להלן פסק דין בנושא תביעה בגין אי תשלום ארנונה: פסק דין 1. בתאריך 1.9.93 הגישה התובעת תובענה כספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבע, לתשלום סך של 20,552.86 ₪, בגין העדר תשלום ארנונה בגין שנות הכספים 91-92. משהנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן ניתן פסק דין על פי התביעה. 2. חלף עשור שנים. בתאריך 12.2.03 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק דין. הבקשה נדונה בפני כב' הרשם (כתוארו אז) שדה ונחתמה בהחלטתו מיום 24.2.04. הרשם שדה לא קיבל את טענת הנתבע על העדר המצאה כדין לנוכח העובדה שלא מן הנמנע כי הנתבע התגורר עם אמו, שקיבלה את הזימון. ועם זאת, ולגוף העניין, החליט הרשם שדה לבטל את פסק הדין כנגד הפקדת סך של 9,000 ₪ תוך שהוא קבע שהגנתו של הנתבע, לכאורה, היא דחוקה. 3. לימים, עתרה התובעת לתקן כתב התביעה ובקשתה סורבה. הוגש ערעור על כך שנדון בפני כב' השופט פרידמן. בדיון בפניו סוכם כי יוגש כתב תביעה מתוקן כמבוקש. כתוצאה מכך ניצב בפניי כתב תביעה מתוקן הדן בתקופת החיוב מיום 1.8.86 ועד 31.1.94. סכום התביעה, לכאורה נכון ליום 6.3.06, עולה כדי 19,010.96 ₪. 4. כך קרה שנותב לטיפולי תיק משנת 1993, ותחת הכותרת "בסדר דין מהיר". לנוכח ההתנהלות האמורה שיניתי סיווגו של התיק לסדר דין רגיל. ב"כ הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות בגדרם ניתן יהיה אף לחשוף הצעות פשרה שהועלו, וכאשר נהיר לב"כ הצדדים כי אף על דרך זו רשאי בית משפט לקבל או לדחות תביעה במלואה. משעה שניצבים בפניי סיכומי הטענות, ואף על יסוד מכלול החומר שבתיק, בדעתי להידרש לסוגיות הצריכות לפנים לצורך הכרעתי. ראוי לציין כי הונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות של מר יאיר בן-זאב (להלן - "בן-זאב") ושל גב' חנאן סעיד (להלן - "סעיד"), שהם עובדים במחלקת אכיפת הגבייה אצל התובעת. הנתבע נסמך על תצהירו שתמך בבקשת ביטול פסק הדין ומתן רשות להתגונן. 5. נשוא החיוב הוא נכס בן שני חדרים ברח' המגינים 54 בחיפה. הנתבע טוען כי בשנת 1986 הוא שכר את הנכס הנ"ל מאת בעליו, מר שמואל דוידסון (להלן - "דוידסון"). הוא החזיק בנכס עד 1.2.89, כאשר במקומו נכנס מחזיק אחר, בשם X X (להלן - "X"). דומה שהדבר נעשה עקב העברת מניותיו של הנתבע לX בחברה הנקראת החברה הארצית בע"מ. על פי הטענה דוידסון דיווח לעירייה על חילופי המחזיקים. ואולם בשנת 1994 נודע לו, לתדהמתו, כי הוא עדיין רשום בעירייה כמחזיק הנכס הנ"ל. לנוכח זאת פנו השלושה, דוידסון, הנתבע וX, לבן-זאב וביקשו לשנות את הרישומים השגויים בעירייה, ונענו בסירוב. 6. בן-זאב מכחיש, למיטב זכרונו, קיום הפגישה המשולשת הנטענת. עוד הוא מכחיש כי נמסר על חילופי המחזיקים כנטען על ידי דוידסון. דוידסון, בינתיים, נפטר. בתחילת 94 מסרה גב' דוידסון על כך שהנכס חזר לחזקתה. משום כך עודכנו רישומי התובעת בתחילת פברואר 94, באופן שעל הנתבע לשאת בחיובים עד לאותה עת. אף סעיד מחרה-מחזיקה אחרי בן-זאב. היא מוסרת פירוט לגבי חוב הארנונה הנטען. מן הפירוט עולה כי החוב מסתכם בסכום של 18,720.76 ₪ והוא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית פיגורים למאי 2005, עולה כדי 79,499.58 ₪. 7. ועוד יצוין כי לימים הגיש הנתבע הודעת צד ג' כנגד X. זו נמחקה לנוכח הליכי הפטר בפשיטת רגל של X. ואולם בגדר הליכי ביניים, שננקטו שעה שX היה בעל דין, נמסר תצהירו ממנו עולה כי אכן בחודש פברואר 89, הוא קיבל את החזקה בנכס לאחר רכישת המניות בחברה הנ"ל, ולמיטב זכרונו החברה שילמה לעירייה את חובותיה. X לא אימת את הטענה אודות מפגש שהיה עם בן-זאב, אף לא אימת את הטענה כי דוידסון, או הוא, מסרו הודעה על חילופי מחזיקים לעירייה. 8. ככל שעסקינן בדוידסון מצוי בפניי מכתבו מיום 9.11.94, שנטען שנשלח לתובעת, ושמציין כי הנדון הוא "X X ת.ז. X ", ומאשר כי "חדר המשרד... היה מושכר עד 1.2.89 למר שמואל שרביט - חברה ארצית ועל כך הודענו לכם בזמנו. ב- 1.2.89 נכנס X X לנעליו של שמואל שרביט והמשיך להיות דייר במושכר עד 19.2.94 וגם על כך דיווחנו לכם בזמנו. לאחרונה כתבנו לכם שוב ביום 14.8.94 והודענו על דייר חדש ששמו גבריאל ברכה וגם העברנו פרטי כתובת מגוריו - נכנס 1.8.94. הנני מקווה כי פרטים אלו יהיו לכם לעזר בטיפול בגביית הארנונה מהנ"ל". 9. במוקד הדיון, איפוא, עומדת הוראת סעיף 325 לפקודת העיריות המורה אותנו כי אם "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בניין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". 10. עתה, ומשהוצבה התשתית העובדתית והמשפטית, נקל לעמוד על חילוקי הדעות העובדתיים והמשפטיים בין בעלי הדין. לשיטת התובעת, סעיף 325 מצביע על דרישה מהותית של מסירת הודעה בכתב, ומצדו של המחזיק. אין ראיה על כך שנמסרה הודעה בכתב כלשהי, לא מטעם הנתבע-המחזיק, אף לא מטעם דוידסון, אלא עובר לפברואר 94. משאלו הם פני הדברים, ומכוח הוראת סעיף 325 הנ"ל, וגם אם נחשב הנתבע כ"מחזיק קונסטרוקטיבי", מוטלת עליו החבות בתשלום הארנונה. לשיטת הנתבע, אישורו של דוידסון מצביע על כך שלפנים נמסרה לתובעת הודעה על חילופי מחזיקים, ובכתב, הגם שהתובעת, ברשלנותה, לא ראתה לעדכן את הרישומים האמורים. בנוסף לכך, ויהא הדבר אשר יהא, משעה שהתובעת קיבלה ביום 9.11.94 את מכתבו של דוידסון, היא אמורה הייתה לשנות רישומיה, ולו רטרואקטיבית. התנהלותה של התובעת, "המחזיקה בקרנות המזבח" של הוראת סעיף 325 הנ"ל, נגועה בחוסר תום-לב ובהתנהגות ציבורית לא נאותה. 11. הוסמכתי, כאמור, ליתן פסק דין על דרך הפשרה. נמצאו לי שיקולים לזכות ולחובת כל בעל דין. להלן אדרש למכלול שיקוליי, בעיקר המחלוקת שנפרסה עד הנה. 12. ראש לכל, ושלא כעמדת התובעת, בדעתי להידרש למכתבו של דוידסון כאל חומר ראיה כשר. מכתבו זה של דוידסון, נחזה כאמין. הוא יודע לציין את מספר תעודת הזהות של X, ופשיטא הדבר נובע מכך כי X מוכר לו, רק משום ששכר נכס שלו. כתוצאה מכל אלו אמינה הגרסה המהותית כי אכן מיום 1.2.89 החזיק בנכס X. הדבר הולך ומתעצם דווקא לנוכח תצהירו של X בו הוא מודה, לכאורה בניגוד מוחלט לאינטרס שלו, בכך שהחזיק בנכס, בתקופה הנטענת על ידי הנתבע. בין הנתבע לבין X, כך עולה לנוכח כתבי הטענות ביניהם, קיימת יריבות מובנת. אם על רקע יריבות זו מודה X בטיעון האמור, אין זאת אלא שיש דברים בגו. 13. ואולם בכך לא סגי. סתם דוידסון במכתבו מיום 9.11.94 ולא ציין האם כאשר הוא נוקט בתיבה "הודענו לכם בזמנו" על העברת הזכויות האמורה, האם הדבר נעשה בכתב דווקא, או בדרך אחרת. ואכן, בסיום מכתבו מציין דוידסון כי "לאחרונה כתבנו לכם שוב ביום 14.8.94 והודענו על דייר חדש". משמע, דוידסון יודע לאבחן בין המילה "הודענו לכם", לבין המילה "כתבנו לכם". זאת ועוד: הגם שעל הפסקת החזקתו של X בפברואר 94 רושם דוידסון כי "דיווחנו לכם בזמנו" (משמע, לא "הודענו" ולא "כתבנו"), מודה התובעת בדיווח האמור, שהרי היא אינה טוענת לכל חוב ארנונה מאז פברואר 94. שמא הדבר מצביע על אמינות רישומיה של התובעת בכך שלא קיבלה הודעה בכתב, כנדרש, אלא בחודש פברואר 94, ואז בלבד. 14. על משמעותו של סעיף 325 הנ"ל אמר המלומד ה.רוסטוביץ, בספרו "ארונה עירונית", כי "סעיף 325 לפקודה בא לחזק את כוח הגבייה של העירייה, כך שהיא זכאית לדרוש את תשלום הארנונה לא רק ממי שמחזיק למעשה בנכס, אלא גם ממי שהחזיק, אף שחדל להחזיק, אך לא הודיע על כך בהתאם לחוק... " (עמ' 304-305). לכאורה, איפוא, גם אם ייקבע שהנתבע לא החזיק בנכס בתקופה הנטענת, הדבר לא יעלה ולא יוריד לנוכח הסיכון המובנה שנטל על עצמו הנתבע כי יחויב בתשלומי ארנונה, ככל שלא נמסרה הודעה כדבעי על עזיבת הנכס, ובכתב דווקא. 15. ואולם, לא אחת, מידה זו של פרשנות עוררה העדר נוחות בעיני פוסקים. וכך קבע כב' השופט ברלינר בתיק עמ"נ (חי') 330/03 אברהם סבג נ' עיריית חיפה (נספח ג' לסיכומי הנתבע) כי יש להידרש לשאלה "עד מתי יחויב מחזיק שחדל להחזיק בנכס ולא מסר על כך הודעה בכתב לעירייה בארנונה בגינו בעבור התקופה בה אינו מחזיק בנכס". השופט ברלינר מטעים כי "ברור, שהמשך החיוב בארנונה אינו צריך להימשך לנצח, אף אם כלל לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 325. סעיף זה אינו עומד בחלל ריק. מולו ניצבת חובתה של המשיבה לנהוג כלפי נישומי הארנונה בהגינות, בחריצות ראויה, ובתום לב. בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות... התוצאה המתחייבת מאי מסירת הודעה כאמור בסעיף 325, צריכה לעמוד ביחס סביר ובמידתיות הנדרשת, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (סעיף 9). לנוכח שיהוי לא מוצדק של שלוש שנים סבור היה השופט ברלינר בפרשה שם, כי יש לגבות ארנונה רק עבור שנה אחת, מבין שלוש שנדרשו. 16. עתה, ומשכל אלו ניצבים לנגד עיניי, שומה עליי לשקלל את השיקולים לזכות ולחובה במסכת שבפניי. 17. ככל שעסקינן בשיקולים לזכות התובעת, מן הראוי להעניק משמעות משפטית עודפת, למתחייב מסעיף 325 הנ"ל. דבר המחוקק הוא כי נכון, בנסיבות מסוימות, להטיל תשלום ארנונה על מחזיק פלוני, גם אם דרך מהות לא הוא חב בארנונה, רק משום שלא נמסרה הודעה בכתב כאמור. מכאן, ככל שבתי המשפט יתנו משמעות נרחבת למצב הדברים העובדתי כהווייתו, מרוקן סעיף 325 מכל תוכנו ומשמעותו. משמע, שומה על הנתבע לשאת במחדל הלכאורי של אי מתן הודעה, ובכתב דווקא. יצוין כי הנתבע אף אינו מתיימר לטעון כי הוא עשה כן. מלכתחילה הוא סמך על דוידסון שיעשה כן, ובכך נטל על עצמו סיכון נוסף, על הסיכון המובנה הראשוני שממילא חל עליו, מכוח סעיף 325. ועוד נתון נזקף לחובת הנתבע. משנת 94, ומשעה שהסתבר לו לטענתו כי רישומי העירייה שגויים, הוא אמור היה לנקוט בצעדים אקטיביים על מנת לוודא שדברים תוקנו. אם לכך חוברת העובדה שלכאורה הוא ידע על קיום פסק הדין מעת הינתנו, ועד ביטולו לאחר עשור שנים, ברור שאף נתון זה פועל לחובתו. 18. ואולם, נמצאים לי שורה נרחבת של נתונים לחובת התובעת. ראשית, התובעת נוקטת, לכאורה, בחוסר מעש וברשלנות רבה ככל שעסקינן בגביית חובותיה. תביעתה המקורית מוגשת בשנת 93, גם בגין חוב שמשנת 91. בקשת ביטול פסק הדין מוגשת בשנת 2003, רק משום שאז השכילה הנתבעת לנקוט בהליכי הוצל"פ שעוררו את הנתבע להגיש בקשתו. משמע, במשך עשור לא מספקת התובעת כל הסבר על שום מה לא השכילה לנקוט בצעדים נגד הנתבע, במשך כל התקופה האמורה. שנית, התובעת אינה מצביעה על כל שגרת עבודה נאותה הכיצד היא מניחה לנכסים בשטח שיפוטה לצבור חובות במשך שנים רבות, ללא כל מעש. לתובעת אף קיימת אפשרות לנקוט בצעדים של גבייה מינהלית. סמכויות אלו ניתנו על מנת שייעשה בהם שימוש. כאמור, התובעת אינה מצביעה על כל פעילות נמרצת לגביית החובות. מתקבל הרושם כי אחת לכמה שנים מתעוררת התובעת מתרדמה עמוקה, ונוקטת בצעד זה או אחר. שלישית, והרי הדבר עולה לנוכח ההתנהלות בתיק זה. בשנת 93 מוגשת תביעה, משום מה רק בגין השנים 91-93. רק בשנת 2006 "נזכרת" התובעת כי היא זכאית לחוב ארנונה בתקופה שבין 1.8.86 ועד 31.1.94, ואין צריך לומר כי חלק מן החוב, רק לנוכח זאת, התיישן זה מכבר. רביעית, אף רישומיה הכספיים של התובעת, גורמים להרמת גבה. בגדר תביעתה המקורית, בגין מספר שנים מועט, היא דורשת סכום של 20,552 ₪. בגדר תביעתה המתוקנת, לכאורה בגין מספר שנים רב יותר, היא דורשת סכום של 19,010 ₪ שהוא נכון ליום 31.8.93, הגם שמצפה אתה למצב החוב ליום 1.2.94. ועל מנת להגביר מהומה ומבוכה סעיד, בתצהירה שניתן עוד בטרם תיקון כתב התביעה, טוענת לחוב של 18,720 ₪, נכון ליום 30.6.93. ואין בפניי כל אימות מעדכן בתצהיר על גובה החוב ליום 1.2.94. 19. לנוכח כל אלו אין בדעתי, ולו לשקול, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980. לטעמי אף לא זכאית התובעת, לנוכח השיהוי העצום חסר ההצדקה, לפסיקה של ריבית והפרשי הצמדה על פי הדין הרגיל. לטעמי היא זכאית להפרשי הצמדה בלבד שיחלו מיום 1.2.94. אף בכך נעשה חסד מפליג עם התובעת. כתב התביעה המתוקן אינו מבהיר את הדברים אל-נכון. ניתן היה, לכאורה, להסיק הימנו כי המירוץ מתחיל מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, ולכאורה ביום 6.3.06 רק התבקשה הגשתו. 20. עתה נידרש לחיוב עצמו. מתצהירה של סעיד נלמד, לכאורה, כי החיובים עולים לסך של 18,720 ₪, בגין ארבע שנות מס. לכאורה, ולנוכח פסיקתו של השופט ברלינר, ראוי לחייב למירב בתשלום של שנה אחת, ולטעמי מדובר לערך בסכום של 11,000 ₪. מסיכומי ב"כ הנתבע אני למד כי כב' הרשמת ספרא-ברנע המליצה להתפשר בסכום של 10,000 ₪ בישיבה מיום 27.2.06. לטעמי ההצעה האמורה הוגנת, בנתון לתוספת הפרשי הצמדה כאמור. אין בדעתי ליתן צו להוצאות, למעט אגרת תביעה יחסית. 21. לפיכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 1.2.94 ועד מועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. 22. הנני מורה למזכירות להעביר לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת הפיקדון על סך 9,000 ₪, על פירותיו, שהופקד ביום 29.3.04, על חשבון החוב הפסוק הנ"ל. ארנונה