ביטול עסקה טלפונית

בית המשפט ציין כי הסיכון הטמון בעריכתן של עסקאות טלפוניות הינו ללא ספק רב ביותר, נוכח חוסר יכולתו של בעל העסק לזהות את מחזיק הכרטיס בעת מתן פרטיו. בית עסק הבוחר לערוך עסקאותיו בצורה זו צריך אם כן להיות מודע לרמת הסיכון הגבוהה ולהתנהל בהתאם לה. להלן פסק דין בנושא ביטול עסקה טלפונית: פסק דין השופט יהושע גרוס, סגן נשיא - אב"ד ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט דן גבאי), בת.א 43287/96 מיום 30.5.01, במסגרתו התקבלה בחלקה תביעת המשיבה להחזרת כספים בהם חויבה על ידי המערערת, עקב ביטולה של עסקת אשראי טלפונית שערכה במסגרת עסקיה. 1. העובדות: המשיבה הינה בית עסק העוסק ביצור ובשיווק של ריהוט. המערערת הינה תאגיד עזר בנקאי העוסק בניהול, תפעול וסליקת שוברים מסוג "ויזה" ומשמש כגורם מתפעל של חיובים וזיכויים בין הצדדים לעסקה המבקשים לערוך עסקאות באמצעות כרטיסי אשראי. עניינו של הערעור בארבע עסקאות בהן נעשה שימוש על ידי נוכלים במספרי כרטיסי אשראי שאינם בבעלותם לשם הזמנת ריהוט מחנותה של המשיבה. במקרה האחד (להלן: "העסקה הראשונה") מדובר בשתי עסקאות שסכומן הכולל הינו 39,000 ₪. המקרה התרחש ב- 20.2.96, כשאדם שזיהה עצמו בתור גיא גל התקשר למשיבה וביקש לרכוש ריהוט סלון וחדר שינה שראה קודם יחד עם אשתו בחנות עוד באותו היום. הסחורה סופקה לקונה לאחר שהמשיבה קיבלה אישור טלפוני מאת המערערת. המקרה השני שכלל שתי עסקאות בסכום 32,900 ₪ (להלן: "העסקה השניה"), התרחש ב- 25.2.96 ובו התקשר אלמוני שזיהה עצמו כשלמה ביטון, וביקש להזמין חדר שינה. גם במקרה זה אושרה ההזמנה על ידי המערערת והסחורה נמסרה לאותם אנשים שהזדהו על פי מספר ההזמנה בלבד. המשיבה הפקידה את שוברי העסקאות אצל המערערת וחשבונה זוכה בסכום העסקאות בניכוי עמלה. לאחר זמן מה, הודיעו מחזיקי כרטיסי האשראי בהם נעשו העסקאות כי לא ביצעו את אותן עסקאות. ע"פ חוק כרטיסי חיוב- תשמ"ו-1986 (להלן: "חוק כרטיסי החיוב") זוכה חשבונם בחזרה בסכום בו חויבו על ידי המערערת. לאור זיכוים של המחזיקים, חזרה המערערת וחייבה את חשבון המשיבה בסכומי העסקאות בהם זוכתה בהתאם לסעיף 10 לנספח העסקאות הטלפוניות עליו חתמה המשיבה. על פי סעיף זה במקרה בו מחזיק בכרטיס יודיע לכ.א.ל כי לא הוא הזמין את השירות או המצרך, יחייב הבנק את חשבונו של המוכר מיד לאחר קבלת הודעת המחזיק. המשיבה טענה שלוש טענות עיקריות כנגד חיובה בסכומי אותן עסקאות: על פי הטענה העיקרית, סעיף ההסכם לפיו רשאית המערערת לחזור לבית העסק במקרים של התכחשות לעסקה טלפונית, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ולפיכך יש לבטלו. טענה נוספת נטענה באשר לאחריותה של המערערת עקב האישור שנתנה לאותן עסקאות. כן נטען כי בקבלת העמלה עבור הסליקה, נותנת המערערת ביטוח למשיבה כי תשלם לה בכל מקרה. 2. פסק-הדין של בית-משפט השלום בראש ובראשונה קבע השופט הנכבד כי העסקאות שבוצעו על ידי המשיבה מהוות "עסקאות במסמך חסר" כהגדרת חוק כרטיסי חיוב. עוד נקבע על ידו כי הסעיף הרלוונטי לבחינת המקרה הינו סעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב שקובע את חובתו של המנפיק להחזיר ללקוח, אשר דיווח כי לא ביצע עסקה, את הסכום בו חויב. הערכאה הדיונית בחנה את נספח העסקאות הטלפוניות עליו חתמה המשיבה על בסיס ההנחה המוסכמת על שני הצדדים לפיה מדובר בחוזה אחיד, וקבעה כי סעיף 10 לנספח מהווה תנאי מקפח על פי הוראות סעיף 3 לחוק החוזים האחידים. זאת מאחר שבאמצעות סעיף 10 הטילה המערערת את הנטל הכספי המוטל עליה על פי דין על כתפיו של בית העסק ללא כל חריג. עוד נקבע כי בסעיף 10 יש הגנה בולטת על האינטרסים של המערערת מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות מבלי להתחשב בנזק שיגרם לבעל העסק אשר משלם פרמיה עבור העסקה. בנוסף על כך, סעיף 10 פוטר את המערערת מכל מעשה רשלנות ואין לה כדאיות להשתדל ולמנוע עסקאות מרמה, שכן בכל מקרה היא זכאית לקבל את כספה מבעל העסק. כמו כן צויין על ידי השופט הנכבד כי בהתאם לנספח ההזמנות הטלפוניות חייבת הייתה המשיבה לקבל את אישור המערערת עבור כל עסקה ועסקה מתוך הנחה כי מצויים בידה האמצעים הדרושים על מנת לודא כי העסקה מתבצעת עם מחזיק הכרטיס. לפיכך קבע כי סעיף השיפוי בטל בהיותו תנאי מקפח בחוזה אחיד. על אף זאת, דחה השופט את טענת המשיבה לפיה המערערת חבה כלפיה גם בשל עוולת רשלנות שביצעה כנגדה, מעצם העובדה שלא הזהירה אותה כי מדובר בהסדר מסוכן, וכן בשל התרשלותה של המערערת בהליך אישור העסקה. לדבריו, המשיבה צריכה הייתה להיות מודעת לסיכון הקיים בעסקאות טלפוניות. בסופו של דבר הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי קיים במקרה זה אשם תורם מצד המשיבה, שכן היא התנהגה בחוסר זהירות וברשלנות בולטת משום שאישרה סכומים גדולים בהזמנה טלפונית מבלי לודא עם מסירת הסחורה את פרטי מקבלי הסחורה, הן על ידי הצגת כרטיסי האשראי והן על ידי זיהוי באמצעות תעודת זהות, ובציון כתובתם. שיעור האשם התורם של המשיבה הוערך ב- 30% מסכום העסקאות. אשר על כן, חויבה המערערת לשלם למשיבה את הסך של 50,330 ₪, המהווים 70% מהסך של 71,900 ₪. 3. טענות המערערת עיקר טענתה של המערערת מתייחס להבחנה ברמת הסיכון בין עסקאות במסמך חסר בכרטיסי אשראי (עסקאות טלפוניות) לבין עסקאות רגילות. היא מצביעה על העובדה כי בעוד שהדרך לבצע הונאה בכרטיסי אשראי בעסקאות רגילות הינה דרך חתחתים, הרי שבמקרה של עסקה חסרה הדרך קלה ופשוטה. במסגרת ההסכם הכללי בין המערערת למשיבה נקבע כי בכל עסקה צריך בית העסק להטביע את הפרטים המובלטים בכרטיס ולהחתים את המחזיק בכרטיס על השובר במקום המיועד לכך. על ידי כך, מהווה השובר החתום והמוטבע ראיה לכאורה לביצועה של העסקה על ידי המחזיק בכרטיס. זוהי הסיבה, לטענתה, לעובדה שההסכם הכללי אוסר על בתי עסק לבצע עסקאות במסמך חסר למעט אם חתמו על הסכם נפרד בנושא. במקום בו אין יכולת לקשור חד משמעית את מחזיק הכרטיס לעסקה, הרי שבירור השאלה האם המחזיק בכרטיס התקשר בעסקה צריך להתבצע בין מחזיק הכרטיס לבית העסק, וכך צריך להתבצע בירור ענייני של עסקה שבוצעה באמצעות מסמך. המערערת הצביעה על שורה ארוכה של פסקי דין בהם נקבע כי בית העסק הינו בעמדה הטובה ביותר לזהות את הקונה שנמצא בפניו. קבלת עמדתו של בית המשפט קמא בעניין זה יוצרת מצב אבסורדי בו גם מחזיק הכרטיס אינו נושא בנטל להוכיח כי לא ביצע את העסקה עם המשיבה, וגם המשיבה מצידה כלל אינה נדרשת להוכיח כי ביצעה את העסקה עם מחזיק הכרטיס. המערערת מציגה גם שורה של שיקולי מדיניות אשר מכריעים את הכף, לטענתה לטובת כרטיסי האשראי. כך למשל, הטלת האחריות על המערערת תביא לסירובן של חברות האשראי לכבד שוברי עסקאות שבוצעו באופן טלפוני, או שביצוען של עסקאות אלו יביא לעליה משמעותית בעמלות. בנוסף על כך, יפתח פתח רחב לרמאים לערוך עסקאות טלפוניות, להתכחש להן ולקבל את התמורה בגינן. בנוסף על כך, מתייחסת המערערת באופן ספציפי לשתי סוגיות בהן עסקה הערכאה הדיונית: סוגיית העמלה אותה גובה המערערת וסוגיית האישור שנתנה המערערת לעסקאות. אשר לסוגיה הראשונה, מבקשת המערערת להצביע על טעותה של הערכאה הדיונית משקבעה כי העמלה המשולמת משמשת כמעין פרמיית ביטוח למשיבה, בעוד שמהעדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה חד משמעית כי העמלה נועדה רק כדי לכסות את הוצאותיה התפעוליות של המערערת כמתווך פיננסי. אשר לתהליך האישור של המערערת, הרי שאישור זה ניתן רק על מנת לבדוק אם הכרטיס חסום ואת יכולתו הסולבנטית של המחזיק בכרטיס האשראי ולא על מנת לודא את זהות מוסר פרטי הכרטיס. לגופה של התביעה הנוכחית, מצביעה המערערת על היעדר הזהירות בו התנהלה המשיבה שעה שלא לקחה פרטי טלפון או את תגובת המזמין ועל נסיבותיהן התמוהות של כל אחת משתי העסקאות. המשיבה מבקשת להותיר את פסק הדין על כנו. את צדקת הכרעת הערכאה הדיונית היא מנמקת בנימוקים שונים, שהעיקרי ביניהם הינו יכולתה של המערערת למנוע את המקרים נשוא התביעה. זאת הן על ידי עריכת בירור ישיר עם מחזיק הכרטיס, והן על ידי הוספת קוד זיהוי מיוחד ללקוח וכיו"ב אמצעים. יתירה מכן, נטען כי מהות עסקה של המערערת הינו נטילת סיכון מחושב שמא לא יהא ביכולת בעל הכרטיס לעמוד בהתחייבויותיו. סעיף 10 לנספח הטלפוני יוצר מצב בו למערערת אין כל כדאיות להשתדל ולמנוע עסקאות מרמה, שכן הנטל יפול בכל מקרה על בעל העסק. לבסוף נטען כי הדין החקוק קובע אחריות מוחלטת כלפי בעלי הכרטיסים, ואין בית-המשפט רשאי להתעלם מכך. 4. דיון הערעור שלפנינו מורכב למעשה משני נדבכים משפטיים נפרדים. האחד מתייחס לפן הכללי של הסוגיה המשפטית המונחת לפתחנו- שאלת התקיימותו של תנאי מקפח בחוזה אחיד. הפן השני של הערעור מחייב אותנו להתבונן בנסיבות הספציפיות שליוו את חיובה של המשיבה, קרי התנהלותה של המשיבה במסגרת שתי עסקאות המרמה המתוארות לעיל. הערכאה הדיונית בחרה להכריע בראש ובראשונה בשאלה הכללית שהונחה לפניה, ולאחר שקבעה כי עסקינן בתנאי מקפח ביטלה את חבותה של המשיבה בתשלום ההפסד הכספי שנגרם כתוצאה מהעסקה הטלפונית. רק אחר כך התפנתה לבחון את אחריותה של המשיבה עצמה לנזק שנגרם, על מנת לקבוע את מידת רשלנותה התורמת של המשיבה להיווצרות הנזק. קביעתה הסופית הייתה כי רשלנותה התורמת של המשיבה הגיעה ל- 30% בלבד מסכום העסקאות. לא ניתן להותיר קביעה זו על כנה. לאחר בחינת פסק הדין של הערכאה הראשונה ואת כתבי טענות הצדדים, המסקנה הינה כי קביעותיו של בית משפט השלום באשר לנסיבות התיק שהובא לפניו, חייבו קבלתה של הכרעה שונה מזו שהתקבלה, וכי חיובה של המשיבה ב- 30% בלבד מסכום העסקאות, על אף התנהלותה הרשלנית במהלך האירועים נשוא הערעור, שגויה. נוכח הצורך לשנות את קביעתה של הערכאה הראשונה בעניין זה מתייתר למעשה הדיון בשאלה העקרונית שהועלתה על ידה, על אף שגם בעניינה יש לחלוק על מסקנות הערכאה הדיונית. א. רשלנותה התורמת של המשיבה המשיבה הינה בית עסק למכירת רהיטים. בהשוואה לבתי עסק אחרים הנוהגים לערוך עסקאות טלפוניות, כגון בתי עסק למזון מהיר, לבידור וכיו"ב, הרי שבסוג העסקאות אותן עורכת המשיבה כרוכים סכומי כסף גבוהים יותר- לעיתים, כמו במקרה שלפנינו, של עשרות אלפי שקלים. הסיכון הטמון בעריכתן של עסקאות טלפוניות מסוג זה הינו ללא ספק רב ביותר, נוכח חוסר יכולתו של בעל העסק לזהות את מחזיק הכרטיס בעת מתן פרטיו. בית עסק הבוחר לערוך עסקאותיו בצורה זו צריך אם כן להיות מודע לרמת הסיכון הגבוהה ולהתנהל בהתאם לה. כך גם נקבע על ידי הערכאה הדיונית, כאשר כתבה: "המשיבה צריכה הייתה להיות מודעת לסיכון הקיים בעסקאות טלפוניות המבוססות על פיסת נייר, והנוכלים הרבים הנמצאים בשטח" (ע"מ 14 לפסה"ד). ניתן לחשוב על מספר אמצעי זהירות פשוטים אשר יש באפשרותו של בית עסק להפעיל על מנת לצמצם את הנזק העלול להיגרם מחסרונותיה של העסקה הטלפונית. האמצעי הפשוט ביותר הינו כמובן זיהוי מאוחר של מחזיק כרטיס האשראי אם על ידי הצגת תעודת זהותו, ואם על ידי הצגת כרטיס האשראי. דרך פשוטה עוד יותר הינה בקבלתם של פרטים מזהים נוספים של מבצע ההזמנה כגון מספר טלפון וכתובת מדוייקת. פרטים אלו (בעיקר מספר טלפון אליו ניתן היה לחזור על מנת לאשר את ביצוע ההזמנה) עשויים להקל על ההתחקות אחר המזמין האמיתי של המוצרים אותם מספק בית העסק. בכל מקרה, בית עסק העורך עסקאות טלפוניות צריך להיות ערני ביותר כלפי הזמנות שונות שיש בהן כדי לעורר חשד, ולא לטמון ראשו בחול אל מול גילויים מחשידים- כך מצינו ב א 81522/99 המרכז הגדול לחומרי בניין בע"מ נ' כ.א.ל כרטיסי אשראי לישראל בע"מ כי: "ככל שהעסקה הינה חריגה או 'משונה' תחול על הספק חובת זהירות גבוהה יותר. חברת כרטיסי האשראי אינה משמשת כחברת ביטוח עבור הספק ואם נכשל בביצוע העסקה ובשמירת רמת הזהירות הדרושה, המזור והסעד ימצאו במערכת היחסים שבינו לבין הקונה בהליכים אזרחיים או במקרים אחרים בהליכים פליליים באמצעות רשויות המדינה (המשטרה)". משקבעה הערכאה הראשונה כי סעיף 10 להסכם ההצטרפות מהווה תנאי מקפח ולפיכך מבוטל, פנתה, כאמור, לקבוע את מידת אחריותה של המשיבה לנזק שנגרם ובכך להעריך את רשלנותה התורמת להפסד הכספי. בכך למעשה החזירה הערכאה הדיונית את נטל הנשיאה בהפסדים הנגרמים מעסקאות טלפוניות "בלתי כשרות" לכתפי חברת האשראי, היא המערערת. אלא שהיתה הצדקה מלאה לקבוע כי התנהלותה של המשיבה בפרשות נשוא הערעור, מצדיקה, בפני עצמה, וללא קשר לשאלה אם אכן עסקינן בתנאי מקפח, חיובה במלוא הסכום המופסד. המשיבה לא נקטה באף צעד מאלו המפורטים לעיל, שהיה ביכולתו לצמצם או למנוע את התרמית שנעשתה במספר כרטיס האשראי. כפי שמעידות קביעות הערכאה הדיונית עצמה, לא נלקחו פרטים שיסייעו למשיבה להתחקות אחר מזמין ההזמנה לאחר ביצועה, ולא וודאו פרטי מקבל הסחורה בשעת מסירתה. למעשה, ניתן לומר, כי מלבד קבלת פרטי כרטיס האשראי עצמו, לא נקפה המשיבה אצבע להבטחת מהימנותה של העסקה. כשלונה של המשיבה מלנקוט בצעדים ממין זה מקבלת משנה תוקף נוכח נסיבותיהן הבלתי שגרתיות של ההזמנות- באחת מהן התבקשה המשיבה לפרוק את הסחורה בקרן רחובות ולא בכתובת מסויימת, ובשניה, הגיע הרוכש בכוחות עצמו למחסני המשיבה. יצוין כי למרות שהגיע האחרון למחסני החברה, סופקה לו הסחורה מבלי שהתבקש להציג תעודת זהות או כל מסמך אחר שיש בו כדי לאשר את זהותו, והפרט היחיד לו נדרש היה מספר ההזמנה הטלפונית. עינינו הרואות- המשיבה ערכה עסקאות בעשרות אלפי שקלים, מבלי לנקוט באמצעי בטיחות אחד. ויש להדגיש- אין מדובר באמצעים הגובים השקעה כספית מסויימת או מאמץ מיוחד כי אם צעדים בסיסיים הנגזרים מן ההגיון הפשוט. מעבר לכך, גם אם היינו נעתרים לבקשתה של המשיבה לקבוע כלל גמיש יותר באשר לבחינת נטל האחריות, עדיין ראוי היה להבחין בין סוגי עסקאות שונות ודרכי ביצוען. עסקאות טלפוניות בסכומים כה גבוהים, המתבצעים ללא היכרות אישית ומבלי שלבית העסק יש יכולת לאתר את זהותו או את מענו של הלקוח, דורשות התאמה הן עם אמצעי הזהירות הראויים להינקט על ידי בית העסק, והן עם מידת האחריות בה הוא נושא בעריכתן. בהתאם לכך, חיובה של המשיבה ב- 30% בלבד מסכום העסקאות אינו יכול להיוותר על כנו. עצימת עיניה של המשיבה והתרשלותה, מחד גיסא, לעומת חוסר התרשלותה של המערערת בפעולותיה (כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום, עמ' 11), מאידך גיסא, צריכים היו להוביל את הערכאה הדיונית, גם על פי שיטתה, להטלת האחריות המלאה על כתפיה של המשיבה עצמה. מעבר לאמור לעיל ולמעלה מן הנחוץ נראה כי בקלות הרבה בה הייתה המשיבה יכולה למנוע את השימוש שנעשה במספר כרטיס האשראי, יש כדי לענות גם על השאלה הכללית שהוצגה בפנינו, הנוגעת להכרזתו של סעיף 10 כתנאי מקפח בחוזה אחיד על ידי הערכאה הדיונית. ב. שאלת התקיימותו של תנאי מקפח בחוזה אחיד הסכם ההצטרפות בין המערערת לבין המשיבה הינו, ללא ספק, חוזה אחיד, באמצעותו מקפידה המערערת להתקשר עם לקוחותיה, בתי העסק, כל אימת שאלו מעוניינים בביצוע עסקאות טלפוניות. סעיף 10 לחוזה זה קובע מפורשות: "10. המוכר מסכים ומאשר בזאת כי בכל אחד מהמקרים המפורטים מטה, הבנק יסרב לשלם לו את השובר או במקרה שכבר שילם, יחייב הבנק את חשבונו של המוכר באותו סכום על פי ערכו, כפי שהיה במועד הזיכוי מיד לאחר קבלת הודעת המחזיק, וזאת מבלי שהבנק או כ.א.ל יהיו חייבים להתדיין תחילה עם המחזיק בכרטיס: בכל מקרה שמחזיק בכרטיס יודיע לכ.א.ל כי הוא לא קיבל את השירות או המצרך או כי לא הזמין את השירות או המצרך אשר בגינו נעשה השובר. בכל מקרה שיוצג על ידו שובר "ויזה קרדיט" ומחזיק הכרטיס יודיע לכ.א.ל או לבנק כי הוא לא ביקש אשראי ו/או לא ביקש אשראי לפירעון במספר התשלומים שצויין על ידי המוכר בשובר ו/או לא היה ידוע לו כי האשראי נושא ריבית" . לשונו של הסעיף ברורה די צורכה ואין היא מעלה ספקות באשר לפירושו- הטלת כלל אבסולוטי והרמטי באשר להטלת האחריות בגין כשלונה של עסקה חסרה, כהגדרתה בסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, על כתפיו של בית העסק. לאור האמור בחלק א' לדיון, הגיונה של הטלת האחריות מנקודת ראותה של המערערת ברור למדי- בעסקאות אשראי שבשגרה (קרי עסקאות מוטבעות), יש ביכולתה של המערערת להבטיח, בצורה המירבית, את אמינותה של העסקה: מחזיק כרטיס האשראי נוכח בשעת עריכת העסקה ועל בית העסק מוטלת החובה לזהות אותו על פי תעודה מזהה, ולקבל חתימתו עם סיומה. חתימה זו מהווה ראיה לכאורה לביצוע העסקה על ידי הלקוח (על-פי סעיף 8 לחוק כרטיסי החיוב), ומשכך היא מקלה על המנפיק לחזור אל הלקוח ולהתמודד עם טענות של שימוש לרעה בכרטיס האשראי שלו. יתר על כן, אם מתברר כי בית העסק נמנע מלנקוט באחד הצעדים הללו אין הוא יכול ליהנות ממחויבותו של המנפיק כלפי הלקוח להחזרת כספו, והוא מחוייב בהחזרת סכום העסקה למנפיק (סעיף 7 ו' להסכם). משמע, האחריות בסופו של דבר אינה נופלת באופן חד משמעי על המנפיק גם במקרים של עסקאות אשראי "רגילות". על מנת שהמנפיק הוא שישא בהפסד הכספי שנגרם ללקוח, צריך הספק לעמוד בכל הדרישות המתוארות בחוק ובהסכם. דרישות אלו מבטיחות את מחוייבותו של מחזיק הכרטיס לעסקה ברמה המירבית. לפיכך, ההגיון בבסיס קביעת החובות והזכויות העומדות לצדדים בעת ביצוע עסקת אשראי "רגילה" אינו כה שונה מזה שעומד בבסיסו של ההסדר בין הצדדים בעת ביצוע עסקאות טלפוניות, אם כי התוצאה אליה הוא מוביל במקרה זה הינה חד צדדית. במקרה של שימוש לרעה בכרטיס אשראי בביצוע עסקה "רגילה" צריך בית העסק להוכיח כי הוא לכשעצמו וידא את זהות מחזיק כרטיס האשראי, וכי דאג להבטיח את מחוייבותו לעסקה על ידי החתמתו. בעת עסקה טלפונית כל אמצעי הזיהוי הללו אינם אפשריים, ולפיכך הקונסטרוקציה ההסכמית בין הצדדים קובעת העברה אבסולוטית של נטל החוב לכתפי בית העסק. אכן, ניתן היה לחשוב על מערכת הסכמית אחרת בה יחוייב בית העסק מכח ההסכם עם המנפיק לנקוט בשורה של אמצעים שיצמצמו את הסכנה הפוטנציאלית ובכך להותיר על כנה את חלוקת הסיכונים המאפיינת ביצוען של עסקאות אשראי רגילות. אלא שגם במקרה כזה ברור כי הבטחת אמינותה של עסקה טלפונית יכולה להגיע רק עד לרמה מסויימת, ובחירתו של המנפיק שלא לנקוט בדרך משפטית זו אינה הופכת את התנאי למקפח. כאמור בע"א 764/76 שמעוני נ' מפעלי רכב אשדוד (מ.ל. בע"מ), פ"ד לא(3) 113: "המבחן להכתרת תנאי כמקפח הוא "מבחן ההגינות והסבירות". נקבע כי תנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לראוי בסוג זה של התקשרות והוא אינו מקפח אם הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק" (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קבילת" נ' ליונל אריה,פ"ד מו(2), 464). הגנתה של המערערת על האינטרס הכלכלי שלה בהקשר זה מובנת והגיונית. למערערת עומדים אמצעים מינימלים בלבד להבטחת אמינותה של העסקה (נציין כי הצעתה של המשיבה כאילו המערערת יכולה או אמורה לבדוק זהותו של כל מזמין טלפוני באופן ספציפי, עשויה להכביד באופן בלתי סביר אף על בית העסק עצמו ואינה עומדת בכל מבחן כלכלי הגיוני). למשיבה לעומת זאת היכולת לודא את זהותו של המזמין באמצעים שלא יכבידו על התנהלותה הכלכלית, ולה נתונה הבחירה אם לבצע עסקה מסויימת בדרך של עסקה טלפונית אם לאו ע"פ נסיבותיה (מעבר לבחירה הכללית באשר להצטרפותה למסלול העסקאות הטלפוניות). אשר על כן, בניגוד לדעתה של הערכאה הדיונית, אנו סבורים כי ההסכם בין הצדדים משקף ומבטא אינטרס לגיטימי של חברת האשראי, ובלעדיו יקשה עליה לכלכל את עסקיה ולהבטיח התחייבויותיה בעסקאות אשראי רגילות. יתר על כן, סעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב אינו מתייחס למערכת היחסים בין המנפיק לבין בית העסק. במובן זה, חוק כרטיסי חיוב הינו חוק צרכני אשר מטרתו העיקרית הינה להגן על המחזיק בכרטיס החיוב כלפי המנפיק (ראה א. ברק, ע. פרידמן, כרטיסי חיוב היבטים משפטיים ומעשיים של כרטיסי אשראי ובנק, 326). בית העסק, בהקשר זה, לא היה בראש מעייניו של המחוקק ולא אליו נתכוונה הגנתו של חוק כרטיסי החיוב. למעשה, סעיף 7 לחוק קובע מפורשות כי: "חוזה כרטיס אשראי הוא חוזה בין לקוח לבין מנפיק, שלפיו מתחייב הלקוח לשלם למנפיק את תמורת הנכסים שנרכשו מספק באמצעות כרטיס האשראי, והמנפיק מתחייב כלפי הלקוח לשלם את התמורה לספק על פי המוסכם בין המנפיק לבין הספק...". הוראת החוק, אם כן, מותירה את הסדרי התשלום בין המנפיק לבין הספק לתנאים ולהסכמים שייקבעו ביניהם. אמנם סעיף 9(א) קובע כי במקרה של עסקה חסרה המוכחשת על ידי הלקוח, יחזיר המנפיק ללקוח את הסכום הנטען, אולם מדובר בהוראה נקודתית הנובעת מרצונו של המחוקק להגן על הלקוח ולהקל עליו לקבל את המגיע לו בתוך המערכת המסועפת והמורכבת של מנגנוני כרטיסי האשראי. אין בהוראה זו כדי לשלול את האפשרות כי המנפיק יפנה, לאחר הסדרת חובותיו כלפי הלקוח, לספק, על פי ההסכמות שהושגו ביניהם. אשר על כן, טענת המשיבה, כאילו החוזה האחיד בין הצדדים סותר את החוק הקיים אינה מדוייקת כלל ועיקר. חובות המערערת המוגדרות בחוק כרטיסי חיוב מופנות בראש ובראשונה כלפי הלקוח. מאחר שכן, קשה לקבוע בצורה חד משמעית כי האינטרס של בית העסק, המהווה צד שלישי לעסקה, מוגן אף הוא במסגרת החוק. העובדה כי החוק עצמו הותיר את מערכת היחסים בין בית העסק לבין המנפיק להסכמתם, בעוד שטרח ועיגן מפורשות את הגנת הלקוח, מצביעה על כי המחוקק עצמו לא סבר כי בעל העסק ראוי להגנה יתרה על האינטרסים הכלכליים שלו. הערכאה הדיונית ייחסה משקל רב הן לעובדה כי למערערת משולמים דמי עמלה עבור כל עסקה ועסקה (סעיף 60 ג' לפסק הדין), והן לחובתו של בעל העסק לאשר עסקאות מסכום מסויים אצל נציגי המערערת (60 ו' לפסק הדין). ואולם אין בשיקולים הללו כדי לשנות את תמונת המצב שתוארה לעיל. אשר לעמלה המשולמת למערערת- לא הובאה ע"י המשיבה כל הוכחה לטענתה כאילו בדמי העמלה גלומים דמי ביטוח המיועדים לכסות את הפסדיה של המערערת במקרה של שימוש לרעה בכרטיס האשראי. העמלה עבור עסקאות אשראי הינה עמלה קבועה של 3% אשר אינה משתנה נוכח סוגן השונה של העסקאות ורמת הסיכון השונה שלהן. עמדת המערערת לפיה העמלה משמשת אותה להוצאותיה התפעוליות הכלליות לא נסתרה על ידי המשיבה ומתיישבת עם השכל הישר. אשר לאישורה של העסקה על ידי נציגי המערערת- המערערת הסבירה כי מטרת ההתקשרות עימה הינה לבחון את יכולת הפרעון של הלקוח ולבדוק אם הכרטיס דווח כגנוב. הסבר זה עולה בקנה אחד עם דרישתה של המערערת לאישור עסקאות רק כאשר אלו עולות על סכום מסויים. יתר על כן, משך זמן אישור העסקה הינו עניין של דקות מספר. ועל כן, אף מצידו של הספק, אין זה הגיוני לסבור כי במשך זמן זה אמורה המערערת לבחון את זהות המתקשרים, ואת הסכמתם האישית לעריכת העסקה. העובדה כי חובת אישורה של העסקה מצוי גם בעסקאות אשראי מוטבעות מחזקת אף היא את המסקנה. על כך מעידים גם פסקי הדין הרבים המובאים כאסמכתאות על ידי ב"כ המערערים (ר' למשל א 05386/01 קיבוץ רתמים - כפר הנופש רותם המדבר נ' ישראכרט בע"מ, תק 03 /2029 אבורוס נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ). סיכומו של דבר, המשיבה ובתי עסק כמותה הם שנמצאים בעמדה המאפשרת להם בצורה הטובה ביותר לודא את אמינות העסקאות להן היא שותפה ולשקול את כדאיות עריכתן. כאמור "חוק החוזים האחידים לא התכוון לבטל את חופש כריתת החוזים מכל וכל. כל שביקש להשיג הוא החזרתו על כנו של איזון הכוחות שהופר בחברה הצרכנית המודרנית" (ו.לוסטהויז, ט.שפניץ חוזים אחידים, 68) טענותיה של המשיבה, במובן זה, אינן מצליחות להסביר את העוול המוסרי או המשפטי הנגרם על ידי המערערת בקובעה את תניית הפטור בחוזים האחידים באמצעותם היא מתקשרת עם הספקים השונים. לאור כל אלה המסקנה היא כי דין הערעור להתקבל. תביעת המשיבה כנגד המערערת נדחית בזאת ועל המשיבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 30,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון יוחזר למערערת. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת מיכל רובינשטיין : אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת השופטת אסתר קובו : אני מסכימה. אסתר קובו, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט י' גרוס, סגן נשיא. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)