חסיון ועדת משמעת רופאים

להלן פסק דין בנושא חסיון ועדת משמעת רופאים: פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה בה מתבקש בית המשפט להורות על ביטול החלטת משרד הבריאות לפיה הוא ימסור למשיבה מס. 2 את כל המידע אודות צווי שר הבריאות והחלטות הוועדה לענייני משמעת של רופאים בדין משמעתי בהתאם להוראות סעיפים 41 ו - 44 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) התשל"ז - 1976 בהתאמה, שהתקבלו בחמש השנים שקדמו להחלטה, לרבות שם הרופא שהורשע, סיבת ההרשעה ומהות העונש. ב. עובדות רלבנטיות תחילת ההתדיינות היתה ב-עת"מ 2579/05 שהוגשה לבית המשפט המינהלי ונדונה ע"י השופטת גדות. במסגרת אותה עתירה לא צורפה הסתדרות הרופאים, העותרת כאן. הצדדים שם הגיעו להסכם פשרה (נספח א' לעתירה) לפיו: " המשיב מוכן למסור את המידע המבוקש וזאת לגבי 5 השנים האחרונות. בטרם ימסר המידע, יפנה המשיב, בתוך 30 ימים, לרופאים ששם ימסר וימסור להם על כוונתו למסור את השמות וכן על דבר קיום העתירה. המשיב אף יודיע על עמדתו להסתדרות הרופאים. בחלוף 30 הימים ימסר המידע. היה ומי מהרופאים יביע התנגדות למסירת המידע, ישקול המשרד את עמדתו בענין תוך שהוא מאפשר, על פי האמור בדין, למתנגד לעתור נגד ההחלטה שתתקבל בעניינו." הסכם הפשרה לא הובא לאישור בית המשפט, אלא הובא לידיעתו כי בין הצדדים קיים הסכם פשרה והודעה מתוקנת על כך תימסר. בפס"ד שניתן ב - 7.6.2006 קבעה השופטת גדות, כי מכיון, שעד לאותו מועד,לא ניתנה לה כל הודעה על סיומו של התיק או טיעון אחר, - היא מוחקת את העתירה. עפ"י האמור בעתירה לעיל , אזי מספר חודשים לאחר הגשתה, נודע הדבר לעותרת. או אז הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ולצרפה כמשיבה בעתירה, בקשה שנדחתה ביום 26.9.2006. לעמדת העותרת היא אינה מתנגדת באופן עקרוני למסור מעתה ואילך (ס' 7 לתגובה) פרטים לגבי רופאים שעניינם יידון בוועדה לעניני משמעת, ברם לטעמה ההחלטה למסור מידע באופן רטרואקטיבי, היא בלתי מידתית, בכך שהיא פוגעת בזכויות: לפרטיות, הזכות לשמירה על שם טוב, הזכות לקיום הליך הוגן וזכויות נוספות. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והסיכומים עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם ההחלטה התקבלה תוך פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי ומבלי שנשקלו כל השיקולים הצריכים? - האם נעשה איזון אינטרסים לפני שינוי רטרואקטיבי של נורמות נוהגות? - היש בשינוי משום פגיעה בציפיה ובעקרי ההסתמכות של הרופא? - היש בהחלטה משום חוסר סבירות המצריך התערבות.? - הקיים מעשה בית דין? ד. האם ההחלטה התקבלה תוך פגיעה מהותית בכללי צדק טבעי ומבלי שנשקלו כל השיקולים הצריכים? כ ל ל י - כיום אין מחלוקת על כך שדיונים בפני בית משפט ו/או בהליך מעין שיפוטי, אמורים להיות פומביים, אא"כ קיימת הוראה אחרת בדין. הרשות הציבורית, בהיותה נאמן הציבור, אמורה לפעול בשקיפות במסגרת התפקידים המוטלים עליה על פי דין. הזכות למידע היא בסיס לבחינת עובדות ונתונים הקשורים להפעלת מערכות המינהל, שאמורות לשרת את האזרח ולפעול בשבילו ולטובתו. צווי שר הבריאות והוועדה לענייני משמעת של רופאים, הם במתכונת של התנהלות מעין שיפוטית ו/ שיפוטית. שר הבריאות מוסמך ליתן צווים לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז -1976 ע"ס קובלנה. במסגרת צו מעין זה הוא רשאי לבטל את הרשיון של הרופא או להורות שהרשיון יותלה לתקופה שקבע בצו. הוא רשאי לתת לרופא נזיפה או התראה, כל זאת אם הרופא נהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה, השיג את הרשיון במצג שווא, גילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידו כרופא מורשה, התמיד להפר הוראות הפקודה, הורשע בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה, סירב להציג דיפלומה או הפר הוראה מהוראות חוק זכויות החולה. סמכויות אלה הואצלו לשופט בדימ' ו. זיילר. בטרם ניתן צו מעין זה, לרופא ניתנה הזדמנות להתגונן ולטעון טוענותיו לפני הוועדה לעניני משמעת של רופאים. מסעיף 22 לעתירה עלה כי נוהלי העבודה של הוועדה אינם מוסדרים בחקיקה, אולם הפרקטיקה הנוהגת והמושרשת היתה כי דיוני הוועדה מתקיימים בדלתיים סגורות והמלצותיה אינן מפורסמות , למעט החלטה בדבר התלייית רשיון. כיום מונחת הצעת חוק הרופאים (הליכי בדיקת תלונות ואמצעי משמעת)(תיקוני חקיקה), התשס"ה - 2005 (פורסמה ברשומות מיום 25.7.2005). לפי סעיף 43ה (א) וועדת משמעת תדון בדלתיים סגורות, אבל היא יכולה להתיר נוכחות מתלונן או מטופל (ס"ק ג') שם! בע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל מציין בית המשפט כי פרסום דיונים בהליך שיפוטי או בהליך מעין שיפוטי תורם לחיזוק אמון הציבור ברשויות הציבור בכלל ובגוף הדן בעניין בפרט, כך שהצדק לא רק נעשה אלא גם נראה. העותרת אינה חולקת על כך. כל שהיא מציינת הוא כי הנוהג הקיים שדיוני הוועדה לא מתפרסמים, גרם להתנהלות מסויימת של רופאים במסגרת הדיון המשפטי, התנהלות שייתכן ולא היתה מתקיימת, אילו ידעו הנ"ל כי כל דבריהם ישוקפו, בזמן כלשהוא לציבור. דיון - העקרונות עוד לפני פרוץ "עידן השקיפות" וחופש המידע, ומלכתחילה, לא היה מקום לסגור את הדיונים בפני הציבור. החוק אינו קובע זאת, ולכן אמורה היתה לחול ההלכה וההנחה כי המהלך והתוצאה של דיונים משפטיים או מעין משפטיים, - פתוחים לציבור. (ר' ס' 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע את ההלכות הכלליות). הפועל היוצא הוא, שבמידה ומאן דהוא שלא נכח בדיון היה פונה בבקשה לקבל, - הדין היה לטובתו. נראה שגם העותרת מכירה בכך, מכיון שאין היא מגלה התנגדות לפרסום מעין זה לעתיד. רפואה ובריאות מענינים את הפרט; היה ורופא חרג מהוראות דין מחייבות ,עלול הדבר לפגוע לעיתים באפשרות קיומו בכבוד ובבריאות של הפרט. לכן השאלה הראשונה עליה יש ליתן את הדעת היא שאלת הרטרואקטיביות. קרי: האם יש "להגן" על התנהלות כזו בדיעבד, בגלל ההנחה האפשרית שהתנהגות הצדדים בדיוני הוועדה, עשוייה היתה להיות שונה אילו היו יודעים זאת. רוצה לאמר: ייתן שאותם רופאים שהועמדו לדין בענינים שלטעמם אינם מצריכים התדיינות בין שהם פעוטים, ובין שהדבר תוקן לאחר שתשומת ליבם הופנתה אליו, - היו אולי מתנהלים בצורה שונה בוועדה, אילו ידעו שלציבור נגישות לדיונים אלה, ומעשיהם עלולים להיות מפורסמים באמצעי התקשורת. הסכם הפשרה שנערך בין משרד הבריאות לבין התנועה לחופש המידע איזן בין האינטרסים השונים האפשריים. הוא קבע מנגנון שעולה בקנה אחד עם הוראות חוק חופש המידע, בכך, שבמידה ומשרד הבריאות ירצה למסור מידע מסוג המידע המבוקש, הוא יעדכן בכתב את הצד שעלול להפגע על מנת לאפשר לו להתנגד. התנגדותו של הצד שחש עצמו נפגע, יכולה להיות מכל טעם אפשרי: פגיעה במקצוע, פגיעה בכבוד, הסתמכות על דיונים סגורים של הוועדה, העדפה של יעילות דיון בנושאים פעוטים על פני התדיינות מרובה, מצב כלכלי, מצב בריאות ועוד נימוקים שיכולים להיות רלבנטיים. המנגנון שנקבע, - מתחשב בעבר, ובמידה והחוק לא ייכנס לתוקף בזמן הקרוב ו/או לא יקבע הוראות מפורשות לגילויו של מידע כמבוקש, - הוא יכול גם להכנס ללקונה זו ולהיות בר ישום בעתיד. מנוסחו של הסכם הפשרה עולה כי משרד הבריאות שקל שיקולים עניניים גם מבחינת הציבור וגם מבחינת ציבור הרופאים. לציבור זכות לדעת מי הם הרופאים שהורשעו בדין, כיצד התנהל ההליך נגדם, מהו המעשה המיוחס להם, ומה היה עונשם; לרופאים זכות לכבוד, לפרטיות ולשמירה על האוטונומיה שלהם, בכך שגילוי כזה לא ייעשה אוטומטית, אלא במתכונת שקבועה בעצם בחוק חופש המידע, קרי: פניה אליהם, שמיעת עמדתם ואפשרות ערעור על החלטה לפרסם או למסור את המידע. עמדות שני הצדדים אוזנו בצורה כזו , שהפרט יוכל לקבל מידע על הרשעת רופאים, אבל לא באופן אוטומטי, אלא רק לאחר שהצד שעלול להפגע מגיב, הרשות שוקלת, וקיימת אפשרות של בחינת העמדות של שני הצדדים בבית המשפט, לפני הפרסום. האם פרוצדורה זו שבוודאי טובה לעתיד, טובה גם לעבר? סבורתני שכן. אני ערה להצעת חוק הרופאים (הליכי בדיקת תלונות ואמצעי משמעת)(תיקוני חקיקה), התשס"ה -2005 (פורסמה ברשומות ב - 25.7.2005). ההצעה קובעת שדיוני הוועדה יתקיימו בדלתיים סגורות ויחולו ההוראות לענין איסור פרסום שבסעיף 70 לחוק בתי המשפט ( נוסח משולב), התשמ"ד - 1984; בנושא של הרשעה יש שיקול דעת בפרסום מידע, עם שם הנקבל או בלעדיו בצורה ובמקום שתקבע (סעיף 43 י"ז). סעיף 43 י' סיפא הדן בסדרי דין קובע, כי כל עוד לא הותקנו תקנות, "תפעל הוועדה בדרך הנראית לה כצודקת וכמועילה ביותר". אני ערה כמו כן שהמדובר בגדר הצעת חוק, אבל נראה כי גם בגידרה ומכוחה ניתן להתיר לפרסם סדרי דין בהסתמך על טובת הציבור. בנוסף, לא ניתן להקיש לעניין שיפוט משמעתי מנושא של ועדות בדיקה רפואיות, על סיכוניהן. העתירה אינה מבקשת חומר כללי על דיוני הוועדה, אלא רק את "התוצאה" : שמות הרופאים שהורשעו, פרטי ההליך, הסיבה, ומהות העונש. כשמאזנים את עמדת שני הצדדים, איני סבורה שהגישה הנכונה היא לחסות באופן כולל את כל דיוני הוועדה, בנושא רגיש זה. כפי שציינתי, הציבור מודע לבריאותו, חרד לו, ואמור לדעת כל מידע שיכול להשפיע על החלטתו אם להיות מטופל של רופא זה או אחר, בית חולים זה או אחר. הסכם הפשרה בנוסחו, מותיר שיקול דעת נרחב לכל אחד "מהמגיבים" וגם לבית המשפט, להתערב בנושא של הפרסום. הסכם הפשרה בנוסחו זה, מביא בחשבון אינטרסים של הפרט לדעת מיהו הרופא המורשע, מה סוג ההרשעה ומה טיב העונש, כל זאת בבואו להחליט על טיפול רפואי פרטי שלו. המידע עשוי להיות חיוני גם לגבי הרשעות עבר במידה והרופא עדיין ממשיך לעסוק במקצועו. מטיב העבירה ו/או העונש, במידה ואלה יפורסמו, יכול גם הפרט להסיק האם הוא אמור לייחס לכך חשיבות בבחירת הרופא שלו - אם לאו. הסכם הפשרה בנוסחו זה, מאזן כבוד, פגיעה בפרטיות ובחופש המקצוע, וזכות הציבור לדעת מידע הקשור בבריאותו. בשיקלול של זכויות אלה, זכות הציבור גוברת על חסיון כללי. כמובן שאין בית המשפט יכול לדעת מה היו שיקולי התנהלותם של רופאים בוועדה, כפי שגם העותרת בוודאי אינה יכולה לשער או לדעת בוודאות. אבל נסיון החיים מעיד, כי בעל מקצוע אינו ממהר להודות בכשל מקצועי שלו, רק כדי "לקצר הליכים". ואם עשה כן, אזי גם בהסכם הפשרה קיים המנגנון של "שמיעת הצד האחר" ובמידה ושיקולי התנהלותו יהיו סבירים וזקוקים לחיסיון, - הדבר בוודאי יישקל בצורה נאותה. לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי ההסכם שנחתם בין המשיבה לבין משרד הבריאות שיקלל את האינטרסים של שני הצדדים כאחד, יש בו מידתיות, יש בו מנגנון שימוע וחסיון שאמור לעמוד במידת הצורך, בבדיקה נוספת של בית המשפט; היה ומשרד הבריאות יקיימו, איני סבורה שיש בו משום פגיעה בציפיות של הרופא הסביר. לבעל מקצוע שמורשע, לא יכולה להיות ציפיה לגיטימית שהרשעתו תישאר במחשכיו של ארכיון זה או אחר, ולא תצוף לעין הציבור. בעל מקצוע שמורשע, אין ולא יכולה היתה להיות לו ציפיה לגיטימית, שלאורך זמן הרשעתו תוסתר באמצעים טכניים, שזכרם לא בא בחוק, והציבור לא ימחה. בעל מקצוע שמורשע, - לא סביר בעיני "שגרם" להרשעתו רק כדי לקצר הליכים וזמן, ושאילו היה יודע שהרשעתו תפורסם, - לא היה עושה כן. (אם כי המנגנון כמבואר לעיל, נותן פתרון גם לנושא זה). מאחר והגעתי למסקנה כי הסכם הפשרה סביר ומידתי, אין מקום לדון בסוגיה של מעשה בית דין. אני דוחה את העתירה, ובנסיבות שהעותרת לא צורפה כצד ראוי בעתירה הראשונה, אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו. רפואהרופאיםעבירות משמעת