להלן פסק דין בנושא אגרת פינוי אשפה: פסק-דין חלקי 1. הנתבעת מנהלת בתי אבות בנכסים שבבעלותה ברח' שלונסקי אברהם 6 וברח' ברודצקי 68 בתל-אביב. בתביעה שהוגשה נגדה על ידי התובעת, מבקשת האחרונה לחייב את הנתבעת לשלם לה סכום של 225,329.30 ₪ כאגרה נוספת בגין פינוי אשפה לפי סעיף 28(א) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון) התש"ם-1980 (להלן: "חוק העזר"). החיוב באגרה לפי סעיף זה הוא "בעד פינוי אשפה של מפעל", והוא חל בנוסף לאגרת שירותים לפי סעיף 27 לחוק העזר. הסכום הנתבע מחושב בהתאם לשיעורים הקבועים בתוספת השנייה לחוק העזר - הנתבעת מכל מקום לא חלקה על הסכום האמור - והוא נדרש ממנה בגין השנים 2000-1995. בשנים האלה הייתה הנתבעת פטורה מתשלום ארנונה בהתאם להוראות פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938- הנתבעת היא מוסד ללא כוונת רווח ורשומה כחברה לתועלת הציבור - אך עד לשנת 1999 חויבה בתשלום אגרת שירותים, לפי סעיף 27 (א) לחוק העזר בשיעור של 1/3 מהארנונה שהיה עליה לשלם אלמלא הפטור האמור. בסוף שנת 1999 חדלה הנתבעת לשלם את האגרה לפי סעיף 27(א) הנ"ל, לאחר שנפסק שהחיוב באגרה זו של גוף הפטור מארנונה - אינו חוקי. 2. הדיון בבקשת הרשות להתגונן התקיים בפני כב' השופט מ. סובל (פרוטוקול מ-25.2.2002). בהסכמת התובעת ניתנה לנתבעת רשות להגן בשתי טענות: האחת - בתי האבות הנזכרים אינם "מפעל". הם משמשים למגורים, אשפתם היא אשפה ביתית שאינה אשפת מפעל, ואין לחייב את הנתבעת בתשלום אגרה בעד "פינוי אשפת מפעל" מהנכסים הללו; השניה - חוק העזר בטל בהיותו לא חוקי. בהליך לפני, הודיעו הצדדים שהם מנהלים ביניהם מגעים להסדר מקיף בכל הנושאים השנויים ביניהם במחלוקת - בכלל זה, נושא התביעה כאן. משהתברר לבסוף, לאחר מספר דחיות, שלא עלה בידי הצדדים ליישב את המחלוקת נשוא תביעה זו - בהתאם להחלטה שניתנה עוד ב-29.12.2004, הוגשו על ידי הצדדים סיכומים בשאלה הראשונה מבין השתיים שבהן ניתנה לנתבעת רשות להתגונן: האם בתי האבות הם בגדר "מפעל" כמשמעו בחוק העזר. הנתבעת גם הגישה סיכומי תשובה ובהם פרשה יריעה רחבה של טיעונים. 3. במה שנוגע לפן העובדתי בשאלה זו ידועים לנו הדברים הבאים: בתי האבות שבכתובות הנזכרות מוציאים אשפה ביתית בלבד - כך על פי תצהירו של מר שלומי ברקאי, מנהל אגף הכספים של המבקשת, שהוגש על ידי הנתבעת בתמיכה לבקשתה למתן רשות להגן. בחקירה נגדית באותו הליך אמר העד כי בבית האבות שברחוב ברודצקי יש 170 דירות ואין מטבח מרכזי; בבית האבות שברחוב שלונסקי יש כ-250 דירות ויש מטבח מרכזי אבל רק חלק מהדיירים נזקקים לשרותיו. התובעת נוקבת בסיכומיה באותם נתונים, אך "במהופך". ברח' שלונסקי 170 דירות וברחוב ברודצקי 250 דירות ושם יש גם חדר אוכל. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר דוד נמדר ממנהלת אגף התברואה בעירייה. תצהיר זה מספק נתונים בעיקר ביחס לכמות הפינויים של אשפה מבתי האבות בכתובות הללו, וממנו עולה שהנתבעת חויבה באגרת פינוי אשפה עודפת בגין בית האבות ברחוב ברודצקי, בסכום העולה על פי 3 מסכום האגרה שבו חויבה בתקופה המקבילה, בגין בית האבות ברחוב שלונסקי - מה שמתיישב לכאורה עם הנתונים שמוזכרים בסיכומי התובעת ביחס לכל אחד מהנכסים הללו. אשר לסוג האשפה - לפי תצהירו של מר נמדר "הנתבעת מוציאה כמות גדולה של פסולת נייר, אריזות ופסולת אחרת מהנכסים שבהם מתגוררים מאות דיירים". 4. ומכאן לשאלה האם יש לסווג את בתי האבות בכתובות הנזכרות כ"מפעל". חוק העזר מפרט שורה ארוכה של עסקים שונים אשר מועדים לפורענות של אשפה עודפת, אך בית אבות אינו כלול ביניהם. התובעת טוענת שאין זה מעלה או מוריד שבית אבות אינו נזכר במפורש בהגדרת "מפעל" שבחוק העזר, משום שבמונח מפעל כיוון המחוקק למקומות "שבעיקרם הנם מקומות שמפאת גודלם, מהותם, ייעודם, והפעילות המתרחשת בהם", הם יצרנים פוטנציאליים של אשפה בכמות גדולה מהרגיל ביחס לבית מגורים, מה ששולל את האפשרות לראות באשפתם "אשפה ביתית" גרידא. הכוונה הזו נלמדת, לטענת התובעת, מלשונו המפורשת של חוק העזר אשר כולל בהגדרת מפעל חלופת סל נטולת זהות ביחס לסוג הפעילות: "וכן כל עסק, משרד או מקום המוציא, לדעת המפקח כמות גדולה של פסולת נייר או אריזות מחומרים שונים". עמדת התובעת אפוא היא, שלעניין הגדרת מפעל בחוק העזר - סיווגו של "מקום" המפיק אשפה יקבע לא רק לפי סוג האשפה או לא כל כך לפי סוגה כמו לפי כמותה, ומכיוון שבתי האבות בכתובות הנזכרות מפיקים אשפה "בכמות מסחרית" עד שלא ניתן לראות בה אשפה ביתית, יש לסווגם כ"מפעל". כן טוענת התובעת כי בית אבות דומה במהותו לבית מלון או אכסניה ואלה הם עסקים אשר נזכרים במפורש בהגדרת "מפעל"; כי צו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי) התשנ"ח-1998 רואה בבית אבות, מלון, ואכסניה עסקים טיעוני רישוי אשר נמנים כולם על אותה קבוצת עסקים שפעילותם מוגדרת כ"אירוח והלנה"; הצו הזה הוא מקור שניתן להישען עליו בבואנו לפרש את חוק העזר, לפי שהבטחת איכות הסביבה היא אחת ממטרותיו של חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"); יתר על כן, בתי האבות מקיימים פעילויות שכמעט כל אחת ממנה מנויה כעסק בהגדרת מפעל לפי חוק העזר. הנתבעת אינה מסכימה עם איזה מהטענות הללו. טענתה המרכזית היא: בית אבות משמש אומנם למגורי קשישים, אבל זהו בראש ובראשונה מקום מגורים ואשפתו מטבע הדברים - ביתית. מקום המשמש למגורים אינו "מפעל" ואינו אמור להיכלל בהגדרה זו, ולא בכדי אין בית אבות אינו נמנה עם העסקים המפורטים בהגדרת "מפעל" שבחוק העזר. הטענה שבתי האבות הנזכרים מציעים לציבור המתגוררים בהם גם פעילויות שכל אחת מהן או מרביתן הן "עסק" מסוג העסקים שהגדרת מפעל מונה במפורש, אינה הופכת את מגוון הפעילויות הללו אשר מוענקות כשירות לדיירים - ל"מפעל", מה גם שהטענה הזו הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת ולא הוכחה בראיות כנדרש. גם הנתבעת פונה לדברי חקיקה אחרים - תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) שבתקופה הרלוונטית לתביעה (ואף לאחר מכן), כוללות "בתי אבות" בהגדרת "מבני מגורים" - וכן מפנה היא לפסיקה שחזרה ואשרה שלצורך ארנונה, בית אבות הוא בית מגורים. 5. עמדתה הפרשנית של התובעת במה שנוגע לתכלית חוק העזר - נראית לי מזו של הנתבעת, וזה בלי כל קשר לחוק רישוי עסקים ולמטרות שהוא נועד לקדם. צמד המלים "אשפת מפעל" שמופיע בסעיף 28(א) לחוק העזר אומנם אינו מוגדר בו, אך ברור למדי שמה שהופך אשפה שמופקת ממקום מסוים לאשפה של מפעל, הוא השילוב של הסוג והכמות, כשלכמות יש משקל מכריע במובן זה שאשפה מאותו הסוג יכול שתחשב כאשפת מפעל ואילו בכמות "רגילה" היא לא תחשב ככזו. והראיה, חוק העזר אינו מתייחס במיוחד לבית אבות, אבל כן מתייחס למבני מגורים מסוג מסוים - אלה מכונים בחוק העזר "מבנה דירות", ואשפתם, ביתית ככל שתהיה מבחינת סוגה, יכולה להיחשב כאשפת מפעל לצורך חוק העזר. במילים אחרות: העובדה שבית אבות משמש למגורים, אינה עומדת בסתירה לאפשרות שאשפתו תחשב ל"אשפת מפעל", משום שלפי חוק העזר, גם אשפתו של מבנה מגורים יכול שתיחשב בתנאים מסוימים ל"אשפת מפעל". מצד שני, המסקנה המתבקשת מכך שהגדרת "מפעל" מתייחסת במפורש ל-"מבנה דירות", אך אינה מתייחסת לבית אבות היא, שלעניין בית אבות שללא ספק משמש קודם כל למגורים, אין מקום לפנות ל"חלופת הסל" שבהגדרת "מפעל", אלא להוראות חוק העזר אשר מתייחסות למבני מגורים היינו, להסדר החל ביחס ל"מבנה דירות". ויש בזה הגיון, משום שלכאורה אין מקום לאבחן מבני מגורים המשמשים למגורי אוכלוסיה מגוונת, ממבנים המשמשים אך למגורי קשישים. בית אבות, אומנם מציע לדייריו בדרך כלל מגוון של פעילויות שאינן מוצעות ברגיל ב"מבנה דירות" - אם כי יש כיום מבני דירות "רגילים" שברוח הזמנים האלה מציעים גם שירותי פנאי ואחרים לדיירי הבית - אבל גם אם חלק מהפעילויות הנלוות שמוצעות בבית אבות יכולות להימנות על העסקים המפורטים בהגדרת מפעל, ברור שאין מדובר בעסק בפני עצמו, ואף התובעת אינה מתיימרת לנהוג בהן כאילו היו עסק נפרד ומבודד מהמכלול. כפי שניתן להבין מהתוספת השנייה לחוק העזר - חרף אי הבהירות שבחלק מהוראותיו לרבות הוראות התוספת שלו - לצורך החיוב באגרת פינוי אשפה עודפת, השאלה בסופו של דבר תהיה אם בית אבות שממוקם במבנה דירות, מפיק כמכלול אשפה חריגה מבחינת כמותה כך שנדרשים יותר פינויים מהמכסה "הרגילה". 6. אציין כאן: הגדרת "מפעל" כפי שהיא מובאת על ידי הנתבעת בסיכומיה (סעיף 20), תואמת אומנם את ההגדרה של "מפעל" בחוק העזר, במתכונתו המקורית כפי שנחקק ב-1980, אלא שמאז נחקק, עברו על הנוסח המקורי מספר שינויים וזוהי ההגדרה של "מפעל" בשנים הרלבנטיות לענייננו: "מפעל" - חנות, בית מלאכה, בית חרושת, עסק סיטוני, מעבדה, מקום להימור או להגרלה, מפעל לעיבוד נתונים, משרד להנהלת חשבונות ממוכנת, משרד להעתקות, חנות כל בו, סופרמרקט, בית אוכל, בית מלון, אכסניה או עינוג ציבורי, וכן כל עסק, משרד או מקום המוציא, לדעת המפקח, כמות גדולה של פסולת נייר או אריזות מחמרים שונים; לענין זה יראו כמפעל גם תאגיד העוסק בתחזוקת עסק כאמור או קבוצת עסקים או בתחזוקת השטחים הצמודים לאלה, וכן תאגיד העוסק בתחזוקת מבנה דירות שבו 30 דירות או יותר;" הסיפא, המתחילה במלים: "לענין זה" ומתייחסת בסופה ל"מבנה דירות שבו 30 דירות או יותר" התווספה להגדרת "מפעל", בתיקון השתמ"ט-1988(ק"ת-תש"ם 385, התשמ"ט, 27). "מחזיק" מוגדר בחוק העזר כך: "אדם המחזיק למעשה בנכס או בחלק ממנו כבעלים או כשוכר או באופן אחר, וכן תאגיד העוסק בתחזוקת הנכס, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". סעיף 28(א) לחוק העזר מטיל את החיוב באגרת פינוי אשפה של מפעל על "המחזיק במפעל". יוצא שכאשר מדובר בתאגיד אשר מתחזק מבנה דירות כהגדרתו בחוק העזר - אותו תאגיד עצמו הוא "המפעל" והמחזיק במפעל גם יחד. 7. נראה אפוא שכאשר מדובר בבית אבות, השאלה אם אפשר שתחול ביחס לאשפתו אגרת פינוי אשפה נוספת תוכרע אפוא קודם כל על פי השילוב של שני אלה: סוג המבנה אשר משמש כבית אבות; זהות המתחזק את המבנה. אין מקום שלא לראות בבית אבות "מבנה דירות" לעניין חוק העזר, כאשר התיאור הזה מתאים למבנה אשר משמש למגורי הקשישים, אבל גם אין מקום לראות במקום שאינו מתאים לתיאור הזה, "מפעל" לעניין חוק העזר, רק משום שאותו מקום משמש כבית אבות. זוהי התוצאה המתבקשת מכך שחוק העזר מסתפק "במבנה דירות" ואינו מתייחס לבית אבות בנפרד ובמובחן מבית מגורים רגיל. ואגב, נראה שחוק העזר אינו מייחס את האשפה של כלל המחזיקים בבתי מגורים לכל מחזיק ומחזיק בנפרד, ואינו מטיל את החיוב בגין אשפה חריגה על המחזיק האינדיבידואלי בכל דירה, כך שדיירים במגדלי מגורים של האלפיון העליון - דוגמא שמובאת על ידי הנתבעת - אינם צריכים להיטרד מחיובים כאלה. אבל חברות ניהול או תחזוקה אם ישנן, שמן הסתם יגלגלו עליהם את העלות הנוספת - כן עלולות להתחייב באגרה הזו. 8. שני הצדדים, מפנים, כל אחד מנימוקיו לפסק דינו של כב' השופט א. שאנן מבית משפט השלום בחיפה (ה"פ 004241/97, בית יולס בע"מ נ' עירית חיפה). ואולם, חוק העזר "המקביל", לעיר חיפה, שונה מחוק העזר המקומי מכמה בחינות, והשוני במקרה הזה הוא שוני שבמהות. לפי הנוסח שצורף על ידי התובעת לסיכומיה - הגדרת "מפעל" שם, דומה יותר לנוסח המקורי של הגדרת מפעל בחוק העזר לתל-אביב-יפו. הסיפא שנוספה מאוחר יותר בחוק העזר (המקומי) ואשר מתייחסת בין היתר לתחזוקה של מבני מגורים - אינה מופיעה שם. ויותר מזה - חלופת הסל שבחוק העזר של חיפה, מוציאה מתחולת "כל מקום אחר" - "מקום המשמש למגורים", כך שברור שאשפת מבנה מגורים בעיר חיפה אינה יכולה להיות עילה לחיוב באגרת פינוי נוספת. ואם זה לא מספיק ברור מהגדרת "מפעל" בחוק העזר לחיפה, הרי שמחוקק המשנה שם הגדיר גם "פסולת מפעל" - הגדרה שאינה מופיעה כזכור בחוק העזר לתל-אביב-יפו - ולפיה "פסולת מפעל" היא: "אשפה מכל מקום שאינו משמש למגורים, שיירי מפעל, פסולת מכל הסוגים המתקבלים מתהליך הייצור או העיסוק של מפעל, לרבות פסולת בניין המתקבלת מתהליך כאמור", וההסדר ביחס לפינוייה - שונה מזה הקבוע בחוק העזר לתל-אביב-יפו. והערה לפני סיום. התובעת טוענת שמחוקק המשנה הכיר בכך שבית אבות אינו בית מגורים רגיל לעניין הארנונה, וחרף העובדה שלפי תקנות ההסדרים, "בתי אבות" כלולים בהגדרת "מבני מגורים" - "צו חיוב הארנונה הכללית לשנת 2005" קובע תעריף שהנו גבוה מזה אשר נקבע לנכסים המסווגים "כבית מגורים" (סעיף 7 לסיכומי התובעת). הנתבעת משיבה על כך: התעריף הגבוה יותר שנקבע לבית אבות כבר מביא בחשבון את גודלו של המקום לרבות מגוון השירותים הניתנים לתושבי המקום, כמו גם את היקף השירותים שעל התובעת לספק; כשלעצמו אינו חוקי בהיותו מנוגד לפסיקת בית המשפט העליון, ובכל מקרה - אם זה המבחן אשר מנחה את התובעת, הרי חיוב באגרה נוספת בגין פינוי אשפה עודפת אינו אלא "חיוב במס נוסף ו/או בתשלום כפול בגין אותו שרות ללא כל הצדקה" (סעיף 25 לסיכומי התשובה). יתכן שכך הוא, אך השאלה הזו חורגת מגדרי השאלה שהועמדה לדיון במסגרת זו, מה גם שהתובעת מפנה לצו מ-2005 בעוד שאנו עוסקים כאן בשנים 1995-2000. 9. אשר לחיובה של הנתבעת באגרת פינוי נוספת- שאלה זו כרוכה בשאלה אם הנתבעת עצמה "עונה" להגדרת "מפעל" שבחוק העזר כמי שעוסקת בתחזוקת המבנים של בתי האבות בנכסים הנזכרים וכן, ככל שבתי האבות בכתובות הללו כוללים מספר מבנים, ונראה שזה המצב ביחס לאחד מהם - האם יש בהם מבני דירות המכילים 30 דירות ומעלה. הצדדים רשאים להשלים את ראיותיהם בשאלות אלה, אם ירצו בכך, במועד הדיון שיקבע. בהעדר השלמות כאמור, אצא מהנחה שהנתבעת עונה על המבחנים הללו. בשלב זה, איני רואה מקום לעשות צו להוצאות. פסולתאגרהפינויפינוי אשפה