להלן החלטה בנושא איחור בהגשת ערר היטל ביוב: החלטה השאלה העומדת לדיון היא: אם יש למחוק על הסף את הערר לפי סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב- 1962 (להלן: "חוק הביוב") על דרישות המשיבה (להלן: "העיריה") לתשלום היטל ביוב מכח חוק העזר להרצליה (ביוב) תשמ"ח - 1988 (להלן: "הערר") -מחמת איחור בהגשתו? ביום 4.7.05 הגישו העוררים ערר לפי סעיף 30 לחוק הביוב. העוררים הינם אנשים פרטיים, ובעלי זכות חכירה לדורות של הנכס ברח' הגפן 13 בשכונת נוף - ים בהרצליה. העירייה טוענת, כי הערר הוגש באיחור ניכר, כשנה וחודשיים מיום הוצאת דרישת תשלום היטל הביוב, ולכן הגישה בקשה מקדמית לדחיית הערר על הסף מטעמי איחור. לעניין זה מפנה המשיבה לסעיף 30 לחוק הביוב הקובע כדלקמן: "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה לערור עליה לפני ועדת הערר..." (ההדגשה הוספה - הועדה). העיריה טוענת, כי ביום 5.5.04 נשלחה לעוררים דרישת תשלום בדואר רשום, בו מפורט כל הנדרש על פי החוק והפסיקה, ואף מופיעה ההערה המפנה את שימת הלב לזכות להגשת ערר בתוך 30 יום לועדת הערר שבתל אביב (להלן: "דרישת התשלום"). העוררים הגישו תצהיר המצורף לתגובתם לבקשת העירייה לדחייה על הסף. בתצהיר מודה העורר, כי העוררים קיבלו לידיהם את דרישת התשלום כבר במהלך חדש מאי 2004. אולם לטענתם "העובדות לפיהן תעריפי היטל הביוב אצל העירייה חורגים באופן ניכר מהוראות הדין, נודעו לנו הרבה לאחר תום התקופה המוקצבת בדין להגשת הערר". לטענת העוררים: "על אי הסבירות שבתעריפי היטל הביוב למדנו רק מאוחר יותר, לכשהגיע לידינו פסק דינה של ועדת הערר הנכבדה בתל אביב בפרשת אליאב (וע 122/03 גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה)." לטענת העוררים רק כשהגיע לידיהם פסק הדין בפרשת אליאב למדו על הגבייה הלא חוקית שמבצעת העירייה ופנו לעורך דין שיטפל בעניינם. העוררים מבקשים להסתמך על מספר פסקי דין, אשר ינותחו בהמשך. העירייה טוענת ראשית, כי אין לועדה סמכות להאריך מועדים, ובנוסף כי הסברם של העוררים לאיחור אינו יכול להתקבל משום שלוקה בכשל לוגי ובמספר פגמים. דיון והכרעה 5. הדין במקרה זה עם העירייה. דרישת התשלום, שהוצאה ע"י העירייה עומדת בכל דרישות החוק והפסיקה וממועד המצאתה מתחיל להמנות מירוץ 30 הימים הקבוע בחוק להגשת הערר. 6. סעיף 30 לחוק הביוב הינו ספציפי וגובר על סעיף 22 לחוק בתי דין מנהליים התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק בתי דין מינהליים"), שהוא כללי בעניין זה. יתר על כן, נאמר במפורש בסעיף 4(ג) לחוק בתי דין מינהליים "לא תחול הוראה של חוק זה על בית דין אם קיימת בחוק אחר הוראה לאותו עניין החלה על אותו בית דין". מכאן, שלא יכולים העוררים להסתייע בסעיף 22 לחוק בתי דין מנהליים. יתר על כן, ניתן ללמוד מחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט 1959 (להלן: "חוק הנכים"). גם בחוק הנכים נקבע הליך של ערר על רשות מנהלית בפני ועדות ערעור, שגם הן בתי דין מינהליים, ובכל זאת סעיף 33(א) לחוק הנכים גובר על סעיף 22 לחוק בתי דין מנהליים וכך גם סעיף 25 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י -1950. לעניין חוק הנכים נאמר זה מכבר, כי לשון הסעיף (שהיא דומה בכל החוקים הנ"ל) הקובעת במפורש הארכת מועד "לתקופה נוספת שלא תעלה על 30 ימים" - מאפשרת מתן ארכה של 30 יום בלבד, שתחילתה 30 יום מתום 30 הימים הנתונים בחוק (ר' ע"א 310/61 קולה נ' קצין התגמולים, פ"ד טו 1961). עוד יש להדגיש, כי בדרישת התשלום הופנו העוררים ספציפית לחוק המתאים, לועדה הנכונה ולמועדים להגשת הערר. 7. כאמור, על פי סעיף 30 לחוק הביוב לועדה אין סמכות להאריך את המועד מעבר ל- 30 הימים הנוספים המנויים בחוק. כבר את הוראת סעיף 33 (א) לחוק הנכים פרשה הפסיקה כהוראה קשיחה וככלל המחוקק נוהג בענין מועדים להגשת ערעורים בועדות -בקימוץ יד. ר' דבריו של כב' השופט כהן בע"א 377/78 אברהם אדרי נ' קצין התגמולים וכן ע"א (י-ם) 129/85 קצין התגמולים נ' אלון שביט, פ"מ תשמ"ו א 464, אשר עליו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ר"ע 548/85 אלון שביט נ' קצין התגמולים (לא פורסם) ובו נקבע מפי כב' המשנה לנשיא מ. בן פורת: "בע"א 310/61 קולה נ' קצין התגמולים פ"ד טו עמ' 1961 אמר הנשיא דאז (אולשן) : "נוסח הסעיף הוא ברור ואינו מעורר כל ספקות. נאמר "להאריך" את מועד הערעור לתקופה נוספת שלא תעלה על..." היינו, ניתן להאריך כך שסך הכל יהיה במקרה שבפנינו 60 יום. בכגון דא כלל הוא שיש לשמור על יציבות ההלכה ומכאן שאין מקום לערער אחר ההלכה הקיימת." 8. נזכיר גם לאחרונה את פסק הדין רע"א 9857/05 רונן קריגר נ' קצין התגמולים (לא פורסם). מכאן, שאם זו ההלכה בחוקים שהם במהותם חוקים סוציאליים, קו"ח בסעיף בחוק פיסקלי. 9. יחד עם זאת, גם לו היתה לנו סמכות להאריך מועד, ולטעמנו, כאמור, אין לנו, הרי גם לגופו של עניין, לא נראית בעינינו הסיבה שציינו העוררים כסיבה המצדיקה הארכת מועד. פסק הדין בפרשת אליאב פורסם ביום 3.3.04 כחודשיים לפני משלוח דרישת התשלום לעוררים. מכאן שלו רצו העוררים לערור על דרישת התשלום יכולים היו במאמץ סביר לפנות לעו"ד, על מנת לבחון את סבירות דרישת התשלום במהלך 30 היום, וכך היו למדים על קיומו של פסק הדין. אולם העוררים לא עשו זאת ולעומת זאת, גם לא שילמו במועד כדין את דרישת התשלום. לא שוכנענו כי העוררים עשו מאמץ ולו פעוט כדי לבחון את סבירות התעריפים במועד המוקצב להם בחוק, ומכאן שגם לו היתה בידינו הסמכות, הרי שאיננו רואים מקום להאריך להם את המועדים. 10. לא זו אף זו, שעל פסק הדין בפרשת אליאב הוגש ערעור וממילא אין לראות בו הלכה מחייבת ואף לא מנחה. חשוב לציין, כי בפרשת אליאב נקט כב' השופט ארנסט בכלל "הבטלות היחסית", תוך שהוא מדגיש כי התוצאה נגזרת מן התיק המסויים ומן הראיות שהוגשו בו (סעיף 10 לפסק הדין). 11. בחנו גם את הפסיקה שהגישו המערערים ולא השתכנענו לנהוג אחרת. 12. בוע' 2683/02 עינרם חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית תל אביב ובוע' 1014/04 פרץ בוני הנגב נ' עיריית כרמיאל, כלל לא ניתנו לעוררות הודעה מפורשת כדין על זכותה לערור לועדת הערר ובכך נפל פגם מהותי בדרישת התשלום על פי לשון החוק. במקרה שלפנינו, ניתנה הודעה כנדרש על פי החוק והפסיקה הכוללת: זכות הערר, הערכאה ומקום הערכאה וכן המועד להגשת הערר, תוך הפנייה לסעיף החוק הרלוונטי. 13. בוע' 2965/02 אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, קבעה הועדה, כי אין מקום להאריך את המועד להגשת הערר. אמנם כב' השופט ארנסט מרחיב ומציין כי ככלל, הערר הינו פעולה מורכבת הדורשת מסמכים ובדיקה, אולם כך הוא בוודאי גם ערעור על קצין התגמולים, אשר דורש לעיתים מזומנות הכנת חוו"ד רפואית, ובכל זאת, דבקים בכלל 30 הימים ולא מאפשרים חריגה מכך לצורך הגשת הערר. ודוק, הועדה יכולה לתת ארכה ראוייה להשגת מסמכים ותיקון כתב הערר, אולם הערר עצמו והעובדה שאין דעתו של האזרח נוחה מן השומה צריכה להיות מוגשת במועד הקבוע בחוק. גישה אחרת, המאפשרת מתן אורכות רק על פי שיקול דעת הועדה אינה עולה בקנה אחד עם קביעת המחוקק בחוק הביוב, ועלולה ליצור חוסר אחידות ואף לפגוע בשוויון כלפי המתדיינים. בנוסף, נזכיר כי כב' הועדה בע"א 312/02 סנאורה נ' עיריית רחובות הביעה את הדעה, כי גישה מחמירה לעניין ההודעה בדבר זכות הערר תגרום להעלמות הפגם. כך גם גישה ברורה ודווקנית לעניין מועדי הערר תגרום לכך שהעררים יוגשו במועד או באיחור של עד 30 יום עם נימוק סביר לאיחור. אגב, בעניין ההארכה של 30 היום הצמודים ל- 30 יום היום הראשונים, הרי שנפסק בעניין חוק הנכים כי די בטעם קל ביותר, כדי להיענות לה, אם כי נאמר כי הימנעות מוחלטת מהגשת הבקשה יכולה להביא לדחיית הערעור (ע"נ 151/92 רמי לוי נ' קצין התגמולים). לעניין זה חשוב לציין כי ההלכה הפסוקה הדגישה חזור והדגש, שיש להבדיל בין זכות לערער, שהיא מהותית (כגון בע"א 22/65 כהן נ' קצין התגמולים, פ"ד י 1375 בעמ' 1380), לבין הארכת המועד להגשת הערעור, היינו הזמן למימוש הזכות המהותית, שהוא עניין שבסדר דין. כמו כן הובהר, שבעניין שבסדר דין אין לאדם זכות קנויה (ע"א 135/63 כורי ואח' נ' מ' כורי ואח’, פ"ד יז 1,855 בעמ' 1859, 1870). ונזכיר עוד כי בד"נ 31/85 זרניצקי נ' אברמזון לעניין חוק פיצוי מפוני סיני, תשמ"ב - 1982, נאמר בהסתמך על שני פסקי הדין לעיל, ובהקשר לערעור על החלטת רשות: "פשיטא, שאם לא נוצלה זכות הערעור (או הערר), עומדת בעינה סופיות ההחלטה המקורית." 14. ה"פ 11271/91 עיריית רמלה נ' מקורות חברת מים בע"מ, מדובר במקרה מיוחד שבו הערר הוגש עוד קודם לפסיקת הלכת ייזום (רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481). וע 856/04 קופת התגמולים והפנסיהשל עובדי הסוכנות היהודית לא"י בע"מ נ' המועצה האיזורית עמק לוד, הרי שלא נדון שם כלל נושא האיחור לגופו. הוא נדון רק לאחרונה. 15. בנוסף לכל הפסיקה הזו, בבר"ע (ת"א) 1904/04 עיריית הרצליה נ' ממן יעקב, קובעת כב' השופטת דותן בעניין נשוא דיוננו כך: "כפי שציינתי לעיל, סעיף 30 לחוק קוצב 30 יום להגשת ערר על דרישת התשלום ומעניק שיקול דעת ליו"ר הוועדה להאריך את המועד עד ליום השישים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך. לנוכח לשונו החד משמעית של החוק אין מקום לפרשנות לפיה ליו"ר הוועדה סמכות טבועה להארכת מועד לתקופה בלתי מוגבלת על פי שיקול דעתו. כפי שנקבע ברע"א 8745/00 עיריית כפר סבא נ' י.א. בר-עוז חברה לבניין (1988) בע"מ ואח' בו התקבל ערעור העירייה והובהר "כי ליושב ראש ועדת הערר לא היתה סמכות לדון בערר שהוגש באיחור." מעבר לדרוש אציין כי אין להקיש לענייננו מפסק הדין בבקשת רשות ערעור מנהלי 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון נ' אגא וכט ואח' פ"ד נז(3) 385 מאחר שבאותו ענין נקבע מפורשות: "שבהיעדר הוראה בחוק או בתקנות בנושא הארכת מועדים מוסמך יושב ראש ועדת הערר, מכוח תקנה 15 לתקנות, להאריך את המועד להגשת ערר." (עמ' 395 - 396) וחוזר כב' השופט ת' אור ומבהיר, כי סמכותו של יושב ראש הוועדה להאריך מועד להגשת ערר כפופה לתנאי שעניין זה אינו מוסדר בחוק או בתקנות. ואילו סעיף 30 לחוק, קובע מועד להגשתו של ערר וגם תוחם את הסמכות להאריך מועד לתקופה שלא תעלה על 60 יום מיום קבלת הדרישה. עוד אציין, כי גם על פי הפרשנות המעניקה שיקול דעת לשופט להאריך מועד מכוח סמכותו הטבועה "אין להטיל ספק בחשיבות שמירת המועדים הקבועים בחוק. גמישות יתר אינה רצויה, והיא עלולה לפגוע קשות ביעילות הדיון." (שם, עמ' 396). ומשלי אוסיף, כי התעלמות מהוראות דין בנוגע למועדים, תוך מתן חופש, בלתי מוגבל, לרשות שיפוטית זו או אחרת להארכת מועדים, לא זו בלבד שלא תמנע עוול אלא תיצור תחושה של חוסר וודאות ואפילו חוסר שוויון.נ" 16. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס לדעתנו, ממחיקת הערר בשל איחור בהגשתו. לסיכום טענתה המקדמית של העירייה מתקבלת והערר נדחה בשל איחור בהגשתו. בנסיבות אלה, כאשר הערר נדחה על הסף, בשל טענה מקדמית, איננו מחייבים בהוצאות.אגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביובערר