להלן פסק דין בנושא חידוש רישיון חוקר פרטי: פסק דין 1. לפני ערעור על החלטת ועדת הרישוי לחוקרים פרטיים (להלן: הועדה), שניתנה מכח חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן: החוק), שלא לחדש את רישיונו של המערער כחוקר פרטי לשנת 2007. המערער הופיע לפני הועדה כחשוד בביצוע עבירות על החוק שטרם הוגש נגדו כתב אישום. למערער רישיון חוקר מזה שש שנים. על פי החשד הנזכר, רכש המערער מאדם אחר, שהינו חוקר פרטי, מידע שהשגתו נעשתה תוך פגיעה בפרטיות. מדובר במידע רגיש וחסוי מתוך מאגרי מידע ממשלתיים ופרטיים. 2. חברי הוועדה נחלקו ביניהם. דעת הרוב שלא לחדש את הרישיון נסמכה על העובדה שהמערער מעורב בחקירה פלילית, הצביעה על כך שמודעותו לחומרת המעשים שביצע עולה מהודעתו במשטרה, וציינה כי החובה להגן על הציבור מפני פגיעה רחבת היקף בפרטיות - העולה מחקירת הפרשה הפלילית בה הוא מעורב - מובילה לאי-חידוש הרישיון. חברי הועדה שהחזיקו בדעת מיעוט, סברו כי מכיוון שהמערער אינו חשוד בביצוע עבירות של חדירה למאגרי מידע או תשלום שוחד לעובדי ציבור לצורך הוצאת מידע ממאגרים מוגנים, והראיות נגדו מצביעות לכל היותר על ביצוע עבירה של עצימת עיניים והתעלמות ממקורו של מידע אשר רכש מאדם אשר היה סבור כי הוא חוקר פרטי, אין סיבה המצדיקה את אי-חידוש הרישיון. 3. לפני הועדה עמדה הודעתו של המערער במשטרה, שבגדרה המערער הודה בכנות כי הבין שמקור המידע שקיבל אינו חוקי. על פי דבריו, עבד באמצעות פרילנסרים, ובלשונו: "ידוע שהמידעים שהם מקבלים זה לא חוקי. אני מתאר לעצמי שאת אותם מידעים שהם מקבלים זה לא לפי החוק כי אם זה היה חוקי לא הייתי צריך אותם". ואולם, הוא הוסיף לגבי החוקר שרכש ממנו את המידע בו עסקה החקירה: "אני לא יודע מי אנשי הקשר שמביאים לו את המידע. אני לא יודע אם הוא משחד או שוכב או גונב לצורך קבלת המידע". מדברים אלה עולה כי המערער לא ידע מהי הדרך הבלתי חוקית המדויקת שבה הושג המידע, ואולם, מאחר שאין לומר כי רק דרך בלתי חוקית מסוימת היא פסולה, הודעתו לימדה על מידת הקפדתו על שמירת הפרטיות. מכלל דבריו עלה כי באותן נסיבות השלים עם האפשרות של שימוש במידע שהושג באופן לא חוקי. 4. טענתו העיקרית של המערער היא שהועדה (בדעת הרוב) לא שקלה את כלל השיקולים שעליה לשקול, כעולה ממיעוט השיקולים שמצאו ביטוי בהחלטתה. כך נטען כי הועדה לא שקלה את זכות היסוד שלו לחופש עיסוק, את הפגיעה בפרנסתו ובמשפחתו, את העובדה שמדובר בחידוש רישיון קיים ולא חדש, את דרגת החומרה שניתן לייחס למעשיו (דהיינו, העובדה שמדובר במי שרק אך עצם עיניו, אך לא נתן שוחד ולא פגע ישירות במעשיו ע"י חדירה למאגרים), ואת העובדה שלא זו בלבד שהוא לא הורשע, אלא שטרם הוגש נגדו כתב אישום, ראו לשיקולים אלה ע"ש 1039/02 אביב פישביין נ' מדינת ישראל (כב' השופט י' צמח). כן טוען המערער באמצעות באת כוחו שהנמקת הועדה לאקונית ולקויה, דבר הבולט לנוכח נימוקי דעת המיעוט. באת-כח המערער הוסיפה כי הועדה הפלתה את המערער לרעה ביחס לחוקרים אחרים, שגם הם היו מעורבים באותה פרשה רחבת היקף, אך רישיונם חודש. 5. אשר לשיקולי הועדה, אציין כי החלטת הרוב מדברת על ה"איזון הנכון בין הגנה על הציבור לבין זכותו של המבקש להתפרנס מעיסוקו כחוקר פרטי", דבר המלמד לכאורה על שקילת השיקולים מתחום זכויות היסוד, ובכללם הזכות להתפרנס. בדברי הרוב גם נאמר מפורשות כי הועדה שקלה את הנזק שייגרם למערער ולמשפחתו אם לא יחודש הרישיון. יש להדגיש בהקשר זה כי, התוצאה של ההחלטה אמנם מלמדת מהו השיקול שגבר, אבל אינה שוללת את האפשרות - שגם היא מצאה ביטוי בדברי הועדה כאמור - שהשיקול שעניינו זכויות המערער לעסוק ולהתפרנס - נשקל. עולה מהנמקת הועדה כי השיקול החשוב בעיניה היה העובדה שהמערער עצמו הבהיר כי הבין את משמעות המעשים המיוחסים לו ואת חומרתם, כעולה מהודעתו במשטרה. משמעותו של שיקול זה היא שאף כי המערער הבין משמעות המעשים בהם נטל חלק, בחר לבצע אותם. בשיקול האמור טמון הטעם המרכזי של החלטת הרוב, והשאלה היא אם אמנם מודעותו האמורה התחוורה דיה, אף כי לא נבחנה בהליך פלילי, והאם יש בשיקול הנסמך עליה כדי להכריע את הכף מול יתר כלל השיקולים הרלבנטיים. להלן אשיב לשאלה זו בחיוב. 6. ראשית אתייחס לעובדה שעד עתה לא ננקט הליך משפטי כנגד המערער - אני סבורה כי העובדה שהמערער לא הורשע ואפילו לא הוגש נגדו כתב אישום אינה גורמת לבטלות החלטת הועדה והוא הדין לגבי העובדה שעניין זה לא פורט בהחלטה כאחד השיקולים. יש לזכור כי סמכותה של הועדה שלא לחדש רישיון אינה תלויה בהרשעה בפלילים או בהגשת כתב אישום. הוראת החוק הנוגע לסמכותה כללית ואינה נקשרת על פי לשונה להליכים פליליים. החוק מסמיך את הוועדה, כעולה מסעיפים 28 ו-4 (א') (6), שלא לחדש רישיון - "מטעמים של ביטחון הציבור או מטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש" גם לעניין מתן רישיון קובע החוק בסעיף 4 כי: "לא יינתן רישיון ... אם ראתה הועדה שאין לתיתו מטעמים של ביטחון הציבור או מטעמים של עברו או התנהגותו של המבקש". נוסח דומה מצוי בסעיף 19 לחוק. מנוסח זה עולה שגישת המחוקק היא כי אפשר שהתנהגות המבקש בעבר תבסס את החשש להתנהגות דומה בעתיד, ותשמש שיקול כנגד מתן הרישיון. טיב ההתנהגות הרלבנטית נלמדת מתכלית החוק. בחינת דברי ההסבר להצעת החוק מ- 1969, ודברי הכנסת בעניין (כרך 63, עמ' 2016), מלמדת כי המטרה היתה להפקיד את נושא החקירה הפרטית והשמירה בידי גורמים ישרי דרך המקפידים על הימנעות מפגיעה בפרטיות וכך בציבור, וברי שהפקדת החקירה בידי מי שהשיג מידע תוך פגיעה בפרטיות מעוררת חשש של פגיעה בציבור ובתכלית החוק. 7. אין ספק כי הרשעה בפלילים יש בה כדי לספק וודאות למידת חלקו של חוקר פרטי במעשים הפוגעים בפרטיות, ואולם, לכאורה, הודאה בכתב במעשים כאלה, יכולה לספק מידת וודאות דומה. מהודעתו של המערער במשטרה - הודעה שעמדה לפני הוועדה - עלתה מפורשות נכונות המערער להשלים עם מעשים בלתי חוקיים בדרך להשגת המידע. נכונות זו היא בוודאי שיקול ענייני וראוי לעניין התאמת החוקר לתפקיד. שיקול זה מונח בלב טעם קביעת משטר מתן הרישיונות לגורמים המתאימים בלבד, דהיינו - הרגולציה של הענף באמצעות הועדה. לכן, מדובר בשיקול מרכזי ומכריע. הדעת נותנת שמי שמסכן את פרטיות הציבור ומשיג מידע באופן בלתי חוקי, ולו באמצעות אחר, עלול לחזור על אותם מעשים. 8. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, שמסקנת הועדה (דעת הרוב) נטועה היטב בשיקול העיקרי העולה מתכלית החוק. הפסול שדבק בהתנהגות המערער רלבנטי לתכלית זו, והחלטת הועדה הנותנת לשיקול זה משקל מכריע היא סבירה. אכן, ראוי היה שהועדה תתייחס ישירות ליתר השיקולים שמנתה באת-כוח המערערת, שכולם הוכרו כרלבנטיים בפסיקה, ואולם, מבין השיקולים התומכים בהמשך פעולתו של המשיב כחוקר, נשקל מפורשות השיקול החשוב ביותר (מידת הפגיעה במערער וזכותו להתפרנס), ולא היה בו כדי לגבור על השיקול הפוסל את המערער כאמור. אכן, גם אין מקום לומר כי דעת המיעוט התעלמה מהשיקולים הראויים, אף כי הגיעה לתוצאה שונה. ברם, אין מקום להעדיף את דעת המיעוט, לפי שאין להצביע על פסול בדעת הרוב. ניתן לומר כי דעת הרוב מחמירה יותר עם הדרישה המועמדת לחוקרים, ובכך מציבה לחוקרים "רף" מקצועי גבוה. ואולם, אין סיבה לקבוע כי ראוי להסתפק בדרישה נמוכה יותר. תפקידה של הוועדה הוא לקבוע את רמת ניקיון הכפיים הנדרשת מהחוקר, ותפקיד זה ביצעה. יש לכבד גישה זו, שהרי כידוע אין בית המשפט ממיר שיקול דעת הרשות - שהתפקיד נמסר לה - בשיקול דעתו. 9. הוועדה לא ציינה (בדעת הרוב) כי שקלה את העובדה שהמערער לא ביצע בעצמו חדירה בלתי חוקית למאגרים אלא קיבל את המידע מאחר, ובאת-כח המערער טוענת כי העובדה ששיקול זה נפקד מההחלטה פוגמת בה. בדעת המיעוט נכתב לעומת זאת כי לא מוצדקת שלילת הרישיון מ"כיוון שהמבקש אינו חשוד בביצוע עבירות של חדירה למאגרי מידע או תשלום שוחד לעובדי ציבור.... ולכל היותר הראיות נגדו מצביעות על ביצוע עבירה של עצימת עיניים". באת כוח המשיבה טענה מנגד כי גם שימוש בחומר שהושג שלא כדין הוא בגדר עבירה על חוק הגנת הפרטיות תשמ"א - 1981. השימוש במידע, טענה באת כוח המשיבה, אינו פחות חמור מהשגתו, כי הוא זה שמעודד אנשים לחדור באופן בלתי חוקי למאגרים. אני סבורה כי יש מקום להבחין בין מבצע החדירה והמשתמש, ואולם, אין פסול בקביעה כי די בחומרת התנהגות המשתמש כדי להצדיק את המסקנה שאינו ראוי לקבל רישיון. לשיטתי קביעה כזו מצויה בתחום סמכות הוועדה לקבוע את הרמה המקצועית הנדרשת מהחוקרים הפרטיים. עוד נאמר בדעת המיעוט כי נפסק בבש"א 1240/02 פישביין נ' ועדת הרישוי (כב' השופטת מ' ארד) כי "חשדות אלו אינם מצדיקים את אי חידוש רישיונו של המבקש כבר בשלב מקדמי זה של הטיפול הפלילי בפרשה". גם באת-כח המערערת טוענת טענה דומה. ברם, כטענת באת כוח המשיבה, הודאתו של המערער בקיום היסוד הנפשי יוצרת הבדל של ממש בינו ובין חוקרים אחרים שהכחישו מודעות. בעוד שבעניין פישביין לא ניתן היה להעריך בשלב המוקדם את סופו של ההליך הפלילי, בשל הכחשת היסוד הנפשי הדרוש לעבירה, כאן המערער הודה בקיומו. באת-כח המערער נשענת, בין השאר, על החלטתי בע"ש 1034/02 אמיר אביטוב נ' מדינת ישראל, שבגדרה ביטלתי את החלטת הוועדה תוך שעמדתי על אי הנמקת דעת הרוב למול פירוט דעת המיעוט. אלא ששם הדגיש המיעוט את העובדה שחומר הראיות אינו מלמד כי לחוקר היה היסוד הנפשי הנדרש לעבירה, בעוד שכאן המערער עצמו הבהיר כי הבין שהשגת המידע נעשתה בדרך בלתי חוקית. ספק בקיום היסוד הנפשי עמד גם ביסוד ההחלטות שדנו בעניינו של אביב פישביין (בש"א 1240/02, ע"ש 1039), אליהן הפנתה באת-כח המערער. 10. בסיום הדברים אוסיף כי, המערער הוכיח כנות רבה בדבריו בחקירתו, ומהיכרותי את הפרשה הכוללת מתיקים אחרים, היה בידי להתרשם כי חוקרים אחרים שנחקרו בגדרה נקטו מידות כנות פחותות הרבה יותר. מבחינה זו ניתן להצביע על תכונה של יושר בהתנהלותו. אני מעריכה כי לשיקול זה יהא משקל בעתיד, כאשר שוב יפנה המערער ויבקש חידוש רישיון. יש להדגיש כי מדובר בשלילת רישיון לשנת 2007, ולא בשלילת רישיון תמידית. 11. טענה נוספת שהעלה המערער היא טענת אפליה מול חוקרים אחרים. ואולם, הובהר כי החוקר טוביה משעלי, שבשמו נקב, איבד גם הוא את רישיונו. באת-כוח המשיב ציינה בצדק, כי ערעורו של משעלי בעניין זה תלוי ועומד לפני. שמות נוספים שהוזכרו הם ישי נחמני, זיוה ממוך, אייל פרידר וערן לנדרמן. ואולם, פרט להעלאת השמות לא הובאו כל עובדות הנוגעות למעורבותם ומידת חלקם באותה פרשה, כמו גם לגבי ידיעתם בדבר המקור הבלתי חוקי של המידע. מכאן שלא הונח יסוד הולם לטענת האפליה. לאור האמור, מסקנתי היא שיש לדחות את הערעור. 12. הערעור יידחה. בנסיבות העניין (הפגיעה הבלתי נמנעת במקור פרנסתו של המערער וביתר השיקולים האישיים שפרט), אני נמנעת מלעשות צו להוצאות נגדו.חוקר פרטי