להלן פסק דין בנושא חוב שירותי תברואה: פסק דין רקע מונחת בפני תביעה כספית שעיקרה חוב מוניציפאלי בגין שירותי תברואה שסופקו על ידי רשות מקומית. עיריית תל - אביב - יפו (להלן: "התובעת") הינה רשות מקומית המוסמכת לגבות היטלים ומיסים עפ"י דין, לרבות עבור שירותי תברואה בכלל ופינוי אשפה בפרט. מר גלסמן צבי (להלן: "הנתבע") היה הבעלים והמחזיק של קפה - מסעדה בשם 'הטיילת' (להלן: "בית הקפה") ברחוב הרברט סמואל 80 אשר נמצא בתחומה המוניציפאלי של התובעת. טענה התובעת כי הנתבע חייב בגין פינוי אשפה (להלן: "האגרה") ממתחם המסעדה בסכום השתתפותו הקבוע כ - 15% מסך התשלום הכללי המוטל על המתחם בו נמצאת המסעדה. חובו של הנתבע בגין אגרת פינוי האשפה הינו 32,580 ₪ ונכון ליום הגשת כתב התביעה (המתוקן). חוב זה חל מחודש מרץ לשנת 2001 ועד לחודש דצמבר 2004. תביעה זו החלה כתביעה בסדר דין מקוצר. בתאריך ה - 01/01/06 ניתן לנתבע רשות להתגונן תוך קביעת התצהיר שהוגש ככתב ההגנה. התצהיר שהוגש בתביעה זו הינו של בנו, מר אילן גלסמן (להלן: "אילן"), שכן הוא מעורה ומודע לכל דרישות התובעת וכן לנסיבות האירועים סביב התביעה. הנתבע החזיק בבית הקפה במשך שנים רבות. עד שנת 1994 הוציאו הנתבע ועובדי בית הקפה עשרות פעמים פחי זבל אל מקום ריכוז שהוגדר על ידי התובעת ומנקודה זו בוצע האיסוף עצמו. בהתאם לכך, לא הוטל על הנתבע אגרת פינוי אשפה כלל. בשנת 1994 התקיימה פגישת בעלי העסקים במתחם בו נמצא בית הקפה יחד עם נציגי עיריית תל אביב. במהלך הפגישה דנן הועלתה הצעה לפיה בעלי העסקים (שמונה במספר) ירכשו בכספם מכונה בשם 'דחסנית' (להלן: "הדחסנית"). המדובר במכשיר דמוי מכולה אשר יכול להחזיק בתוכו כמות רבה של אשפה, הרבה מעבר לפחי זבל או מכולות רגילות (צפרדעים). מהלך הפגישה החל בהעלאת ההצעה דנן וכן כי התובעת תשקול מתן הנחה בעלות אגרת פינוי האשפה עקב הבקשה כי הדחסנית תירכש בכספי בעלי העסקים. לאחר מכן, פורט מחירה של הדחסנית וכן עלות התקנתה במקום, שכן היא דורשת חשמל, בסיס מבטון וכו'. כאשר נתגלתה העובדה כי עלות הדחסנית גבוהה במיוחד, התחייבה העירייה באמצעות סמנכ"ל העירייה דאז, מר אבי שטינמץ כי בעלי העסקים לא יחוייבו באגרת פינוי האשפה כלל. בעלי העסקים הסכימו לכך לרבות הנתבע, שכן ללא ההבטחה לפטור מאגרת פינוי האשפה, רכישת הדחסנית לא הייתה יכולה להיות כדאית מבחינה כלכלית. מיום התקנתה של הדחסנית ועד לסוף 1995 לא נשלחה כל דרישה לתשלום האגרה בהתאם למה שהובטח. אולם, מתחילת שנת 1996 החלה העירייה לדרוש את עלות פינויה של הדחסנית ולשיטתו של אילן, שלא כדין. כמו כן, במחצית שנת 1999 נעלמה הדחסנית ונלקחה על ידי העירייה. הדחסנית מעולם לא הושבה למקומה ומתחתיה הוצבה מכולה רגילה אשר מתמלאת בקלות והינה פתוחה לציבור הרחב. משכך, כל אדם יכול היה לזרוק לתוכה אשפה באין מפריע. בתחילת שנת 2005, הוצבו לכל בית עסק פחי אשפה רגילים ומשכך ממילא הופסקה הטלת האגרה ולמעשה חזר המצב לכפי שהיה בשנת 1994. התנהגות זו של התובעת אינה ראויה. כאשר נלקחה הדחסנית והוצבה המכולה הרגילה, הרי שהיא התמלאה במהירות ודרשה איסופים רבים יותר מהדחסנית, אי לכך, ועקב רשלנותה של התובעת בעניין זה, הרי שיש להפחית את סכום התביעה באופן משמעותי. כמו כן, הנתבע שילם את חלקו בדחסנית סך המשוערך ליום התביעה ב - 18,748 ₪ ומכיוון שהדחסנית נלקחה על ידי התובעת הרי שקיימת לנתבע זכות קיזוז. בנוסף, טען אילן כי התובעת מנסה להטיל אגרות על פעולות שאין היא מורשת לחייב תושבים בגינם על פי הדין ויש להפחית גם סכומים אלו, לדוגמא ימי השאלה של מכולה חלופית כאשר המכולה הקבועה דורשת תיקון. תביעה זו הועברה לפסים של 'סדר דין מהיר' ומשכך פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. דיון 13. לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על המסמכים והראיות המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. 14. קיימת לפני שאלה מרכזית אחת - האם ההבטחה השלטונית בוטלה כדין? 15. תביעה זו הינה המשך טבעי לתביעה קודמת. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע עוד בשנת 2000 וזאת עבור האגרות שלא שולמו בשנים 1996-1999. תביעה זו, 26448/00 (להלן: "פסק הדין הקודם") הוכרעה בידי כב' השופט (כתוארו אז) ארנסט אשר הכריע כדלקמן: א. ניתנה הבטחה שלטונית כדין על ידי מר שטינמץ עבור פטור כללי מהאגרה ולתקופה בלתי מוגבלת. ב. הבטחה זו הינה הגיונית מבחינת הרווחים של כל צד ג. אין צורך בהארכת תוקף ההבטחה. 16. כפי שנקבע דלעיל, לא נקבע כי ההבטחה השלטונית בוטלה. נהפוך הוא, נוצר השתק פלוגתא לפיה ניתנה הבטחה שלטונית מאגרת פינוי האשפה וכן לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. העניין היחידי שנותר פתוח להכרעה הינו אורך תקופת ההבטחה. 17. טענת התובעת לפיה ההבטחה השלטונית בוטלה עקב העובדה כי לאחר שניתנה לנתבע פטור נוסף שאורכו שנה שוב נשלחו לבית עסקו של הנתבע דרישה לתשלום האגרה, מקובלת עלי. ב"כ התובעת המלומדת טענה בסיכומיה כי עצם העובדה שהנתבע קיבל את הדרישות לתשלום והוא ישב בחיבוק ידיים בעודו מנסה "להיתמם" פועלת לרעתו אינה מקובלת עלי. הלך התנהלות התובעת לא הראה על ביטול ההבטחה באופן פוזיטיבי. 18. הסתכלות על פרק הזמן בין 1994 עד 2005 מראה כי התובעת פעלה כדלקמן - 1994-1995: פטור מלא מהאגרה 1996-1999: הטלת האגרה 2000-2001: פטור מלא מהאגרה 2001-2004: הטלת אגרה 2005: ביטול האגרה 19. התובעת לא שלחה מכתב בו צויין מפורשות כי ההבטחה מבוטלת. לא בוצעה כל פעולה המתייחסת להבטחה ולתקפותה. נהפוך הוא, התובעת החלה שוב, לשלוח חשבונות לתשלום מבלי ליתן על כך סיבה כלשהי. 20. מנקודת מבטו של הנתבע, הרי שהתובעת שוב שולחת הודעות, מבלי לבדוק את מהות הפטור שניתן וייתכן כי למעשה מדובר בפעולה ממוחשבת נטולת ידיעה בנושא ההבטחה. לעניין זה לא מקובלת עלי הטענה, לפיה הנתבע התחמק בכוונה במשך שנה וחצי מלבדוק מדוע נשלחות אליו החשבוניות לתשלום האגרה. בני אדם, כמו גופים שלטוניים עסוקים בעניינים שונים ומגוונים. תקופה שכזו, באם הייתה מתייחסת לתובעת עצמה או לגופים מסחריים גדולים לא הייתה נראית כתקופה ארוכה. זאת, במיוחד עקב העובדה כי התובעת חזרה על פעולותיה בצורה מעגלית. הלך רוח זה, אינו מעיד על ניסיון להתחמק כפי שב"כ התובעת מנסה להציגו. 21. נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של אילן הינו התצהיר שהוגש על ידי מר שטינמץ בתביעה הקודמת. צודקת ב"כ התובעת המלומדת כי המדובר בתצהיר שבכדי לקבל את נכונות דבריו היה על הנתבע להביא את המצהיר ולא לצרפו כנספח בלבד. דא עקא, כי בתביעה הקודמת ניתן פסק דין שמתייחס ישירות לנספח זה. כאשר התובעת בחרה שלא לערער על פסק הדין בתביעה הקודמת, הרי שנוצר השתק פלוגתא וניתן להתייחס לתצהיר שניתן כראייה המפרטת את מהות הפלוגתא. שם נאמר בהיא לישנא - "...הודעתי לבעלי העסקים, כי לאור המחיר הגבוה הנדרש מהם בגין הדחסנית, מוותרת העירייה על גבית אגרת פינוי האשפה. 10 . במסגרת שיקולי הבאתי בחשבון את העובדה שעד להצבת הדחסנית לא נדרשו בעלי העסקים לשלם אגרת אשפה כלשהי...נראה היה לי הוגן לחלוטין כי כנגד הסכום הגדול שהשקיעו בעלי העסקים ברכישת הדחסנית, דבר שגרם להקלה רבה על עובדי התברואה, ימשיכו בעלי העסקים ויהנו מפטור מתשלום אגרת פינוי אשפה." 22. העובדה שהתובעת נשאה בעלות תיקון הדחסנית ובהבאת מכולה חלופית ופינויה בעת הצורך ללא כל דרישת תשלום בגין כך, אינה יכולה לשנות את העובדה שניתנה הבטחה שלטונית לנתבע הפוטרת אותו מתשלום האגרה ללא הגבלת זמן. ניסיונה של התובעת להתנער מהבטחה זו, תוך השמת יהבה בפרוטוקול האסיפה שדנה בנושא הדחסנית (נספח ב' לתצהיר עדותו של מר ראובן מטעם התובעת) איננה ראויה, שכן ברור, וזאת לכל הדיעות, כי ניתנה הבטחה שלטונית מאת סמנכ"ל העיריה אשר עוגנה בפסק הדין הקודם. 23. ב"כ התובעת המלומדת העלתה את הטענה לפיה יש לעיתים מקום להפר את ההבטחה השלטונית וזאת משיקולים חוקיים וציבוריים. למרות שטענה זו נכונה בעיקרה, אינני רואה אותה כמתאימה למקרה המונח בפני. לא הוכח בפני כי קיימת אפליה מול בעלי דחסניות אחרים. התובעת לא העידה בפני בעל דחסנית שמשלם אגרה וגם אם כן, לא הוכחו בפני כל טענה לפיה במקומות אחרים היה צורך לתת פטור מאגרה ולא ניתן או להיפך. אם קיימת אפליה כגון דא, ראוי כי התובעת תפעל לפנים משורת הדין ותיתן פטור (לפחות זמני) לאלו ששילמו את האגרה. בנוסף, הטענה כי הדחסנית פונתה פעמים רבות ומשכך "הכבידה ללא כל פרופורציה על הקופה הציבורית" גם איננה ברורה ונתמכת בראיות. אם אינני טועה, עבודת הדחסנית נועדה לצמצם את הפינויים באופן משמעותי (אשר יכולה להחזיק בתכולה עד פי חמישה ממכולה רגילה). אם כך הדבר, כיצד הטענה כי הדחסנית פונתה פעמים רבות ומעל לממוצע? התשובה לכך, נמצאת, כנראה ברשלנות של עובדי התובעת עצמה שלא ניאותו לבדוק את מצב תחולתה והאם בכלל יש צורך בפינויה. מכל מקום, מי שביקש את התקנת הדחסנית מבעלי העסקים היתה העיריה ולא ההיפך. משכך, גם אם נכונה הטענה שהתקנת הדחסנית לא הפחיתה את כמות פינויי האשפה אלא הגדילה. המדובר, לכל היותר, ב"טעות בכדאיות העסקה" מצד התובעת ותו לא. אין בכך מספיק, בנסיבות העניין, בכדי לגרום לביטול ההבטחה השלטונית. 24. כפי שהובהר בתצהירו של מר ראובן מטעם התובעת, בתחילת שנת 2005 הופסקה כל הטלת אגרה על בית הקפה. בית הקפה עצמו נסגר בדצמבר 2005. משכך, שאלת תוקפו של ההבטחה השלטונית ממילא מאבדת מחשיבותה לעתיד. עם זאת, בכדי לסבר את האוזן, עלות הדחסנית לא היתה קטנה, נהפוך הוא, התובעת ביקשה מהנתבע ומשאר בעלי העסקים עצמם לממן את עלותה בעבור עסקת "תן וקח". עיסקת החליפין דנן, כפי שהובהר מפסיקתו של הש' ארנסט בפסק הדין הקודם נועדה לכך ששני הצדדים ירוויחו מן העסקה. ניסיונה של התובעת להתנער מכך מבלי להעלות טענות רלוונטיות לגופו של עניין, תוך הסתמכות על משלוח דרישות תשלום איננה מהווה עילה מספקת לביטול ההבטחה שניתנה. עם זאת, לשיטתי, ברור היה שעם רכישת הדחסנית ציפה הנתבע כי לא יצטרך לשלם אגרה כלל ולפחות לתקופה ארוכה במיוחד. תקופה זו נמתחת לשיטתי עד ליום בו נלקחה הדחסנית מהמקום וניתנו לבעלי העסקים פחי זבל רגילים. סוף דבר 25. התביעה נדחית. 26. התובעת תשלם לנתבע בעבור הוצאותיו ושכ"ט עו"ד סך של 3,600 ₪ + מע"מ. פסולתחובפינויפינוי אשפה