להלן החלטה בנושא תביעה ייצוגית פירוט מחיר שיחות: החלטה רקע: 1. לפני בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית המוגשת על פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן-"חוק הגנת הצרכן"). 2. ביום 14.6.00 הגישה המבקשת לבית המשפט תביעה נגד חברת פרטנר תקשורת בע"מ (להלן-"פרטנר") בד בבד עם בקשה להכרתה כתובענה ייצוגית. התובענה הנה במהותה תביעה למתן חשבונות ותביעה למתן סעד כספי בכל הנוגע למעשיה ומחדליה של "פרטנר" שיפורטו להלן. ביום 25.5.03 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה ובקשת אישור התובענה כתובענה ייצוגית המקוריים. בהחלטתי מיום 26.8.03 נעתרתי לבקשת התיקון. הבקשה המתוקנת לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, היא הבקשה המונחת כעת לפני (להלן-"הבקשה"). העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: 3. במרץ 1999 התקשרה המבקשת עם "פרטנר" ב"הסכם התקשרות לרשת orange" במסגרתו הצטרפה כמנויה לרשת "פרטנר", בתכנית "orange אישי". ההתקשרות הופסקה במאי 2000, ביוזמת המבקשת. כעבור מספר חודשים מיום ההתקשרות, פנתה המבקשת ל"פרטנר" בבקשה לקבל פירוט של השיחות שביצעה ממכשיר הטלפון הסלולרי שברשותה. במענה קיבלה המבקשת פירוט שיחות מ"פרטנר", הכולל נתונים אודות תאריך ושעה של כל שיחה, המספר שחוייג ומשך הזמן של כל שיחה ושיחה. המבקשת פנתה למחלקת שירות לקוחות ב"פרטנר", בבקשה לקבל פירוט מחיר כל שיחה ושיחה, אולם פנייתה נענתה בסירובה של "פרטנר". מכאן התביעה והבקשה שלפנינו. טענות בעלי הדין: 4. במרכזה של התובענה נשוא הבקשה ניצבת הטענה כי הימנעותה של "פרטנר" לתת למבקשת ולשאר לקוחות "פרטנר", את פירוט עלותה של כל שיחה ושיחה בחשבון הטלפון הסלולרי, מהווה "הטעיה" על פי חוק הגנת הצרכן. לטענת המבקשת, התעריף הרגיל של כל שיחה הנו עניין מהותי בעסקת ההתקשרות בין "פרטנר" ללקוחותיה, ומחדלה של "פרטנר", המתבטא באי גילויו של נתון זה ללקוחות, נכנס בגדר הוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן-"איסור הטעיה" הקובע כדלקמן: "2. איסור הטעיה [תיקון: תשמ"א, תשמ"ח, תשנ"ג, תשנ"ט, תש"ס] (א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה : (13) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית". אשר למעמדה, מציינת המבקשת, כי זכותה לקבל את הפירוט המבוקש לא פקעה עם הפסקת ההתקשרות בינה לבין "פרטנר", וכי בהיותה לקוחה לשעבר של "פרטנר", עדיין יש לה את הזכות לקבל את הפירוט הנדרש וזאת מכוח דיני הגנת הצרכן. אשר לסעדים המבוקשים, טוענת המבקשת כי הצו למתן חשבונות המורה ל"פרטנר" לפרט למבקשת ולכלל הלקוחות את עלותה של כל שיחה ושיחה המבוצעת מהמכשיר הסלולרי שברשותם, הינו, על פי טיבו, טבעו ומהותו, הסעד הנכון והמתאים בנסיבות העניין. לעניין הסעד הכספי, אומרת המבקשת כי לאור סירובה האמור של "פרטנר", נקיטת הליך משפטי לקבלת צו למתן חשבונות המופנה כלפיה, הנו הדרך היחידה שנותרה בידי המבקשת ושאר לקוחות "פרטנר" לקבל את הפירוט המבוקש. לפיכך, מציינת המבקשת כי יש לחייב את "פרטנר" להשיב למבקשת ולכל אחד מלקוחותיה, סכום עלות ניהול ההליך המשפטי למתן חשבונות, לאחר שתוכח התביעה הייצוגית שהגישה. לחילופין, מציעה המבקשת דרך אחרת לחישוב הסעד הכספי שיש לפסוק לתובעים שיתבסס על עלות קבלת הפירוט, באמצעות השוואה לעלות הפירוט המשולמת על ידי לקוחותיהן של חברות תקשורת אחרות. 5. בתגובתה מציינת "פרטנר" כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופו של עניין. בין יתר הטענות לדחייה על הסף, טוענת "פרטנר" כי המבקשת אינה "צרכן" כהגדרת מונח זה בחוק הגנת הצרכן ולכן לא קמה כל עילה לתבוע מכוחו. המבקשת, שהיא עורכת דין במקצועה, עשתה במכשיר הטלפון הסלולרי שרכשה מ"פרטנר", שימוש לצורכי עיסוקה כעורכת דין ואף דרשה החזר כספי ממעבידה בגין כך. המבקשת לא הצהירה, כמו כן, כי עיקר השימוש שעשתה במכשיר היה לצרכים פרטיים. "פרטנר" טוענת בתגובתה כי המבקשת לא הוכיחה התקיימותה של עילת תביעה מכוח חוק הגנת הצרכן, שכן אין מדובר ב"הטעיה" אלא בדרך חישוב עלות השיחות על פי התכנית "orange אישי" שאליה הצטרפה המבקשת. לתגובתה צירפה "פרטנר" מסמך המתאר את תוכנית התעריפים "orange אישי" והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם ההתקשרות שעליו חתמה המבקשת (להלן-"מסמך תנאי התכנית"). חשוב לציין כי מסמך זה לא צורף על ידי המבקשת לבקשה ו/או לתביעה. בסעיף 1 בפרק א' למסמך תנאי התכנית נאמר בזו הלשון: "ללקוח יוגש חשבון אחד, שבו ייערך סיכום של חיובי תעריף שיחה בישראל, על פי צריכת דקות השיחה בישראל של כל לקוח ו/או משתמש בתכנית, בנפרד." המבקשת הודתה בסיכומי טענותיה כי אופן ביצוע פירוט השיחות אכן נקבע בהסכם ההתקשרות שחתמה עליו מרצונה החופשי. כמו כן המבקשת היא שבחרה בתכנית זו והעדיפה אותה על פני כל אחת משאר התכניות של "פרטנר", שבהן ניתן לפרט עלותה של כל שיחה ושיחה. דווקא בנסיבות אלה, טוענת "פרטנר", אין המבקשת יכולה להלין על כך שאין מפרטים את מחירה של כל שיחה והיא מנועה מלהעלות את טענותיה בפני בית המשפט, וודאי לא בשם הציבור. עוד טוענת "פרטנר" כי המבקשת לא טענה ולא הראתה הטעיה בפועל ולא הוכיחה קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת ובין הנזק הנטען. עוד טוענת "פרטנר" כי בתכנית זו המחיר לדקה הולך ויורד ככל שעולה מספר דקות השיחה המחויבות; "פרטנר" מוכרת למנוייה מכסות/כמויות של דקות (ולא דקת זמן אויר), כאשר החיוב עבור זמן האוויר תלוי בהיקף השימוש. ככל שהלקוח ידבר יותר, יקטן החיוב עבור דקת שיחה נוספת. מטעם זה לא ניתן לדעת עד לסיום שיחותיו של המנוי בכל תקופת החיוב, מה עלותה של כל דקה ו/או שיחה, באותה תקופת חיוב. בפועל, "פרטנר" אינה יכולה להעניק ללקוחותיה פירוט עלותה של כל שיחה שכן אין בתוכנה המבצעת את החישובים יכולת כזו ותוכנה זו הינה "מוצר מדף" שנרכש על ידי "פרטנר" ואינה מהווה פיתוח עצמאי שלה. "פרטנר" מוסיפה כי היא מספקת למנויים את לוח התעריפים לתכנית זו, הנוקב בסכומים שונים על פי "מכסות" של דקות (העתק לוח התעריפים צורף כנספח ג' לתגובת "פרטנר" לבקשה). למעלה מן הצורך, הציעה "פרטנר" למבקשת מספר דרכים חלופיות לבחון את "עלותה" של כל שיחה ושיחה, להבדיל מ"מחירה", כאשר בחירה בדרך מסוימת עשויה להוביל דווקא להטעיית המנוי. דיון והכרעה: 6. כאמור, המבקשת עיגנה את הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית בהסדר המצוי בפרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן. בשלב הראשון, על בית המשפט לבחון אם התביעה כשירה להיות מוגשת בדרך של תביעה ייצוגית, דהיינו, אם היא עומדת בדרישות המקדמיות הקבועות בסעיף 35א(א) לחוק הגנת הצרכן, והן, שהתובע הוא צרכן (או ארגון צרכנים) ובעל זכות תביעה אישית המבוססת על הוראות חוק הגנת הצרכן בלבד. בחינת התקיימותם של הדרישות המקדמיות שלעיל בענייננו: 7. אין בידי לקבל את הטענה לפיה המבקשת אינה "צרכן" כהגדרת מונח זה בחוק הגנת הצרכן ולכן לא קמה לה כל עילה לתבוע מכוחו; בראש ובראשונה המבקשת רכשה את מכשיר הטלפון הסלולרי לצרכיה האישיים ועשתה בו שימוש גם לצרכי עבודה. איני סבור כי גם אם עשתה המבקשת שימוש במכשיר הטלפון הסלולרי שרכשה מ"פרטנר", שימוש לצורכי עיסוקה כעורכת דין ואף דרשה החזר כספי ממעבידה בגין כך, הדבר מוציא אותה מתחולת הגדרת המונח "צרכן" בחוק הגנת הצרכן. מרוח הפסיקה, הדוגלת בעמדה מרחיבה וגמישה לגבי השימוש במכשיר התובענה הייצוגית, ראוי שלא "להחמיר" בפרשנות המונח "צרכן" בחוק הגנת הצרכן וזאת משום שפירוש מצמצם יחטיא את מטרת המחוקק (ראו: רע"א 4556/94 רמי טצת ואח' נ' אברהם זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) עמ' 774, 791; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2), 312, 322; ת"א (תל-אביב-יפו) 1299/01- גרוסוסר יונתן נ' בזק החברה. תק-מח 2001(3),2257). לאור האמור, המבקשת עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן, שהרי היא מקבלת שירות לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי המשולב עם שימוש לצורכי עיסוקה כעורכת דין, שאינו השימוש היחידי במכשיר. 8. אשר לדרישת הסף השנייה- לאמור עילת תביעה אישית על פי חוק הגנת הצרכן- ייאמר מיד, כי במקרה דנן המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי קיימת לה עילת תביעה אישית כנגד "פרטנר", כל שכן שזו מבוססת ולו לכאורה. בתובענה נשוא הבקשה טוענת המבקשת כי מחדלה של "פרטנר" המתבטא באי גילויו של מחיר כל שיחה ושיחה ללקוחות, נכנס בגדר הוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן-"איסור הטעיה", אותו ציטטתי לעיל, כפי שיוסבר להלן, טענה זו דינה להידחות. ההטעיה על פי חוק הגנת הצרכן, מתמקדת בשלב הטרום חוזי ומשמעה הצהרה כוזבת שנעשתה לגבי פריט מהותי המוגדר בחוק האמור כפריט שאי גילויו יהווה הטעיה, במובן זה, שהצרכן נזקק לפירוט הנכון כדי לדעת אם להתקשר בחוזה (עסקה) אם לאו (ראו: מ' בר ניב [בורנובסקי] "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית", עיוני משפט, יט(1) 251, 260-262). במקרה שלפנינו, מסמך תנאי התוכנית, שכאמור לעיל, מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם ההתקשרות, תיאר את אופן ביצוע פירוט השיחות כך: "ללקוח יוגש חשבון אחד, שבו ייערך סיכום של חיובי תעריף שיחה בישראל, על פי צריכת דקות השיחה בישראל של כל לקוח ו/או משתמש בתכנית, בנפרד". לכן, בדין יסודה של טענת "פרטנר" כי לא היתה הטעיה של המבקשת בשלב הטרום חוזי. יתרה מכך, המבקשת לא טוענת להטעיה עובר לשכלול הסכם ההתקשרות שכן, כאמור לעיל, היא הודתה בסיכומי טענותיה כי אופן ביצוע פירוט השיחות אכן פורט בהסכם ההתקשרות ואין חולק על כך שהיא הבינה את תוכן ההסכם וחתמה עליו מרצונה החופשי. כמו כן, משהובהר בהסכם ההתקשרות אופן ביצוע פירוט השיחות, אין מקום לקבל את טענת המבקשת כי הסכם ההתקשרות לא מחייב את הצדדים לו, בהיותו נוגד את הוראות חוק הגנת הצרכן (טענה מכוח סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן). זאת ועוד: הלכה היא כי על תובע המבקש לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן, להוכיח כי הוטעה בפועל וכי קיים קשר סיבתי בין הטעיה זו לבין הנזק שנטען על ידו. (ראו: ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה (4) 584 ודנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, תקדין-עליון 2003 (1) 847). בענייננו, המבקשת לא טענה ולא הוכיחה כי "פרטנר" הציגה בפניה מצג מטעה וכי בהסתמכותה על מצג זה נגרם לה נזק כלשהו. טענת המבקשת כי יש "חשש" שהיא שילמה ל"פרטנר" מחיר העולה על מה שהוסכם, נטענה באופן סתמי וללא כל ביסוס. מן המקובץ עולה כי במקרה שלפנינו אין בידי המבקשת להראות את קיומה של עילת תביעה אישית המעוגנת בחוק הגנת הצרכן ומטעם זה בלבד ניתן לדחות את הבקשה. 9. לא זאת גם זאת: אף אם נצא מנקודת הנחה כי למבקשת קמה עילת תביעה אישית וכי אי גילויו של מחיר כל שיחה ושיחה ללקוחות נכנס בגדר הוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי יש לה, לכאורה, סיכויים טובים להצליח בתביעה. אמנם תנאי סיכויי התביעה אינו נזכר בסעיף 35ב' לחוק הגנת הצרכן, המונה את התנאים לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, למרות זאת, נפסק כי: "אף מחוק זה [חוק הגנת הצרכן, הערה שלי- מ' ל'] מתחייבת שקילת סיכויי התובענה כחלק משיקול הדעת המופעל לצורך אישור התובענה כתובענה ייצוגית. בחינת סיכויי התובענה נעשית במסגרת בחינת הוגנות ההליך ונדרשת הוגנות הן כלפי תובעים פוטנציאליים לבל יחסמו מלתבוע אם התביעה הייצוגית נדונה לכישלון והן כלפי הנתבעים. ההשלכות הכלכליות הדרמטיות המגולמות בהחלטה בדבר אישור תובענה ייצוגית כנגד גוף כלשהו ובמיוחד גוף מסחרי כלכלי, עלולות להיות קשות והרסניות". (ראו: רע"א 6567/97 בזק נ' עיזבון המנוח אליהו גת, תקדין-עליון 1998 (2) , 1627). לאחר שעיינתי בטענות באי כוח הצדדים שהובאו בפני, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה, קלושים סיכויי המבקשת להוכיח עילת תביעה אישית כנגד "פרטנר". התכנית הספציפית שאליה הצטרפה המבקשת -"orange אישי"- שתנאיה פורטו במסמך תנאי התכנית והובהרו בהרחבה בתגובת "פרטנר" לבקשה ובסיכומי טענותיה, הנה תכנית מיוחדת של "פרטנר" המבוססת על עיקרון כלכלי מסוים -שיטת תמחור המעודדת צריכת כמות גדולה; בתכנית זו המחיר לדקה הולך ויורד ככל שעולה מספר דקות השיחה המחויבות, כך שהמנוי משלם ל"פרטנר" עבור מכסות של דקות ולא עבור דקת זמן אוויר, כאשר התוספת השולית למחיר השיחה, הולכת ופוחתת ככל שהצריכה גדלה. בשיטת חיוב מעין זו, לא ניתן לדעת עד לסיום שיחותיו של המנוי בכל תקופת החיוב -חודש ימים- מה מחירה של כל דקה ו/או שיחה, באותה תקופת חיוב. "פרטנר", לטענתה, אינה יכולה להעניק ללקוחותיה פירוט עלותה של כל שיחה, שכן התוכנה המבצעת את החישובים הנה "מוצר מדף" שנרכש על ידיה ואינה מהווה פיתוח עצמאי שלה. זאת ועוד, "פרטנר" מספקת למנויים לוח תעריפים בנוגע לתכנית זו, הנוקב בסכומים שונים על פי "מכסות" של דקות, כך שהמנוי יכול לחשב בסופו של כל חודש, מהו המחיר של כל שיחה שביצע במהלך אותו חודש, בהתאם למכסת הדקות המחויבות. בהתחשב במאפייניה ובתנאיה של התכנית האמורה ובעובדה כי המבקשת בחרה להצטרף לתכנית זו ולא לתכנית אחרת שבה קיימת אפשרות לקבל את פירוט המחיר של כל שיחה ושיחה שהמנוי מבצע במהלך תקופת החיוב, לנוכח התנהלותה של המבקשת, שהמשיכה להיות מנויה של "פרטנר" כתשעה חודשים לאחר שבקשתה לקבל פירוט עלות כל שיחה נענתה בשלילה, הגעתי למסקנה כי סיכוייה של התביעה להתקבל מוטלים בספק משמעותי. לאור האמור לעיל, משלא עלה בידי המבקשת להצביע על קיומה של עילת תביעה אישית, לא ניתן להעתר לבקשתה להכיר בתביעתה כתובענה ייצוגית לפי סעיף 35א' לחוק הגנת הצרכן. הבקשה נדחית. אין מקום לפסוק הוצאות במקרה הזה. יש לשלוח החלטה זו "בפקס" ובדואר רשום לבאי כוח הצדדים באמצעות מזכירות המדור האזרחי של בית המשפט המחוזי בחיפה. תביעה ייצוגית