בית המשפט החיל את סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וקבע כי תוצאת הטעות המשותפת במקרה להלן אינה אומרת כי כלל לא נכרת חוזה גם לא שנכרת חוזה בטל, אלא כי ראוי בנסיבות להחיל על שני הצדדים את תוצאת הטעות המשותפת. להלן פסק דין בנושא טעות משותפת - חוזה: פסק דין התובעת מנהלת עסק בשם 'ריץ רץ - יום הולדת מעולם אחר'. לבית המשפט פנתה בתביעה לחייב את הנתבעת לפצותה בעילות של הפרת חוזה, לשון הרע פגיעה במוניטין ועגמת נפש. הנתבעת היא רשות מקומית על פי דין ומיקומה בשומרון. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לבית המשפט זה אין סמכות לדון בתביעה "אלא רק לבית המשפט לתביעות קטנות באריאל". הנתבעת זנחה את טענתה בדיון שהתקיים לפני ולפיכך אינני נדרשת לטענה זו; יחד עם זאת אציין כי לבית המשפט באריאל אין סמכות לדון בתביעה זו כטענת הנתבעת, שכן על פי התקנון בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושמרון) מס' 892 התשמ"א-1982 בסעיף 136 שלו, סמכות בית המשפט באריאל היא על בעלי דין שהם מתיישבים באזור; 'מתיישב' מוגדר בסעיף 124 לתקנון כמי שרשום במרשם האוכלוסין בישראל ומקום מגוריו באזור יהודה ושומרון. מאחר שהתובעת כאן מתגוררת בגנתון - ממילא לא היה לבית המשפט באריאל סמכות לדון בתובענה. כאמור הסכימו הצדדים לדון בתביעה בבית משפט זה. עוד יש לציין כי לפי סעיף 60 לחוק בתי המשפט ידון בית המשפט לתביעות קטנות "בתביעה אזרחית שהגיש יחיד"; התובעת מנהלת עסק והגם שאין העסק אישיות משפטית, אלא שם מסחרי (brand name) הרי רשאית היא לתבוע כ'יחיד' בעילה של הפרת חוזה כלפיה, וכך גם רשאית היא לבקש פיצויים בגין עגמת נפש אך לא מצאתי כי בסמכות בית משפט לדון בעילה של לשון הרע ופגיעה במוניטין של העסק של התובעת; משהסכימה התובעת לצמצם את עילת התביעה להפרת חוזה ולעגמת נפש, וממילא לא הביאה כל ראיה לענין העילות של לשון הרע ופגיעה במוניטין של העסק, אין עלי להדרש גם לענין זה. ולגופו של ענין - בעלי הדין סיכמו כי התובעת תבצע הפעלה במסגרת קייטנת קיץ של הנתבעת. ההצעה של הפעילות המוצעת נשלחה לנתבעת וזו אישרה את ההצעה ואת עלות ההפעלה. יומיים לפני ביצוע הפעילות הודיעה הנתבעת כי מדובר ב-210 ילדים ולא 180 כפי שנאמר תחילה. ביום 18.7.07 התייצבה בקייטנה של הנתבעת מדריכה מטעם התובעת, ליאת, לבצע את הפעילות, אך הפעילות לא התקיימה כמצופה; לטענת התובעת, כפי שגם הובאה מפי ליאת בדיון, כבר בבוקר בעת ההתכנסות הראשונה באולם, בנוכחות כל הילדים, המדריכים לא שיתפו פעולה עם ליאת, "המדריכים עמדו בפתח האולם ומצאו לנכון לדבר ולאכול, מה שגרם לילדים לילדים להתנהג כמוהם בדיוק" (עמ' 3 ש' 4-5). בהמשך תארה אי סדר, תחנות שלא היו מאוישות בהתאם לתדרוך שנתנה למדריכים, והרעיון כי כשמסיימת קבוצה אחת את היצירה "היא יוצאת החוצה להתחיל בתחנות" (עמ' 3 ש' 7-8) לא יצא אל הפועל, וכאשר פנתה ליאת לאחראית מטעם הנתבעת "היא התחילה לצעוק עלי להגיד שבעצם אני לא מתפקדת ושיש רעש..." (עמ' 3 ש' 10-11); מאותו רגע לא בוצעה הפעילות "הם לא נתנו לי לתפקד כמדריכה כמפעילה...מכאן בעצם הפסיקו להתייחס אלי והם התחילו להפעיל את הילדים בהפעלה משלהם. הם התעלמו לחלוטין ממני, לא רצו להקשיב, צעקות, צעקו עלי ליד הילדים, ליד המדריכים ואני נשארתי ומכאן לא הצלחתי העביר את ההפעלה" (עמ' 3 ש' 12-17). מנהלת הקייטנה שהתיצבה להעיד מטעם הנתבעת ציינה כי את הפעילות הזמינה לאחר שראתה את הפירסום באתר האינטרנט של התובעת, ובפועל לא ראתה את הפעילות כשהיא מתבצעת. היא ביקשה להזמין דווקא את הפעילות הזאת בגלל הנושא הרלוונטי לנושא הקייטנה- 'מסביב העולם', ונושא 'האינדיאנים' אותו אמורה היתה הפעילות של הנתבעת להביא, היה רלוונטי. לטענתה החל מהבוקר לא עלה בידי המדריכה לרכז סביבה את הילדים ראשית בגלל שהילדים לא שמעו אותה "היא הגיעה עם מקרופון קטן, וזה מתנ"ס ממש גדול שהמקרופון לא התאים למצבו הפיסי של המקום והילדים לא שמעו, היו 210 ילדים, המרחק היה גדול. מפה התחיל הבלגן, הילדים התחילו להיות חסרי סבלנות, לא שמעו..." (עמ' 4 ש' 10-13). לדברי מנהלת הקייטנה "החלטנו לעזור לה, לחפש מערכת הגברה" (עמ' 4 ש' 16-17) אך גם לאחר שזו נמצאה לאחר כ-5-10 דקות לא הצליחה המדריכה "לרכז אותם, היא לא הצליחה למשוך את הילדים אליה, הם איבדו כבר סבלנות" (עמ' 4 ש' 18-19). הגב' ארמה, מנהלת הקייטנה, הסבירה כי נעשו נסיונות לקיים את הפעילות, כך הוצאו ילדים גדולים יותר שהפעילות לא עניינה אותם, אך גם ההמשך לא נראה טוב, "המשיך הקושי...הסתבר שלא היו מספיק צבעים, גומיות, והילדים החלו לחטוף אחד לשני והיה בלגן" (עמ' 4 ש' 22-25) לדברי המנהלת, גם בענין זה עזרה לליאת וסיפקה חומר לעבודה אך "הילדים התחילו לאבד שליטה" (עמ' 5 ש' 1). ובכל זאת ניתנה הזדמנות להמשך הפעילות, אך "גם בתחנות לא היתה הצלחה רבה, הילדים התחילו להתפזר ולעזוב את המקום, הם פשוט רצו ללכת" (עמ' 5 ש' 2-3); משראתה מנהלת הקייטנה ש"הילדים התחילו ללכת רכזנו אותם חזרה למתנ"ס והתחלנו לנסות ולהפעיל אותם, שיהיה עניין" (עמ' 5 ש' 3-4). בשלב זה הודיעו למדריכה מטעם התובעת כי "אנחנו לא יכולים לדבר עכשיו כי אנחנו צריכים להפעיל את הילדים ונדבר אחר כך" (עמ' 5 ש' 6-5). הנתבעת לא שילמה את התמורה המוסכמת כי "...הרגשתי שלא קבלתי את מה שהציעו לי" (עמ' 5 ש' 8), ולאחר שיחות רבות שהתנהלו בין בעלי הדין פנתה התובעת לתבוע את התמורה שהוסכמה בין הצדדים מאחר שהיא מבחינתה סיפקה את הפעילות בהתאם להסכמות אך לא איפשרו לה למלא את חלקה. לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מדבריהם, נתתי דעתי לנסיבות שתוארו לפני, עיינתי בצרופות שצורפו לכתב התביעה, הבאתי במסגרת שיקולי את העובדה המהותית כי מדובר ב-210 ילדים בגיל צעיר (ומבחינת הנסיבות לא ראיתי הבדל מהותי בין 180 ילדים לבין 210 ילדים - כך או כך מדובר בריכוז של המוני ילדים) ואני סבורה כי שני הצדדים טעו בתום לב בהתקשרות ביניהם וכי מדובר בעצם על טעות משותפת של בעלי הדין. "שאלת הטעות המשותפת מתעוררת כאשר שני הצדדים טועים לגבי המציאות (העובדתית או המשפטית). במקרה כזה קיימת ביניהם הסכמה ביחס לתוכן החוזה, כלומר להתחייבויות שכל אחד מהם נוטל כלפי חברו, אלא שהם מניחים הנחה עובדתית או משפטית בלתי נכונה." (ראה ד. פרידמן ונ. כהן, חוזים (כרך ב') סעיף 14.28 עמ' 694). במקרה של טעות משותפת לא ניתן לומר כי לא היה מפגש רצונות בין הצדדים, שהרי שני בעלי הדין בעניננו התכוונו לקבל/לתת (בהתאמה) פעילות לילדים בקייטנה בעלות המוסכמת ובהתאם לתכנית קבועה מראש, ואליה היתה מכוונת הסכמתם. אלא שהנסיבות הביאו אותי למסקנה כי כל אחד מהצדדים הניח עובדות אחרות לגבי הפעילות, והניח הנחות היפוטתיות ולא נתן דעתו כי מדובר בהנחה התלויה אחת בשנייה, ומשכך כל אחד מהם טעה טעות עובדתית לגבי ההסכמות. אומר כי כבר משם העסק של התובעת ניתן להבין שמדובר בהפעלה של ימי הולדת ומדובר במספר מצומצם יותר של תלמידים (לטעמי מצומצם בהרבה), אני גם סבורה כי על התובעת היה לתת דעתה ביתר תשומת לב לכמות הגדולה של הילדים ואולי לשנות את מספר המדריכים מטעמה, אני גם מניחה כי התובעת ראתה לנגד עיניה פעילות המתבצעת בסדר מופתי וכי ניתן יהיה בנקל לרכז את תשומת ליבם של 210 ילדים בהפעלה של מדריכה אחת מטעמה, ש'תפעיל' מדריכי עזר של הקיטנה והכל יעשה בדרך הנכונה והראויה כאילו מדובר בבוגרים. אני גם מניחה לטובת מנהלי הקייטנה שהזמינו את הפעילות כי הם סברו שהפעילות תעשה כאמור בהצעה שהוחלפה בין הצדדים, ולטעמי הם לא נתנו את הדעת כי תבוא מדריכה אחת ותפעיל את הפעילות. מכאן שההתקשרות למעשה מבוססת על הנחות התלויות זו בזו ונוצר פער בין סברתם המוטעית של המתקשרים לבין המצב כפי שהיה בפועל. הייתי מחילה את סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וקובעת כי תוצאת הטעות המשותפת במקרה זה אינה אומרת כי כלל לא נכרת חוזה גם לא שנכרת חוזה בטל, אלא אני סבורה כי ראוי בנסיבות להחיל על שני הצדדים את תוצאת הטעות המשותפת. למסקנה הזו, כי למעשה היתה טעות משותפת של בעלי הדין, הגעתי לאחר שעיינתי בהתכתבות בין הצדדים, הן לפני הפעילות והן לאחריה, בין השאר נתתי דעתי למספרים המשתנים של קבוצות הילדים ולפער בין המספרים שהובאו על ידי כל אחד מהצדדים, לשיקולי המדריכה במקום ולחוסר ההערכה הראוי בהתייחס לאחריות המוטלת על כל מדריך לעומת מספר הילדים, (7 מדריכים ל-210 ילדים ??? -עמ' 2 ש' 12-13), כמו כן היחס הבלתי סביר בין מספר הילדים בכל קבוצה לבין כמות 'הציוד הכללי' שהובא על ידי התובעת (למשל כמות השדכנים - נספח ז' לכתב התביעה, סעיף 4). אני סבורה כי בנסיבות הענין ראוי היה ששני הצדדים ישאו בתוצאות הטעות המשותפת, שלטעמי נעשתה בתום לב, כך התרשמתי משני בעלי הדין. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת מחצית מהתמורה שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת, קרי סך של 1,175 ₪ (מחצית מ-2,350₪ הסכום המוסכם), כשהם צמודים למדד ובתוספת ריבית כחוק, ובסך הכל 1,318 ש"ח. לא מצאתי ליתן צו להוצאות. אם הסכום לא ישולם תוך 30 יום מהיום הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. חוזהחוק החוזים