דחיית תביעה של ישיבה לקבלת תקציב מהמדינה

להלן החלטה בנושא דחיית עתירה של ישיבה: החלטה א. רקע 1. בקשת המבקשת - המדינה, לדחייה על הסף של תביעה שהוגשה כנגדה על ידי המשיבה - ישיבת "נתיב השבים", בטענות התיישנות ושיהוי ובהעדר עילת תביעה. 2. רקע הבקשה הינו תביעת המשיבה שהינה גוף נתמך, כי יועברו אליה כספי תמיכה מהמדינה, שהיא זכאית להם כטענתה, בגין הפרשים שקדמו לחודש נובמבר 1999, ואשר לא הועברו לה בתקופת מעבר משיטת דיווח ישנה לחדשה. כספים אלו נתקבלו בעבר מהמדינה ככספי תמיכה שנתיים, ונקבעו כהוצאות ממשלה לצורך תמיכה במוסדות ציבור עפ"י חוק התקציב השנתי, בהתאם לחוק יסודות התקציב תשמ"ה - 1985. 3. בהתאם לטענת המשיבה, נודע לה דבר החוב לאחר שהוגש כתב אישום כנגדה בשנת 2000. ב. תמצית טיעוני הצדדים 4. תמצית טענות המבקשת היא כדלקמן: א. העדר עילה: לתובעת אין זכות קנויה לקבלת כספי תמיכות ואין המדובר איפוא ב"חוב" מצד המדינה כלפיה. בין הצדדים לא מתקיימים יחסים חוזיים כלשהם ומשרד הדתות, ככל רשות ציבורית, מחוייב לפעול במסגרת חוק יסודות התקציב. עצם ההקצבה אינה מקנה זכות לנתמך לקבל את הכספים. בנסיבות אלה, אין עילה לחיוב המדינה בתשלומים כלשהם במשפט האזרחי. ב. שיהוי והתיישנות: המדובר בכספי תמיכות עד חודש 11/99, והתובענה הוגשה בחודש 1/06, בחלוף 6 שנות תקציב ממועד היווצרות עילת התביעה וזאת בנוסף לעובדה כי בוטל משרד הדתות. התובעת עצמה ידעה על קיום העילה עוד בשנת 2000 ואולם לא פנתה מעולם למדינה בבקשה מתאימה, אלא אך במסגרת כתב התביעה נשוא תיק זה. השיהוי הרבתי מבסס טענת התיישנות וכן גורם נזק ראייתי. באשר לחלק מההפרשים, אלה המתייחסים לתקופה שלפני 1998, קיימת התיישנות בדין. יתרה מכך, חוק התקציב הוא חוק שנתי והממשלה אינה מוסמכת להוציא כספים לפעילות כלשהי בשנה מסויימת, אלא אם ניתן על כך אישור של הכנסת במסגרת חוק התקציב השנתי ובהתאם לחוק יסודות התקציב (ס' 3 לחוק). התובענה דנן הוגשה כאמור בחלוף 6 שנות תקציב ועל כן, קבלתה עומדת בניגוד לחוק. 5. תגובת המשיבה נתבקשה ונתקבלה. תמצית הטענות בה היא כדלקמן: א. באשר לטענת העדר עילה טוענת המשיבה, כי התביעה מבוססת על הודאת בעל דין, היינו עדותם של שני בעלי תפקידים - מנהלי מחלקת ישיבות ומוסדות במשרד הדתות, במסגרת תיק פלילי שהתנהל כנגד המשיבה, אשר אישרו כי קיים חוב כלפיה. ב. באשר לטענת ההתיישנות, טוענת המשיבה כי לא זו בלבד שמדובר בתביעה שהוגשה אך בחלוף 6 שנים מהולדת העילה, אשר נודעה לה רק בשנת 2000, אלא שבשנת 2003 נוצרה "הודאת בעל דין" בדמות עדויותיהם של שני הנ"ל, עובדה העוצרת לכשעצמה את מירוץ ההתיישנות. באשר לטענת השיהוי פנתה המשיבה למשרד הדתות ואולם ביקשה שלא להתעמת עם נושאי המשרות במשרד, בדרך מנהלית ולא משפטית. 6. אחר עיון בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן נימוקי: סילוק על הסף 7. ער אני לכלל היסודי לפיו יש לנקוט משנה זהירות בטרם דחיית תובענה על הסף, והדבר יעשה רק במצב בו לא קיימת אפשרות, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו (ר' למשל ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא (1) 577, ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, ע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח', פ"ד לו(2) 151; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ו - 2 אח', פ"ד מ(2) 668; בש"א (מח' ת"א) 8203/07 עירית רמת השרון נ' טו טז חברה קבלנית בע"מ (מיום 12.7.07 - טרם פורסם), וכן א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית תשס"ה - 2005, סיגא - הוצאה לאור, בעמ' 159). יחד עם זאת נראה לי כי בענייננו, אכן אין יסוד לתביעה. העדר זכות מוקנית לקבלת הכספים 8. בבש"א (מח' י-ם) 5437/01, כולל שערי שמעון נ' מדינת ישראל - משרד הדתות, )מיום 29.6.03 - טרם פורסם) נידונה סוגיה דומה ואף הושמעו טיעונים זהים לטיעונים נשוא בקשה זו. קבע באותו עניין כב' השופט עדיאל: "חוקים אלה (חוק התקציב השנתי וחוק יסודות התקציב - י.ש.) מסמיכים את הממשלה להוציא את הסכומים הקבועים בחוק התקציב השנתי, אך הם אינם מחייבים אותה להוציא סכומים אלה ואינם מקנים לאיש זכות לקבלתם. סעיף 3א לחוק יסודות התקציב קובע כיצד תקבע בחוק התקציב השנתי ההקצבה לתמיכה במוסדות ציבוריים, ועל פי אלו אמות מידה היא תחולק. הסעיף אינו מטיל חובה על הממשלה לחלק כספי תמיכה, אלא אך קובע את המסגרת הנורמטיבית על פיה יש לבצע את החלוקה, במידה ויוחלט להקצות את הכספים. .. לאף נתמך אין זכות מוקנית לקבל כספים שאושרו בחוק התקציב, גם לא ציפייה מוגנת לקבלתם...בשום מקום לא מצאתי, ולו דעת יחיד, המחזיקה בעמדתה של המבקשת, לפיה עצם ההקצבה של הכסף מקנה לנתמך זכות לקבלו. ....אכן, הרשות חייבת להפעיל שיקול דעתה בסבירות, שוויניות, הגינות ובתום לב, כמתחייב מדיני המנהל הציבורי. אולם, כל אלה נוגעים לאופן חלוקת כספי התקציב ולא לעצם הזכות לקבלתם... המבקשת אינה טוענת כי הופלתה לרעה, ואינה תוקפת את המבחנים עצמם או את דרכי יישומם. היא טוענת אך כי הופרה חובה לשלם לה את כספי התמיכה בהיקף ובמועדים שנקבעו במבחנים. טענה זאת, כאמור, יש לדחות". 9. לאור האמור ברור איפוא, כי עצם ההקצבה של הכסף לא מקנה לנתמך זכות לקבלו, ועל כן יש יסוד לטענת המדינה בעניין זה. תשלום שנתי בהתאם לחוק התקציב 10. בית המשפט התייחס ואישר באותה פרשה גם טענה נוספת שהעלתה המדינה ולפיה, גם אם חלה עליה חובה לשלם למשיבה את כספי התמיכה, הרי משתמה שנת התקציב וכל הכסף שיועד לחלוקה כבר חולק, פקעה אותה חובה, שכן זו חלה רק ביחס לסכום שנקבע בחוק התקציב השנתי. יתרה מכך, חוק יסודות התקציב מסמיך את הממשלה לחלק כתמיכות רק את הסכום שנקבע בחוק התקציב השנתי, וחלוקת כספים מעבר לסכום זה נוגדת את החוק. בית המשפט קבע כי טענה זו בדין יסודה. אי יצירת יחסים חוזיים 11. כך גם באשר לטענה בדבר אי יצירת יחסים חוזיים: מעבר לעובדה כי לא הוצגה כל אסמכתא לטענה כאמור, הרי שפסה"ד בעניין "כולל שערי שמעון" הנ"ל, קבע מפורשות כי יש לדחות לחלוטין טענה, לפיה תיקצוב מוסד כלשהו יוצר יחסים חוזיים בינו לבין המדינה. קבלת טענה כזו, כך נקבע בפסק הדין, תהפוך על פיה את המסגרת של חוק התקציב, שהינה מסגרת פוליטית המשתנה בהתאם להחלטות הממשלה והכנסת ובכפוף לחוק יסודות התקציב. טענת השיהוי 12. כידוע, גם בטענת השיהוי חל הכלל, לפיו יש לעשות שימוש בזהירות רבה. יחד עם זאת נוכח התנהלותה של המשיבה ועל רקע טיבה הספציפי של מערכת היחסים בין הצדדים קם לדעתי שיהוי בתיק זה, המבסס את טענת המדינה (ר' לדוגמא ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446-447). בעניין זה טוענת המשיבה, כי על המדינה היה להפריש מתוך תקציב השנים הרלוונטיות רזרבה למימון הפרשי התמיכה הנתבעים, באשר היא (המשיבה) פנתה אל המדינה בדרישה לקבלת הפרשים אלה מיד לאחר שהתברר כי אלה לא הועברו אליה, ואילו המדינה היא זו שלא השיבה לפניות במועד. 13. מלבד טענה כללית ערטילאית זו, בלא שצורפה כל אסמכתא לעניין פניותיה, קשה שלא להתרשם כי ישנו שיהוי מובהק בהגשת התובענה. בנסיבות אלה, משעוסקת תובענה בכספי תמיכות שעד חודש 11/99, שהמשיבה היתה מודעת להן כבר בשנת 2000 ואולם הגישה תובענתה לבית המשפט רק בשנת 2006, בחלוף 6 שנות תקציב ממועד היווצרות עילת התובענה ולאחר שבוטל אף המשרד הרלוונטי - משרד הדתות, הרי שנראה לי בכל הכבוד, שיש יסוד לטענת המדינה בבקשתה. 14. ראשית, כאמור לעיל, חוק התקציב הוא חוק שנתי. הממשלה אינה מוסמכת להוציא כספים לפעילות מסויימת בשנה מסויימת, אלא אם ניתן על כך אישור הכנסת במסגרת חוק התקציב השנתי וכאמור בסעיף 3 לחוק יסודות התקציב תשמ"ה - 1985 הקובע: "הממשלה רשאית להוציא בשנת כספים פלונית את הסכום הנקוב כהוצאה בחוק התקציב השנתי לאותה שנה". 15. משחלפו 6 שנות תקציב, לא ניתן לחייב את המדינה בהגדלת תקציבי התמיכה שקדמו לשנת 1999 והעברתם של כספים מסוג זה בשנת התקציב הנוכחית, לצורך עניין שלא נכלל בחוק התקציב לשנה זו ועל חשבון הוצאות אחרות. משלא נתבע על ידי המשיבה הסכום לו טוענת היא לזכאות במועד, לא ניתן לדעתי לדרוש היום מהמדינה, כי תקציב סכומים נוספים, רטרואקטיבית, לפעילות שאבד עליה הכלח, ומשמעות קבלת התביעה היום הינה איפוא, העברת כספים שלא במסגרת החוק, תוך פריצת המסגרת התקציבית על כל המשתמע מכך. 16. בנסיבות אלה, יש צדק בטענת המדינה באשר לשיהוי אובייקטיבי המבסס טענתה לסילוק התביעה על הסף. (ר' גם בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' ראש עירית פתח תקווה פ"ד מח (5) 630). 17. יתרה מכך, לא ניתן גם להתעלם מהנזק הראייתי הכבד ופגיעה משמעותית ביכולת ההגנה של המדינה בפני התביעה, לאחר שנים כה רבות, לאחר סגירת המשרד הרלוונטי, הפסקת פעילות המערכת לפיה נערכו החישובים שנים רבות, הפסקת עבודתם של מנהלי היחידות הרלוונטיות וכו'. עמד גם על עניין זה בית המשפט בפרשת "כולל שערי שמעון": ...במקרה שלפנינו, השיהוי בהגשת התביעה מקשה על הרשות, משום שהתביעה מקימה דרישה לשלם כסף ממקורות תקציביים שמוצו לפני שנים. כך נקבע בפסק הדין בפס"ד בבג"צ 8445/99 תנועת נוער צבאות ה' שעל יד ניידות חב"ד נ' משרד החינוך והתרבות (פ"ד נו(3) 241, 242-244): "...אם תחוייב המדינה לשלם לעותרת כספי תמיכה בגין אותן שנים, יהיה עליה ליטול אותם כספים משנת הכספים הנוכחית, ופירוש הדברים הוא פגיעה בתנועות אחרות הזכאיות לתמיכה. לגריעה מזכויותיהן של אותן תנועות אין הצדק, והרי חטאת השיהוי לפתחה של העותרת רובץ הוא... סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את העתירה אך על יסוד טענת השיהוי בלבד בלא שנכריע סופית בטיעוניה של העותרת לגופן...בעניינו התביעה נוגעת לכספים שהיו אמורים להשתלם ... כחמש שנים לפני הגשת התביעה. לפיכך, היא נגועה בשיהוי, אשר מצדיק, כלשעצמו, לדחותה". 18. אין צורך לומר כי האמור לעיל, חל ביתר שאת על ענייננו, הן באשר למהות העניין והן בנוגע לאורך התקופה. בנסיבות אלה, מתקבלת הבקשה. בהתאם לכך - נדחית התביעה. 19. המשיבה תשלם למבקשת הוצאותיה בגין הליך זה סך 3,000 ₪. תקציב