להלן החלטה בנושא ביטול צו הפסקה מנהלי: ה ח ל ט ה בקשה לביטול צו הפסקה מנהלי (להלן - צו ההפסקה), שהוצא על ידי המשיבה ביום 14.6.09 במסגרת סמכויותיה לפי הוראות סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק רישוי עסקים). צו ההפסקה מצווה על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק של "בית אוכל אחר + משקאות משכרים - מקום לצריכתם", הממוקם בחוף הים בהרצליה (להלן - העסק), החל מיום 14.6.09 ועד ליום 7.7.09. הטעמים להוצאת הצו, על פי הכתוב בו, הם כדלקמן: העסק פועל ללא רישיון עסק; המבקשת אינה מקיימת את דרישות הדין, לרבות בהיעדר אישור מגורמי הרישוי הרלוואנטיים (היחידה לאיכות הסביבה, כיבוי אש, משרד הבריאות ומשטרה); והעסק פועל במתחם בו בוצעו עבודות בניה ללא היתר, לגביהן הוצאו צווי הריסה מנהליים. צו ההפסקה הוצא לאחר שביום 11.6.09 קבע בית המשפט כי צו הפסקה קודם, שהוצא לעסק זמן קצר לפני כן, הינו בטל מעיקרו בשל פגמים חמורים שנפלו בהליך הוצאתו (להלן - צו ההפסקה הקודם; ר' ב"ש (הרצליה) 49/09 קפה קפה בע"מ נ' ראש עיריית הרצליה). הדיון בבקשה דנא היווה אפוא, במידה רבה, מעין דיון חוזר בבקשה נשוא ב"ש 49/09, כאשר שני הצדדים חוזרים על הטיעונים אותם העלו בבקשה הנ"ל חרף העובדה שבמסגרת ההחלטה בב"ש 49/09 נדחו כל טענות המבקשת למעט טענותיה בקשר לפגמים הספציפיים שנפלו בהליך הוצאת צו ההפסקה הקודם. בבקשה מעלה ב"כ המבקשת מספר טענות, המצדיקות לשיטתו את ביטול צו ההפסקה, כאשר עיקר טיעונו הוא להתנהלות פגומה, פסולה ומפלה של המשיבה ביחס למבקשת. המבקשת - המחזיקה בעסק מתחילת שנת 2008, יחד עם מסעדת חוף סמוכה, בהתאם למכרז בו זכתה - משלמת לעיריית הרצליה דמי שכירות גבוהים ביותר. ואולם, העירייה - בזרועותיה השונות - מערימה קשיים שונים ומשונים ומכשילה את האפשרות לפתוח את העסק במקום, זו השנה השנייה, אף שלצורך זה משלמת המבקשת את דמי השכירות. המשיבה גורמת, אפוא, למבקשת להפסדים כספיים חמורים, ומתנהלת באופן פסול המצדיק את ביטולו של צו ההפסקה. ב"כ המבקשת, כמו גם נציג המבקשת בעדותו, הוסיפו וטענו כי המבקשת, מצידה, ממלאת את כל הדרישות שהעירייה מציבה בפניה, והא ראיה היא האופן המלא של ביצוע דרישות הרשות בקשר לצווי ההריסה המנהליים (ר' למשל בעמ' 7 לפרוטוקול). העסק, כך לשיטת המבקשת, כלל אינו מסוכן לציבור, ולאחרונה אף קיבל אישור מטעם שירותי כיבוי האש (מ/1); ודברים אלה רק מדגישים את חוסר סבירות מעשה הרשות, בפרט כאשר הוכח - בעדות מר פיקל, נציג הזכיין הקודם של העסק (ר' בפרוטוקול, עמ' 8 ואילך) - כי הרשות כלל לא הפעילה אמצעים חוקיים כלשהם נגד הזכיין הקודם, שביצע בעסק פעילות בנייה ועיסוק בהיקפים משמעותיים מפעילות המבקשת. זאת ועוד: על פי תנאי ההסכם שנכרת בין המבקשת לבין העירייה (מש/1; להלן - ההסכם) ניתן - כך לטענת ב"כ המבקשת - להפעיל את העסק במתכונת בה הוא מופעל על ידי המבקשת (ר' שם, סעיף 4(ב)(5)), ומתוך תנאי המכרז (מ/2) ברור כי ציפיית העיריה היתה להפעלה מיידית של העסק (שם, סעיף 11(ב)), דהיינו: עוד בטרם קבלת רישיון עסק ואגב הליכים להוצאתו - בדיוק כפי שהמבקשת נוהגת, כאשר בקשתה לרישיון עסק תלויה ועומדת בפני הרשות. בנסיבות אלה אין כל הצדקה לשימוש בסמכות של הוצאת צו הפסקה מנהלי, שמשמעותו מכת מוות עסקית למבקשת לנוכח מועד הוצאת הצו והעובדה שמדובר בעסק היכול לפעול בעונת הקיץ בלבד. 6. בסיכומיו שולל ב"כ המשיבה מכל וכל את טענות ב"כ המבקשת ביחס להתנהלות המשיבה בכלל, וביחס לטענה כי הרשות רודפת את המבקשת ומנסה להכשיל את פתיחת העסק בפרט. לדידו, ההיפך הוא הנכון: מגמת העירייה היא שהעסק ייפתח, והיא טיפלה בבקשות המבקשת באופן נמרץ ומהיר ביותר. ואולם, המבקשת עשתה דין לעצמה ופעלה שוב ושוב בניגוד לדין, להנחיות הרשות ולהסכם, תוך שהיא יוצרת מפגעים שונים (ר' עדות מר עודד כץ בפרוטוקול, עמ' 19 ואילך). במה דברים אמורים: המבקשת החלה בהכשרת העסק להפעלה בפעולות בנייה בהיקף נרחב - למרות שהעסק ממוקם בסמיכות לקו החוף, על כל המגבלות התכנוניות הנובעות מכך - פעולות שאילצו את הרשות להוציא נגד המבקשת צוויי הריסה מנהליים. יתר על כן: לא זו בלבד שהמבקשת לא הפיקה את הלקח הנדרש מצו ההריסה המנהלי הראשון, אלא שהיא חזרה וביצעה עבודות בנייה שאילצו את הרשות להוציא צו הריסה מנהלי נוסף. חרף זאת, במסגרת הדיונים בצווי ההריסה, הלכו נציגי העירייה כברת דרך רבה לקראת המבקשת במטרה לסייע לה להכשיר את העסק, הסבירו לה בפרטי פרטים את הנדרש על מנת שיתקבל היתר בנייה, וכאשר הוגשה בקשה להיתר בנייה אף דאגו שייערך לגביה דיון בוועדה המקומית לתכנון ובנייה תוך ימים ספורים (אלא שלנוכח מיקום העסק בסמיכות לקו החוף נדרש גם אישור הוועדה המחוזית). והנה, כך לטענת ב"כ המשיבה, המבקשת פעלה לפי הנחיות הרשות באופן חלקי בלבד. לא זו בלבד שהמבקשת לא הרסה את המבנה, שהריסתו נדרשה במסגרת הבקשה לרישיון עסק (מש/6), אלא שכעולה מעדותו של מר צ'מרינסקי, מנהל מחלקת רישוי עסקים בעירייה, היא אף הפעילה אותו כמטבח (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 ואילך). ב"כ המשיבה מדגיש, כי בניגוד לטענת ב"כ המבקשת, סעיף 4(ב)(5) להסכם מאפשר למבקשת למכור בעסק רק "מזון אשר אינו דורש הכנה במטבח", וממילא פעילותה במקום - הכוללת בין השאר הכנת סלטים וסושי - חורגת מההסכם ואין אפשרות שיתקבל לגביה רישיון עסק. ברי, אפוא, כי לטענות המבקשת אין על מה לסמוך ויש לדחותן. 7. כידוע, צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים הינו מעשה מנהל שלגביו קיימת ועומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי, והמבקש לטעון אחרת - עליו הראייה לסתור (להלכה הפסוקה בנושא ר' בהחלטת כב' השופטת א' לוי בב"ש (הרצליה) 60/05 מזרחי מאיר ואח' נ' ראש עיריית רמת השרון ואח'). השאלה היא, אפוא, אם המבקשת השכילה לסתור את חזקת התקינות האמורה, ובנסיבות המקרה דנא התשובה לכך היא בשלילה. מדובר בענייננו במבקשת שבמספר פעמים ניסתה, לכאורה, לחרוג מהמותר לה על פי הדין וההסכם ולנסות להרחיב או לשדרג את העסק. הדבר החל בפעולות הבנייה הנרחבות שנערכו בעסק, שבגינן הוצאו שני צוויי הריסה מנהליים, והמשיך באופן ניהול העסק החורג הן מהבקשה לרישיון עסק מש/6, אותה הגישה המבקשת עצמה, והן מתנאי ההסכם. לעניין אחרון זה יצוין, כי על אף הבדלי הגרסאות בין נציג המבקשת לבין מר צ'מרינסקי, אין כלל מחלוקת כי המבקשת מכינה בעסק סלטים וסושי (ר' בפרוטוקול, עמ' 3 שורה 29) - חרף העובדה שפעילות זאת נוגדת הן את לשון סעיף 4(ב)(5) להסכם והן את האמור בבקשה מש/6 (בה נאמר, ב"פרשה טכנית מוצעת", כי המוצרים להגשה, לרבות סלטים, ירקות טריים וסושי, מגיעים מוכנים "ללא עיבוד במקום"). זאת ועוד: חרף טענתו החוזרת ונשנית של נציג המבקשת כי עשה כל שהרשות דרשה ממנו, אין מחלוקת כי המבנה - שסומן בבקשת המבקשת כמבנה להריסה - לא נהרס והמבקשת אף עושה בו שימוש, בין אם נקבל את גרסת נציג המבקשת (כי המבנה משמש כמחסן) ובין אם נקבל את גרסת מר צ'מרינסקי (כי המבנה משמש בין השאר כמטבח). בנוסף, גם בטענת המבקשת כי היא פועלת כפי שהיא פועלת לנוכח אילוצים כלכליים והפסדים הנגרמים לה בשל התנהלות הרשות ודרישותיה, אין כדי להעלות או להוריד, ובעניין זה נקבע כבר בהחלטה בב"ש 49/09 כי "אין בנימוק של הפסד כספי, חמור ככל שיהיה, כדי לאפשר ניהולו של עסק ללא רישיון כדין, שכן קבלת נימוק כזה עלולה לפתוח פתח רחב כפתחו של אולם למתן גושפנקא שיפוטית לניהול עסקים ללא רישיון" (שם, בפסקה 4 להחלטה). בנסיבות אלה, המבקשת בוודאי לא סתרה את החזקה בדבר תקינות מעשה הרשות, והמסקנה המתבקשת היא כי חזקה זו בעינה עומדת. 8. ב"כ המבקשת העלה עוד מספר טענות, שיש מקום להתייחס אליהן בקצרה, כלהלן: ראשית, לשיטת ב"כ המבקשת, משבוטל צו ההפסקה הקודם על פי החלטת בית המשפט בב"ש 49/09 לא היתה המשיבה רשאית לשוב ולהוציא צו שבמהותו הוא זהה לחלוטין, ומשעשתה כן צו ההפסקה בטל מדעיקרא. זאת ועוד: צו ההפסקה הוצא ל-24 יום בלבד כאשר לפי הוראות סעיף 21 לחוק רישוי עסקים תקופת תוקפו של צו הפסקה מנהלי, שהוצא לפי סעיף 20 לחוק, תהא שלושים יום מיום נתינתו, ומכאן שצו ההפסקה ניתן בחוסר סמכות. אין לקבל טענות אלה. במסגרת ההחלטה בב"ש 49/09 נקבע כי הצו הקודם בטל מעיקרו בשל פגמים חמורים שנפלו בהליך הוצאתו; והכל כמפורט באותה החלטה. משנקבע כי הצו הקודם בטל מעיקרו המשמעות המשפטית של הדבר היא שרואים את הצו כאילו כלל לא ניתן, וממילא ניתן להוציא צו נוסף - בהליך תקין - ככל שהנסיבות מצדיקות זאת. יתר על כן, הטענה בדבר משך תקופת צו ההפסקה כלל אינה מובנת לנוכח האמור בהחלטה בב"ש 49/09, בה נקבע כי אין מניעה להוציא צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים לתקופה הפחותה משלושים יום, כאשר קביעה זו היתה אחד הטעמים שהובילו להחלטה בדבר בטלותו מדעיקרא של צו ההפסקה הקודם. שנית, בסיכומיו הוסיף וטען ב"כ המבקשת - על רקע ההלכה שנפסקה לאחרונה בב"ש (הרצליה) 48/09 רפי חיים נ' ראש עיריית הרצליה, שלפיה הוצאת צו הפסקה מנהלי טעונה ככלל עריכת שימוע עובר למתן הצו - כי דינו של צו ההפסקה להיבטל מחמת היעדר קיום שימוע. אכן, כפי שנקבע בהחלטה בב"ש 48/09 הוצאת צו הפסקה מנהלי טעונה, ככלל, עריכת שימוע, ועל המשיבה ונציגיה להיערך לעריכת שימועים כאמור; והכל כמפורט באותה החלטה. ואולם, כפי שנקבע עוד באותה החלטה, הפגם שבהיעדר שימוע אינו הופך את מעשה הרשות לבטל מעיקרו (void) אלא רק לנפסד ולניתן לביטול (voidable), וזאת בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט על רקע נסיבות העניין (שם, בפסקה 13 להחלטה). ובמקרה דנא - להבדיל מהמקרה נשוא ב"ש 48/09 - אין הצדקה לבטל את צו ההפסקה בגין פגם זה: מדובר במקרה שבו נציג המבקשת היה, בזמן האחרון, במגעים רצופים עם נציגי המשיבה והיו לו די והותר הזדמנויות להביא בפניהם את כל טענותיו בעניין, וברי כי בעריכת שימוע לא היה כדי להביא מידע חדש או נוסף שעשוי היה להביא לשינוי ההחלטה המנהלית. אכן, לענייננו ישימים, בשינויים המחויבים, הדברים שנאמרו בע"פ 8915/08 מדר נ' עיריית נתיבות, אמנם בקשר לצו הריסה מנהלי, שלפיהם "המערער לא הראה בערעורו כי היו לו טענות כלשהן אותן היה מעלה לגופם של דברים בשימוע, לו זה היה ניתן לו...", ובנסיבות אלה אין בפגם של היעדר עריכת שימוע כדי להביא לביטולו של צו ההפסקה. 9. אשר על כן אני דוחה את הבקשה. ממילא ההחלטה בדבר העיכוב הזמני של ביצוע צו ההפסקה מבוטלת.צו הפסקה מנהליצווים