להלן פסק דין בנושא אגרות רישיון תחנת רדיו: פסק דין רקע כללי 1. פסק דין זה מתייחס לתובעת רדיו קול רגע שידורי העמקים בע"מ (להלן: "התובעת") או ("קול רגע") אחת ממספר תובעות שעניינן כבר הסתיים. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד בה עתרה לחייב את התובעים באגרות בעד רשיון הפעלת משדרים לתחנת רדיו ובעד הקצאת תדרי שידור, כמפורט בתקנות הטלגרף האלחוטי (רשיונות, תעודות ואגרות) התשמ"ז-1987, ובהתאם לתנאי הרשיון להפעלת משדר רדיו שניתן לתובעות. בהמשך, הגיעו יתרת התובעים והנתבעת להסדרים, ובסופו של יום ניתנו על ידי פסקי דין לגבי מרביתן על פי הסדר "סגור", ואף פסק דין בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (להלן: "חוק בתי המשפט"). לאחר שהתובעת דנן והמדינה העידו את עדיהם, הסכימו הצדדים הללו לסיים ההליך בגדרו של סעיף 79א' הנ"ל, בגבולות אפס עד 400,000 ₪ לתשלום על ידי התובעת למדינה. טיעוני התובעת 2. חובתה של המדינה היתה לדאוג, באמצעי אכיפה, שיתקיימו התנאים המינימלים שבהם תוכל קול רגע לשדר את שידוריה על פי בתנאי הזכיון - כלומר בבלעדיות ללא תחרות, וללא הפרעה בתדר שלה. חובה זו הינה חובה מנהלית שלטונית הנובעת מסמכותה לאכוף את החוק, וחובה חוזית הנובעת מהתחייבות מפורשת ומכללא, הפרתה מקנה לקול רגע גם עילה נזיקית כלפי המדינה: כלל ידוע הוא כי התחייבות של רשות מינהלית עשויה לגבש הבטחה מינהלית מחייבת. עיקרו של כלל זה, מצוי בתפישה המשפטית הבסיסית, אשר לפיה מחוייבת הרשות המינהלית לנהוג בהגינות כלפי האזרח. "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייב לכלכל מעשיה בתום לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח... ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה". (בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 841). (כן בע"א 700/89 - חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ פ"ד מז(1), 667). במסגרת הנסיבות דכאן, המדינה הפרה את הבטחתה השלטונית ואת חבותה לייצר ולשמר שמיים נקיים עבור רדיו קול רגע. הזיכיון של קול רגע נפגע באורח קשה - הן מן העובדה שהתדרים שלה הופרעו ע"י שידורי רדיו פיראטי שעלו עליהם, הן ע"י פגיעה [הייחודית לרדיו קול רגע] הנובעת מהקצאה בלתי יעילה של תדר 96FM לשתי תחנות שעלו אחת על שידורי השנייה והן מכך שבאזור הזיכיון של קול רגע פעלו באין מפריע תחנות רדיו שהתחרו על אוזנם וכספם של המאזינים אפשרה ועודדה את תופעת הרדיו הפיראטי בין ע"י כך שהרשתה במפורש ויזמה שידורים של תחנות רדיו בלתי מורשים כגון הרדיו החינוכי על ידי כך שנציגי ציבור התארחו בשידורים של רדיו פיראטי. הכנסותיה של רדיו קול רגע נובעות מפרסומות שהיא משדרת. ככל שיש לתחנה או לשידוריה יותר מאזינים כך נחשפת הפרסומת לקהל יעד רב יותר, ולפיכך יאות המפרסם לשלם כסף רב יותר עבור שידורה. עליה של תחנה פיראטית על תדר של רדיו קול רגע או תחרות על אזנו ותשומת לבו של הציבור ע"י שידורים מתחרים - כל אלו מרחיקים מאזינים משידוריה של קול רגע. 3. ביחס לאומדן הנזק העידה הגב' בת צור כי קשה לשום אותו באופן אובייקטיבי כיוון שלא נעשה סקר מאזינים ואף אם היה נעשה ספק אם היו עולים ממנו נתוני אמת. על כן שומה עלינו להסתפק באומדנא - מחד נחשף הנתון מפי הר הכט שהעיד כי רק הרווחים של התחנה בשנים האחרונות הינם של מליון ש"ח. כך שלכל הפחות ההכנסות לא היו מתחת לזה. לכך יש להוסיף את הנתון שעולה מהמחקר בת/4 (עמ' 11) לפיו בכיר ברשות השנייה מר דן פתיר מעריך כי הרדיו הפיראטי החסיר כ-30% -40% מההכנסות של תחנות הרדיו האזוריות. בחישוב פשוט מדובר בנזק שנתי לרדיו קול רגע של כ 300,000 ₪ עד 400,000 ₪ לשנה - ובחישוב משנת 1996: פי 10 ויותר מהסך הנתבע ע"י המדינה כאן. כן טוענת התובעת כי המדינה לא נהגה בתום לב בהתנהלותה מול קול רגע כפי שחייבת היתה. קל וחומר שהמדינה שנדרשה לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר של תום לב ולדרוש רק מה שמגיע לה בנסיבות העניין חדלה ביתר. לו היתה יודעת קול רגע טרם הגשת הצעתה למכרז כי המדינה לא תקיים את חלקה בתחיבותה להבטיח לה תנאי מינימליים של שידור וכי יצא שכל אחד יכול לשדר באיזור זכיונה הרי היתה מתכננת את מעשיה באון אחר ומביא תחת שיקוליה הפיננסים נתון זה. המדינה קיפחה אתר רדיו קול רגע ולכל הפחות התרשלה כלפיה במסגרת הסדר הפשרה הנ"ל עם יתר תחנות הרדיו האזורי ועל כן מנעה מקול רגע מהצטרפות אליו. העקרון בבסיסו היה פשוט בנסיבות העניין הכירה המדינה בחובתה לקזז כספים שתבעה כאגרה עבור השימוש בתדר ולמעשה מהתשלום שגובה עבור הזכות לשדר. לפיכך היתה צריכה המדינה לקזז חלק מסוים עבור כל תדר או זכות לשידור שלא הוקצה במיטבו. אולם המדינה לא עשתה כן, אלא העבירה את הסך הכולל לחלוקה בין תחנות הרדיו. כך יצא שהתחנות ביקשו לחלק את הסך בחלוקה שווה בין תחנות ולא על פי תדרים. קול רגע התריעה כי הסדר זה אינו מקובל עליה משום שאינה מקבלת את המגיע לה. זאת מאחר והיא חוייבה באגרת תדרים כפולה ולא עבור תדר אחר כמו יתר התחנות. הרי התוצאה שלפיה קול רגע תחוייב באגרה כפולה אך ימחק לה חוב עבור תדר אחר אינו הגון ואינו הגיוני. בחישוב גס, של התובעת, אם עבור כל תדר יש למחוק חוב נטען בסך 800,000 ש"ח הרי שהיה צריך למחוק לקול רקע 1,600,000 ש"ח. המחוקק ביקש לחייב תחנות רדיו באגרה עבור שידוריהן. אין כל הגיון למסות פעמיים או לדרוש תשלום כפול עבור אותו מוצר ועבור אותו שירות. אין כל הגיון מסחרי או הצדקה אחרת לחייב את קול רגע באגרה כפולה עבור שידור אחד שמשדרת. הרי התחנה אינה נהנית פעמיים מהתדרים! מדובר באותו שידור משני התדרים - וזאת בשונה מזכיינים אחרים ששידרו שידורים שונים לאוכלוסיות שונות בתדרים שונים. למעשה המדינה היא שאילצה את קול רגע לשדר בשני תדרים כשאחד מהם היה מספיק לה - לו היתה ניתנה לה רשות לשדר מהר כנען. 4. קול רגע העלתה טענה נוספת, לפיה ממילא מכל חוב שדורשת ממנה המדינה יש לקזז את הנזק שהשיתה עליה המדינה בכך שאילצה אותה ללא כל הצדקה להוציא הוצאות כפולות עבור שידוריה. במסגרת התנהלותה ביחס למכרז, קול רגע ביקשה - בין בפרה רולינג ובין לאחר מכן - להקים אתר שידור אחר באיזור הרי צפת, אשר על פי יעוץ שקיבלה יכול לכסות את כלל איזור הזיכיון שלה. אין לחלוק על כך שמאתר זה - הר כנען - ניתן לכסות את כל איזור הזכיון. הדבר עולה מעדותם של הכט ומעדותו של מר שוורץ אשר סייר ותיעד כי בכל איזור הזכיון שומעים את שידורי רדיו צפון המשדר מאתר זה וכן מן העובדה הפשוטה שמאתר זה משודרים לכל האיזור שידורי קול ישראל. החלטת המדינה הינה, לדעת התובעת, מקפחת ביחס לתחנות אחרות, הואיל ולרדיו דרום ניתן היתר להפעיל את אחד ממשדרי המחוץ לתחום הזכיון! ענין זה עולה מעובדה שהיתה ידועה לכל וקיבלה את ביטויה באחת מישיבות וועדת הכלכלה של הכנסת. שהרי המדינה התירה לה להקים משדרים בשני אתרי שידור: כשאחד מהם בקיבוץ מבוא חמה ב רמת הגולן - אתר זה הינו מחוץ לאיזור הזיכיון של קול רגע! אם כך מדוע התירה לה להקימו ב רמת הגולן ולא בצפת אם כל כך נתלתה בטיעון הגיאוגרפי?. 5. בלית ברירה, טוענת התובעת שהיא הקימה מערך שידורים המבוסס על שני משדרים. המשמעות הכלכלית בהקמת שני אתרי שידור היתה - הוצאות הקמה, רכישה ואחזקה כפולים, בעוד שהתועלת המעשית משימוש בשני אתרים היתה אפסית - שהרי מדובר בשידור אחד. נזק זה לו גרמה המדינה באילוצה של קול רגע לשאת בעלויות שידור כפולים נאמד על פי עדותו של מר שוורץ בכ-850,000 ש"ח המחולקים לעלות הקמת משדר שני בסך 380,000 ש"ח ולעלות תחזוקה משנת 96' לשנת 2003 (הגשת התביעה) המסתכמת בכ-90,000 ש"ח לשנה. טענה אחרונה של התובעת עולה הן מהתוצאה שלדעתה מחוייבת מדחיית תביעת המדינה [או חלקה] והן מההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים במסגרת זו. לדעתה אם חוב כלשהו נדחה או נמחק, וודאי שאין לחייב בגינו בהפרשי הצמדה ובריבית! מעיון מדוקדק ברכיבי החוב לו טוענת המדינה מעלה כי מתוך החוב הכולל אשר מייחסת לקול רגע עד סוף שנת 96 (883,292 ש"ח) סך של 222,271 ש"ח הינם בגין הצמדה וריבית. הרי ברור שעל פי כל חישוב מוחקת המדינה את החלק הארי מתביעתה. בין שיהא זה בשל ההסדר הדיוני דנן, ובין משום שלכל הפחות ברור שאילו היתה מצטרפת קול רגע לפשרה היתה מקבלת הפחתה של החוב בלא פחות מ-800,000 ש"ח מתוך 982,850 אותם תבעה במקור בתביעתה הנגדית. לסיום טוענת רדיו קול רגע כי הינה מפעל ציוני לתפארת ועדות לפעילות חלוצית בתחומה ובאזורה. הנסיבות שנחשפו במסגרת תביעה זו מעידות לטעמה על דרך יסורים שנאלצה לעבור בגין התנהלותה של המדינה כלפיה עד כה. טיעוני המדינה 6. על פי חוברת המכרז ישנה דרישה על תחנת שידור אזורית לכסות את כל תחום האזור ורק אותו. סעיף 4.2 לחוברת המכרז קובע: "בהיות תחנת השידור תחנה אזורית, יכסה משדר התחנה את כל תחומו של האזור ורק אותו...". מציע במכרז, יכול עוד בטרם הגשת הצעתו, לדעת על פי מסמכי המכרז מהו שטח הזכיון. בסעיף 3.4.5. לחלק ב' של המכרז וכן בפרק ה' למכרז מוטלת חובה על כל מציע לבצע בדיקת כיסוי של אזור הזכיון שלו. התובע העיד כי הוא ביצע את כל הבדיקות הנדרשות. כעולה מעדותו של אהוד בן דור אשר העיד מטעם התביעה, הרי שעל פי בדיקת כיסוי אזור הזכיון מראש, ניתן לדעת בבירור האם ניתן להסתפק בתדר אחד או שמא יש צורך ביותר. אין חולק כי התובע ידע בטרם ניגש למכרז כי עליו יהיה להשתמש בשני תדרים שישדרו משני אתרי שידור. כך גם העיד בעצמו. סעיף 74 לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990, כפי שהיה מנוסח בתקופה הרלבנטית למועד המכרז והתחלת פעילותה של התחנה, קבע: "בעל זכיון לשידורי רדיו יפעיל את תחנת השידור ויקיים את שידורי הרדיו וכל פעילות אחרת הכרוכה בכך, באתר שיהיה ממוקם בתוך תחום האזור שנקבע לשידוריו". בעל הסמכות מן הרשות השניה, הוא זה שהנחה את התובע להקים שני אתרי שידור, וכן הקצה לו שני תדרים שונים. אם החוק היה שונה ומאפשר לשדר מחוץ לאזור הזכיון, על פי חוות דעתו המקצועית של מר אהוד בן דור, המוערך על ידי כל, הרי שלא ניתן היה לשדר בתדר אחד בלבד. הרשות השניה היא זו שהציבה בפני התובעת את הדרישות המקצועיות בכל הנוגע למיקום המשדרים ולשימוש בתדרים ולכן אין התובעת יכולה לבוא בטענות בעניינים אלה כלפי המדינה. 7. בנושא תשלום על כל תדר שהוקצה טוענת המדינה כי תקנות הטלגרף קובעות כי אגרה תשולם לפי "יחידות תדר". בדברי ההסבר לתיקון תקנות האגרות משנת 1994 שקדם לתיקון סעיף האגרה, נאמר כי: "ספקטרום התדרים הינו משאב לאומי המצוי במחסור בדומה למים וקרקע. כמו משאבים אלה יש לספקטרום חשיבות בטחונית וכלכלית עליונה. בשנים האחרונות הביקוש לספקטרום גדל והולך עם התפתחותם של שימושים אזרחיים חדשים, במיוחד בתחום התקשורת הניידת. כדי לייעל את השימוש בתדרים, מתרחב והולך מעגל המדינות שפועלות להטיל תשלום ראוי על שימוש בספקטרום. בנושאי תקשורת שונים רבים יש אמצעים חלופיים לשימוש בתדרים, או שניתן לבחור בין לחומי תדרים בעייתיים לתחומי תדרים פנויים. כיום אין מחיר עבור הספקטרום ולכן השיקולים מעוותים ואין תמריץ להתייעלות. הטלת אגרות על הקצאת תדרים תגרום לביטול העיוותים בבחירת החלופות ולקציונליזציה של השימוש במשאב לאומי זה". לאור הספקטרום המוגבל, ולאור דברי ההסבר לתיקון סעיף האגרה בתקנות הטלגרף האלקטרו מגנטי, התפרשה התקנה הלכה למעשה כחובה לשלם בגין כל תדר ותדר שהוקצה מן הספקטרום. כך היה נהוג בפועל מאז נקבעה לראשונה אגרה לתשלום תדרים וכך יהיה נהוג גם בעתיד. מעולם, לטענת המדינה, שום גורם לא העלה טרוניה בענין תשלום כל תדר ואין התובע יכול להעלות טענה בענין זה בשיהוי כה רב לאחר שהשתמש בשני תדרים ואף שילם עליהם בתקופות מסויימות. מר חיים הכט עצמו העיד כי הוא יודע, וכי ידע מעולם, כי על הזוכה במכרז לשלם אגרת תדרים עבור כל תדר. בנוסף לכך, בפרקטיקה ראינו כי ברור כשמש שהתשלום הוא על כל תדר ותדר גם אם לתחנה מסויימת יש יותר מאחד. כאשר מר חיים הכט נציג התובעת הגיע לתחנות האחרות בהצעה לשלם רק על תדר אחד הם הסבירו לו כי אין שום אפשרות כזאת ועליו לשלם על שני התדרים או לא להצטרף להסדר. 8. באשר לאי הוכחת נזק, מציין ב"כ המדינה כי קיימים מספר תחנות שמשדרות בשני תדרים ואף יותר מכך. בפועל, כולן משלמות בגין כל תדר ותדר. לא ראינו שום הוכחה לכך כי נגרם לתובע נזק כלשהו. ההפך הוא הנכון, שני התדרים מגדיל את אזור כיסוי השידור לכל אזור הזכיון, מרחיב את מעגל המאזינים של התחנה, מגדיל את רווחי התחנה ונותן לה יתרון של ממש על פני תחנות אחרות, והתובע כתב זאת בעצמו במכתבו מיום 13.8.96 למנכ"ל הרשות השניה. לטענתו, התובעת לא הגישה חוות דעת כלכלית שמוכיחה את טענותיה כי ספגה נזקים כלכליים. בתביעת פיצויים נדרש הנפגע להוכיח קיומו של נזק, והעדר הוכחה כזו תגרור דחיית תביעתו לפיצויים (ראו ע"א 355/80 נתן אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800). גם בהנחה שנגרם לתובעת נזק כלשהו שכמובן לא הוכח, הרי שבהסכם הפשרה שהמדינה מוכנה לחתום מול התובעת מגולם ויתור על סכומים גבוהים מאוד שאינם מבוטלים כלל וכלל. על כן, לא נראה כי יש מקום להיטיב עמם בנוסף לכך. 9. לעניין השינוי בתקנות: במהלך שנת 2005, כשלוש שנים בטרם סיום הזכיון של התובעת, שונה חוק הרשות השניה שאסר על הצבת אתר שידור מחוץ לאזור הזכיון. אולם, התובעת בחרה להמשיך באותה מתכונת ולא לשנות מאומה. נראה כי ניתן ללמוד מזה רבות על "אי הנוחות" ועל "הפסדים" של התובעת מהיותה מחזיקה בשני אתרי שידור שונים ומשדרת בשני תדרים שונים. 10. אשר לשוויון בתשלום: ארבע תחנות רדיו אזוריות משתמשות ביותר מתדר אחד. שלוש מאותן תחנות הצטרפו להסכם הפשרה אשר קיבל את ברכתו של בית המשפט, ובמסגרתו הן שילמו גם עבור התדר השני. התובעת, מבקשת להפלות לטובה ולפטור אותה מתשלום עבור התדר השני, אולם אין היא מביאה נימוק כלשהו המצדיק אפליה שכזאת, ואין לצפות שהמדינה תפעל כלפיה באופן לא שוויוני וללא כל הצדקה. יצויין כי התובעת באופן חריג ומיוחד כבר הופלתה לטובה כאשר היא התחנה היחידה שלא הפקידה ערבות בנקאית על הסכום של אגרה שנתית. התובעת בחרה לגשת במכרז ביודעין מראש על כל ההשלכות הנובעות מכך, ולדברי המדינה הטענה המשפטית כנגד גביית תשלום התדר השני עלתה רק בתיקון כתב התביעה בשנת 2006, ובפועל התובעת עשתה דין לעצמה. בין השנים 1996-2001 שילמה סך כולל של 14,000 ₪ ומשנת 2004 ועד היום שילמה 906 ₪ בלבד (למעט הסכומים בהם חוייבה על פי החלטת בית המשפט כתנאי למתן צו מניעה אותו ביקשה). מכאן שהתובעת אינה משלמת אפילו את האגרה בגין התדר הראשון, עליו אין חולק כי היא חייבת לשלמו. טרם שולם תשלום כלשהו מטעם התובעת בגין שנה זו על אף דרישות התשלום שנשלחו לתובעת. לא ברור כיצד כל האמור לעיל מסתדר עם דרישות תו"ל המוטלת על התובעת. 11. כן טוענת המדינה כי התובעת ידעה עוד בטרם השתתפה במכרז כי עליה יהיה לשדר משני אתרי שידור שונים ומשני תדרים שונים. הפסיקה קובעת כי המשתתף במכרז המעוניין לטעון כנגד פגמים בו יוכל לעשות כן בהקדם האפשרי ובטרם יגיש את הצעתו אחרת קיימת מניעות מלטעון כנגד טענות אלו שכן בהשתתפותו במכרז יש הסכמה לכל האמור בו, וטענה כנגד המכרז לאחר שזוכים בו יש בה משום חוסר תום לב. 12. אשר לתביעה שכנגד - במהלך כל השנים נשלחו טפסי דרישות לתשלום מן התובעת ומעולם הנתבעת לא ויתרה על שום חלק מחובות התובעת כלפיה. על כך מעיד גם העד חיים הכט עצמו. נכון להיום עומד החוב של התובעת על סך 1,017,000 ₪. כשם שהמדינה מסרבת להפלות את התובעת לטובה, אינה מעוניינת להפלות אותה לרעה. ועל כן מוכנה היתה לצרפה להסדר הפשרה שנחתם אל מול כל התחנות האחרות שמשמעו כי התובעת תידרש לשלם 400,000 ₪, וכן להפקיד ערבות בנקאית בגובה תשלום אגרה שנתית אחת, כפי שעשו כל התחנות האחרות, וכן לשלם את מלוא החוב של שנת 2007. לטענה שהמשדר ממילא היה בקיבוץ מבוא חמה שהינו מחוץ לתחום אזור הזכיון משיבה המדינה שאומנם היכן שכתוב קיבוץ מבוא חמה הוא מחוץ לאזור הזכיון על פי המפה, אולם בפועל המשדר מוצב במורדות ההר אשר כן נמצא בשטח הזכיון. הכרעה 14. עיינתי בכתבי הטענות, בהסדרים עם התובעות האחרות, בדברי העדים עד לשלב ההסדר הדיוני לפסיקה על פי סעיף 79, לדברי הסיכום, לרבות הודעת הנתבעת בדבר סעיף 250 למכרז החדש, לאחר הסיכומים ותגובת התובעת, וכן לדברי מר חיים הכט עצמו, אשר מסר דברים לגוף המחלוקות, וכן הביע תחושות והגיגים שבהחלט ראויים לציון. כל אלה מביא אני בחשבון שעה שאני פוסק את הסכום לתשלום. משמדובר בפסיקה לפשרה יש לזכור מספר יסודות שהן בגדרו של סעיף 79א לחוק הקובע: "(א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". רעיון הפשרה הינו עתיק יומין, כמו שאמרו חז"ל: "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', טו). דווקא הרעיון של חלוקת הסיכון באופן של מיצוע הסכום הנתבע, בבחינת "הפשרה הקלאסית" ("משפט שלמה"), לעיתים נושא אופי לגנאי, באשר כשדיינים, בזמנו, לא היו בקיאים בדין, היו מציעים לחצות את הסכום. מכאן המושג "דיינו בחצצתא", אותו מפרש רש"י: "אין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה" (בבא בתרא קלג, ב). לעיתים העידוד לעשות שימוש בכלי זה של פסיקה לפשרה, נובע מטעמי יעילות, במטרה להקטין את העומס הרובץ על בתי המשפט, על מנת להתרכז בסכסוכים הקשים (ראו יעקב טירקל, אחד לדין ואחד לפשרה, שערי משפט ג', תשס"ב, 15). אולם לעיתים שני הצדדים נוטים לסיים את ההליכים ביניהם בדרך זו מסיבות השמורות עימם. ישנם מקרים שהצדדים יפנו להליך זה בסוף ההליך, לאחר שכל העדים העידו והראיות הוגשו, זאת מן הטעם שכל צד חושש שמא לא הוכיח, או לא הדף את טיעוני הצד שכנגד, ועתה מבקש הוא שלא ליטול סיכון לתוצאה. כך גם בהליך לפי סעיף 79א לחוק. בית המשפט אינו מוגבל לד' אמותיו של הדין המהותי, אלא שת לבו גם לעקרונות ושיקולי מוסר, חירות, צדק ושלום בין בעלי הדין (ראו א' ברק, על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז (תשנ"ו) 11). מכאן נקבע בפסיקה שבהליך זה אין חובה לנמק את קביעת הסכום שנפסק. בע"א 1639/97 איגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337), נקבע כי בית המשפט רשאי בגדרו של סעיף 78א לקבל עמדת צד אחד במלואה ולדחות את עמדת הצד השני. בהביאי בחשבון, כאמור לעיל, את כל טענות הצדדים, אני קובע כי לחיסול טענות הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד, תשלם התובעת למדינה סכום כולל של 295,000 ₪ נכון להיום, שישולם בתוך 15 יום, שאם לא כן יהא צמוד ונושא ריבית מירבית כדין עד לתשלום המלא בפועל. תחנת רדיואגרה