלה בלבד, אין בהם כדי לפטור את המערערת מאחריותה לכל הפעולות אשר בוצעו בתיק העוסק המתנהל על שמה, בין שפעולות אלה בוצעו על ידה ובין שפעולות אלה בוצעו על ידי בעלה. אין גם ספק כי המערערת, אשר ידעה על סגירת העסק, היתה חייבת להודיע על הפסקת הפעילות העסקית בהתאם לסעיף 137 לחוק. המערערת אישרה כי לא עשתה זאת וכי הדבר נעשה על ידה רק בשנת 2004 לאחר החקירה והביקורת שנערכה. מקובלת עלי לחלוטין הפניית המשיב לע"ש 2091/96 קרן גילה נ' מע"מ רחובות, מסים ט"ו /3 (יוני 2001) ה- 216. באותו מקרה נרשמה המערערת כעוסק מורשה במע"מ והעסק נוהל על ידי בעלה. בני הזוג התגרשו אולם המערערת לא סגרה את תיק עוסק המורשה. לאחר הגירושין הוצאה שומה למערערת המתייחסת לתקופה שבה לא חיו בני הזוג יחד. גם שם נטען על ידי המערערת כי אין לראות בה את החייבת האמיתית. כב' הנשיא גורן קבע כי גם אם הוא מקבל את גירסת המערערת על פיה בחרה להשאיל את שמה, כפי שגם במקרה שבפני, הרי שאין בכך כדי לפטור אותה מאחריות שהסכימה לשאת בה כאשר נרשמה במע"מ כעוסקת. הרישום מהווה למעשה הצהרה של הנרשם כי הוא החייב בדיווח ובתשלום המס. כב' הנשיא הפנה גם לפס"ד קודם של כב' השופט וינוגרד בע"ש 475/85 לואיזה בלום נ' מנהל המכס והמע"מ, שם נטען על ידי המערערת כי היא השאילה את שמה לעסק אשר נוהל על ידי בעלה. קביעתו של כב' השופט וינוגרד היתה ברורה - אי אפשר ליצור יחסים משפטיים בדיעבד. מלכתחילה נרשמה המערערת כעוסקת שכן רצתה לקיים את העסק יחד עם בעלה ורק לאחר מכן בעקבות הגירושין, פסקה המעורבות. למרות זאת, נקבע כי המערערת חייבת בכל החובות כעוסקת מורשה. כך גם במקרה שבפניי. המערערת העידה כאמור כי פתחה את תיק העוסק המורשה מתוך מטרה לעזור לבעלה, אשר היה בהליכי גירושין מאישתו הראשונה, ולכן אין לפטור אותה מאחריות בה הסכימה לשאת כאשר נרשמה במע"מ כעוסק מורשה. העובדה כי הבדיקה של מע"מ יכולה היתה להתבצע מוקדם יותר, או בדרך יעילה יותר, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן פטור למי שפתח תיק עוסק במע"מ ולא טרח לסגור אותו, למרות שהיתה לו ידיעה ברורה על הפסקת פעילותו של העסק. לגופו של עניין, אין כל מחלוקת כי התשומות שהוחזרו, נדרשו שלא כדין. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)שומה