להלן פסק דין בנושא אובדן שרשרת עם יהלום: פסק דין בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" על סך 30,920 ₪ . טענות התובעת : טוענת התובעת כי בשלהי חודש ספטמבר 2002 הזמינה מהנתבעים שרשרת זהב , לטענתה שרשרת זו הייתה אמורה לשאת את יהלום שבבעלותה. לטענתה ההזמנה נעשתה לא לפני שנתבע מס’2 הציג עצמו בפני התובעת כמומחה בתחום ושבדק ובחן היטב את היהלום לרבות טיבו משקלו ושוויו. ממשיכה התובעת וטוענת כי הכנת השרשרת מטעם הנתבעים לצורך התאמתה לנשיאת היהלום שילמה התובעת לנתבעת את מלוא תמורתה. לטענתה, נתבע 2 ענד על צווארה של התובעת את השרשרת במו ידיו כשזו נושאת את היהלום בה ולמצער, בחלוף שבוע מהתאריך בו ענד נתבע 2 את השרשרת לתובעת נפלה השרשרת מצווארה של התובעת כשהתובעת לא הרגישה את נפילתה ואינה יודעת בדיוק היכן נפלה השרשרת. טוענת התובעת כי בדיעבד התברר אפוא כי השרשרת נפלה מצווארה של התובעת בגין מחדל הנתבעים אשר לא הלחימו כראוי את החוליה המחברת את המנעול שבשרשרת דבר שבסופו הביא לאובדן היהלום. אשר על כן, תובעת היא את נזקיה בסך 30,920 ₪. טענות הנתבעים: הנתבעים מודים כי התובעת אכן התעניינה ברכישת שרשרת זהב על מנת לענוד עליה תליון עם יהלום אשר היה ברשותה, אך מאחר והתובעת לא הייתה בטוחה כי השרשרת שהוצעה ע"י הנתבעת הולמת את התליון, הסכימו הנתבעים להשאיל לתובעת את השרשרת נשוא התביעה וזאת על מנת שתוכל לענוד אותה מספר ימים ולהחליט אם היא תואמת את רצונה וטעמה וזאת ללא תשלום כלשהו. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי הנתבעת אכן ציינה בפניהם כי היא מעוניינת בשרשרת על מנת לתלות עליה תליון, אך לא היו הם אלה אשר שיבצו את היהלום בתוך התליון. טוענים הנתבעים כי ביום 22.9.02 הגיעה התובעת לחנותה של הנתבעת וסיפרה כי התליון שעליו היהלום, אבד לה , וביקשה להתייעץ עם מנהל הנתבעת בנוגע לכך. משכך, הציע מנהל הנתבעת לתובעת לפנות לחברת הביטוח בה בוטח היהלום. כמו כן, מציינים הנתבעים כי התובעת שילמה בעבור השרשרת רק לאחר מקרה האבידה (וזאת כנראה במטרה "לבנות" קייס משפטי לתביעה). מבהירים הנתבעים כי לא עשו כל הכנה של השרשרת לצורך התאמתה לנשיאת היהלום והשרשרת ניתנה אך כהשאלה לאור יחסי הידידות שנרקמו. משכך, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364) אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה הוא מוטל. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר". בהליך הנדון לפני לא הוכיחה התובעת את עילת התובענה כנדרש במשפט האזרחי והכל וכפי שיפורט להלן - בין הצדדים אין מחלוקת באשר לכך שהשרשרת נשוא התביעה נפלה מצווארה של התובעת רק לאחר כחלוף מספר שבועות מיום ענידתה בחנות. לדידי, מאחר ומדובר בתקופת זמן ארוכה בה ענדה התובעת את השרשרת הנדונה ( כשלושה שבועות בקירוב) יש משמעות למועדים. בהנחה כי השרשרת הנדונה היתה נופלת מצווארה של התובעת בסמוך ליציאתה מחנות הנתבעים היה מקום להניח כי מדובר היה ברשלנות וכי יכול והתקיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי לשם הוכחת העלווה. במקרה הנדון עברו כשלושה שבועות מיום ענידת השרשרת ועד לנפילתה, עובדה זו לכשעצמה יכולה להעיד כי מבחן הקשר הסיבתי ניתק במקרה זה. ההיגיון הבריא והשכל הישר לימדוני כי במהלך התקופה מיום ענידת השרשרת ועד לנפילתה יכולים להתקיים אין ספור מצבים שונים מהמתואר בה השרשרת תיפול מצווארה של התובעת. יתרה מזו, כנגד גירסתם הסדורה של הנתבעים, לא היטיבה התובעת להציג גירסה מלאה הנתמכת בראיות כנדרש. להיפך, הרושם העולה מעדותה הוא כי זיכרונה ושליטה בעובדות מחודדים רק ככל שהדבר משרת את טובתה. להלן הדגמה של חלקים מעדותה של התובעת ( פרוטוקול מיום 17.11.05 עמודים 3,5 ): "ת. לא עסקתי אף פעם בחוות דעת הכל עשה בעלי. ש. בעלך לא סיפר לך ? ח. אמת, אני מאוד מפונקת, והכל עושה בעלי. ש. כשעורך דין כתב את לא יודעת במה מדובר ? ח. אני כן יודעת אך לא התעמקתי בזה. ש. בעלך שילם אחרי שהשרשרת נפלה, נכון ? ח. כן. ש. למה ? ח. לא יודעת. ש. בעלך שילם על דעת עצמו? למה לשלם עבור שרשרת שאת לא מרוצה ממנה ? ח. בעלי פה . תשאלו אותו, אני מחוץ לעניין. " המסקנה המתבקשת מהעובדה שהתובעת לא בקיאה בפרטי המקרה היא כי תדרוש כי בעלה יעיד מטעמה באשר לעובדות המקרה. אך לא כך היו פני הדברים בפועל, התובעת לא ניאותה להגיש תצהיר תומך מצד בעלה לאימות טענותיה . אף על פי כן, מצאתי לנכון המהלך המשפט, לאור תוכן עדותה של התובעת להפעיל את סמכותי על פי תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי ולהורות על העדת בעלה של התובעת. לאחר שמיעת גרסתו למקרה גברה דעתי כי דין התביעה להידחות. השתלשלות האירועים מיום הגעתה של התובעת לחנות הנתבעים על מנת לרכוש את השרשרת הנדונה ועד ליום הגשת התביעה רצופה סתירות ואי דיוקים : א. התובעת דאגה לרכוש את השרשרת הנדונה רק לאחר שהיהלום אבד. ב. סתירות מעדותו של בעל התובעת בה ציין מועדים שונים בהם היהלום היה מבוטח. ג. ניסיונה של התובעת לשנות את גרסתה הראשונה לפיה הנתבעים הם אלו אשר שיבצו את היהלום בשרשרת מול גרסתה המאוחרת לפיה "הכינו את השרשרת" לצורך נשיאת היהלום. ד. חוסר עירנותה של התובעת, אשר היהלום כה יקר לה, אך היא לא הרגישה כלל בנפילתו ולא ידעה היכן נפל כלל. אשר על כן, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה. הוצאות משפט: תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שזה שמע עיין ודייק בטענותיהם של הצדדים בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות. בין שיקוליו אלו ייבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין,ודרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986 ,1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין . פ"ד מו(4), 822 ,עמ' 829-830). וזאת בהתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים עובר וטרם להליכים אלו. במקרה הנדון, הנתבע הסכים למסור לתובעת "הערכה" על שווי היהלום שאבד, מבלי שראה אותו ומבלי שהעריך אותו כלל אלא רק על סמך דבריה של התובעת וזאת בכדי "לעזור" לגבות את שווי היהלום מחברת הביטוח (צעד זה שימש לאחר מכן, כמובן, חרב פיפיות נגד הנתבע...). אין להשלים עם התנהגות זו. בעל מקצוע יכול להוציא אישור כדוגמת נספח א' לתביעה שהוציא הנתבע רק שעה שבאמת יכל להעריך את הנכס עליו הוא נותן חוות דעת ולא בנסיבות שתוארו לעיל. כיוון שכך ולאור האמור לעיל, אין צו להוצאות.יהלומים