כרייה וחציבה ללא מכרז

להלן פסק דין בנושא כרייה וחציבה ללא מכרז: פסק-דין 1. העותרות, חברות שעוסקות בכריית מחצבות, דורשות לבטל את החלטת ועדת הפטור של מינהל מקרקעי ישראל לפיה הוענקה, למשיבה 6, חברה קבלנית (להלן: "שפיר"), הרשאה לכרייה וחציבה במחצבת כחל עד לשנת 2027 וזאת ללא מכרז. להלן השתלשלות ההליכים והדיוניים הנדרשים להכרעה. תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים התשנ"ג - 1993 (להלן: "התקנות") מסמיכה ועדה מקצועית ברשות שופט בדימוס שימנה שר המשפטים להעניק הרשאה נוספת לכרייה ולחציבה וזאת ללא מכרז (ראה שם תת סעיף ג'). בתחילת שנת 2005 המליצה ועדה כאמור בראשותו של כב' השופט בדימוס פרופ' דן ביין (להלן: "ועדת ביין"), על מתן הרשאה לחב' נדיר מחצבים בע"מ (להלן: "נדיר" - משיבה 7) לתקופה של שנה נוספת והארכת ההרשאה עד לחמש שנים בכפוף למילוי שני תנאים - אישור הממונה על המכרות בדבר תקינות החציבה ואישור המינהל בדבר הסדרת חובות. ועדת הפטור של מינהל מקרקעי ישראל אימצה בינואר 2005 את ההמלצה האמורה בדבר הארכת תקופת הרשאה לחמש שנים נוספות. נדיר נקלעה לקשיים כלכליים בחודש ספטמבר 2005. מונה לה כונס נכסים. כיום היא בהליכי פירוק ומיוצגת בתיק זה ע"י כונס הנכסים עוה"ד ד. סטריקובסקי שבפועל מונה מטעם בנק אוצר החייל ככונס הנכסים על זכויות הכרייה והחציבה במחצבת כחל. ביוני 2006 אישר מנהל מיוחד במסגרת הליכי הפירוק עסקה בין נדיר לבין שפיר שכללה את מכירת הזכויות לכרייה ולחציבה במחצבת כחל. בפברואר 2007 החליטה ועדת הפטור, כהגדרתה לפי תקנה 11 לתקנות, להקצות את מחצבת כחל לשפיר "בשלב זה עד תום שנת 2013 שהנו תום תקופת תוקפה של התכנית התקפה, ולהאריכה, בכפוף להארכת תוקף התכנית עד שנת 2027" וזאת ללא קיומו של מכרז. החלטה זו אושרה ע"י משרד האוצר. 2. העותרות סבורות שיש לבטל את ההחלטה האמורה בהיותה מנוגדת לחוק ובכל מקרה בלתי סבירה. הודגש על ידן שועדת הפטור החליטה בניגוד להמלצת ועדת ביין, ובנוסף ההחלטה ניתנה ללא קיומו של מכרז וללא כל הצדקה. לשם כך הפנו העותרות לתקנה 3(28) לתקנות חובת המכרזים התשנ"ג - 1993 (להלן: "התקנות") המתייחסת ל"התקשרות שלגביה נתקיימו נסיבות מיוחדות ונדירות המצדיקות עשייתה ללא מכרז". לטענתן לא קיימות נסיבות מיוחדות ונדירות במקרה דנא. התוצאה לפיה שפיר זכתה לעבודות בשטח המחצבה עד לשנת 2027 ללא מכרז, הינה תוצאה, שעל פי גישתן פוגעת בשיוויון ובעקרון שלטון החוק וככזאת לא ניתן להסכים עמה. מנגד, נציגת הפרקליטות סבורה שיש להשאיר את החלטת ועדת הפטור על כנה. לגישתה אין פסול ששפיר זכתה בפטור ממכרז לפי תקנה 3(28) - על פי החלטת ועדת הפטור, בעוד נדיר זכתה בפטור לפי תקנה 25(29) - באמצעות ועדה מקצועית בראשותו של כב' השופט ביין. אלו מסלולים נפרדים ובכל מקרה ועדת הפטור לא התעלמה מוועדת ביין. המקרה קשה, וטומן בחובו נסיבות נדירות וחריגות, גם מהטעם שקיימת מחלוקת בדבר סוגיית הבעלות בשטח המחצבה הרלוונטית בין המדינה לבין משפחת אבו רביעה - משיבים 9 עד 12. האחרונים טוענים לבעלות בשטח המחצבה ועל כן לדעתם לא יעלה על הדעת שיוצע מכרז חדש. הם מדגישים כי הגיעו להסדרים עם נדיר ושפיר ועל כן אין להתערב בהחלטת ועדת הפטור. כונס הנכסים שם דגש על ההיבטים הכלכליים של ההסכם בין שפיר ונדיר שאף אושר ע"י בית המשפט המחוזי בהליכי הפירוק. לא ניתן לבטל את המעשה העשוי ולדעתו לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. ב"כ בנק לאומי מבהיר שזכויות נדיר שועבדו כדין לטובת הבנק ושועדת הפטור פעלה על פי שיקולים ענייניים. הבנק, כך נטען, הסתמך על העסקה עם שפיר ושינה את מצבו באופן בלתי הפיך. ב"כ שפיר דוגל במסקנה שהחלטת הועדה סבירה גם מהטעם שבמסגרת הליכי הפירוק והכינוס של נדיר התקיימו הליכים מעין מכרזיים. כל המשיבים טוענים שיש לדחות את העתירות על הסף בשל שיהוי והעדר נקיון כפיים. עמדות הצדדים קוטביות. העותרות מבקשות להורות על ביטול ההחלטה לרבות הפטור מקיומו של מכרז ואילו המשיבים דורשים להותירה על כנה כולל מתן הרשאה לשפיר עד שנת 2027. 3. תהליך המכרז אומץ ע"י המשפט המינהלי ככלי מיישם עקרונות השיוויון בפן החיובי הנלחם נגד שיקולים זרים בפן השלילי. ברם, החיים הכלכליים מורכבים ועל כן לצד החובה לקיים מכרזים נקבעו מצבי פטור על פי דין. כאן מתעוררות סוגיות בדבר סמכותה ושיקול דעתה של ועדת פטור עפ"י חוק חובת המכרזים ותקנותיו וזאת ביחס לועדה המקצועית בראשותו של שופט בדימוס (להלן: "הועדה המקצועית"). ראוי להתייחס לשתי ועדות אלו. סעיף 25(29)(א) הינו בגדר חריג ומתייחס ל"מתן הרשאה נוספת לכרייה ולחציבה של אבן לבעל הרשאה קודמת". תת סעיף ג' מוסיף: "החלטה ליתן פטור לפי פסקה זו תינתן על יסוד המלצה מנומקת, בכתב, של ועדה מקצועית בראשות שופט בדימוס שימנה שר המשפטים, שחברים בה נציג משרד האוצר, היועץ המשפטי למינהל ושני נציגי ציבור שימנה שר האוצר, מהם - אחד לפי הצעת נשיא התאחדות התעשיינים ואחד, רואה חשבון, לפי הצעת נשיא לשכת רואה חשבון בישראל". עינינו הרואות כי הועדה הוגדרה כמקצועית. יעיד על כך הרכב חבריה. יושם אל לב שהפטור יינתן על יסוד המלצת הועדה המקצועית. בשונה, ועדת הפטור ממונה באופן הבא - "המנהל הכללי של משרד האוצר ימנה ועדת פטור בת שלושה חברים, שבין חבריה החשב הכללי או נציגו, וכן היועץ המשפטי של משרד האוצר או נציגו" (תקנה 11). תקנה 3(28) מאפשרת לועדת הפטור להורות על פטור ממכרז אך זאת רק כאשר נתקיימו נסיבות מיוחדות ונדירות המצדיקות זאת. היה והפטור מתייחס לנושא הענקת זכויות במקרקעין, קם הצורך לאישורו של שר האוצר. מצד אחד שיקול דעתה של ועדת הפטור מוגבל ל"נסיבות נדירות ומיוחדות" אך מצד אחר ניתנת לה הזכות ליצוק תוכן למונח האמור. 4. כאן העתירה מתייחסת לשתי הועדות אם כי הסעד המבוקש עניינו החלטת ועדת הפטור. העותרות טוענות שקיימת סתירה בין החלטת הועדה המקצועית לבין החלטת ועדת הפטור במקרה זה, הן מבחינת סמכות והן מבחינת דרך הפעלת שיקול דעת. אם המיקוד הינו בהחלטה למתן פטור ממכרז, סבורני שהחלטת ועדת הפטור אינה סותרת את החלטת הוועדה המקצועית אלא במובן מסוים פוסעת בעקבותיה. בהחלטת הוועדה המקצועית נקבע שעל אף האינטרס הציבורי אין מקום לקיים מכרז משום ש"סיכויי ההצלחה במכרז אינם גבוהים". הטעם בדבר שקיימות תביעות בעלות נוגדות של שבט אבו רביעה ושל המדינה שטרם הוכרעו. המצב של חוסר ודאות יקשה על ניהול המכרז. עוד קבעה הועדה המקצועית שתקופת חוסר הודאות עלולה להמשך עוד מספר שנים ועל כן המליצה על מתן הרשאה נוספת לתקופה של חמש שנים. צא ולמד שעמדת הועדה המקצועית היא שראוי לא לקיים מכרז. הערפל לא התפוגג כלל בתקופה שחלפה ממועד החלטת הועדה המקצועית ועד למתן החלטה של ועדת הפטור. אם כבר חלוף הזמן הוסיף לעוצמת הערפל בשל כניסת גורמים כלכליים נוספים לתמונה. בהיבט המשפטי נדמה שהבעת עמדה ע"י הגורם המקצועי לפיה ראוי שלא לערוך מכרז הגם שלכאורה האינטרס הציבורי דורש זאת, מחזקת את המסקנה שעסקינן בנסיבות מיוחדות ונדירות. תגובת משפחת אבו רביעה לעתירה מלמדת שהם עומדים על זכויותיהם וכאמור התביעה בנושא הבעלות תלוייה ועומדת. יתר על כן, התמונה המצטיירת לפיה משפחת אבו רביעה כרתה הסכמים מסויימים עם נדיר ולאחר מכן עם שפיר מחזקת את ההגיון במתן הרשאה לגורמים אלה לפעול במחצבה בעת הזאת. זאת על רקע ההסכם בין נדיר ושפיר במהלך הליכי פירוק של הראשון שקיבל אישור של בית משפט. ב"כ המדינה הבהירה את עמדת מרשתה, לפיה אין די במחלוקת על בעלות בקרקע כדי ליצור הצדקה גורפת לאי יציאה למכרז בכל מקרה. עם זאת, המקרה כאן שונה. התנהלו מספר הליכים קודמים בבתי משפט בין הטוענים לבעלות. אין מחלוקת כאמור שנכרתו חוזים שונים בין משפחת אבו רביעה לבין נדיר ושפיר. ודוק, אינני קובע עמדה בדבר סיכויי התביעה של משפחת אבו רביעה בבעלות על השטח אלא שנתון זה הינו רלוונטי למקרה זה. לנוכח המחלוקת על הבעלות אין צורך להעניק משקל יתר להשלכות ההסכם שנכרת בין שפיר לבין נדיר על המשיבים. זוהי תשובתי לטענת העותרות שההסכם בין שפיר ונדיר קיבל תוקף של הסדר בבימ"ש בהליכי הפירוק טרם מתן החלטת ועדת הפטור. אי לכך, הצדדים אינם יכולים להסתמך על דבר "שטרם בא לעולם". טענה זו אחוזת הגיון אף אם יש להעניק משקל מסויים למצב שנוצר על מנת להכריע בעתירה זו, אין צורך כאמור להעניק לו משקל רב. בהקשר זה יודגש, שהחלטת ועדת הפטור מתייחסת לסכסוך על הבעלות והמצב בשטח לפיו לא התבצעה כרייה למעלה משנה, הרכוש נטוש והפעילות היחידה במקום הינה של שבט אבו רביעה שגרים באזור. ועדת הפטור ציינה שהחלל בעשייה עלול להשפיע על מצב איכות הסביבה. שיקולים אלה ענייניים המה. כמובן ששיקולים ענייניים אינם מענה לטענה של חוסר סמכות. לו הייתי סבור שועדת הפטור לא היתה מוסמכת לדון בעניין, היה מקום לשקול ביתר אהדה את העתירה. ברם, יש לזכור כי הועדה המקצועית דנה במתן הרשאה נוספת לכרייה ולחציבה לנדיר. תקנה 25(29) עניינה מתן הרשאה נוספת לכרייה ולחציבה של אבן. כאן, השתנו הנסיבות. ועדת הפטור דנה בעניינה של שפיר ולא של נדיר. אין לומר שועדת הפטור היתה מנועה מלדון במתן פטור למכרז לנוכח השתלשלות ההליכים. ועדה זו הינה הגורם המוסמך להעניק פטור כאשר קיימות נסיבות מיוחדות ונדירות. זהו מסלול שמותווה על פי דין. העובדה שזכויותיה של נדיר במחצבה עברו לשפיר על הדרך שנעשתה, מחזקת את המסקנה של מתן פטור ממכרז והענקת הרשאה לשפיר. הליך ההעברה היה מסודר ותחת עינו הפיקוחה של בית המשפט בתיק הפירוק. במובן זה, הקשר בין נדיר ושפיר על רקע המחלוקת על הבעלות והמצב בשטח סלל את הדרך להחלטת ועדת הפטור. כמובן אי קיום מכרז עלול לפגוע בשיוויון. אך לעתים הדין מבכר את הצורך להוציא לפועל ביצוע עבודה מסויימת על קיומו של הליך המכרז. בענייננו, מתעורר חשש אם מכרז היה מניב עשייה או שמא מנגנון ההליך היה גורם לשיתוק. בית משפט זה דן בעתירה כבית משפט מינהלי. משמע, אל לו למלא את תפקידה של הרשות ואף אל לו לתקן כל טעות כאילו מדובר בערעור. המבחן הקובע הוא חוקיות וסבירות החלטת הרשות. כאמור הרשות מוסמכת לדון בעניין ואין לומר שהחלטתה להעניק פטור מלקיים מכרז נופלת מחוץ למתחם הסבירות. החלטת הועדה המקצועית - כהגדרתה בחוק - תומכת במסקנה זו. 5. מבחן הסבירות אינו תומך בתוצאה של ביטול החלטת ועדת הפטור לאי קיום מכרז. אך מנגד, המבחן האמור חושף פגם אחר בהחלטת הוועדה. כוונתי לאורך התקופה. ההרשאה לשפיר עשוייה להשתרע עד שנת 2027 - תקופה של 20 שנה. זוהי תקופה ארוכה ביותר. אם החלטת הועדה המקצועית היוותה אמת מידה למסקנה שניתן להעניק פטור ממכרז במקרה זה, שורת ההגיון מחייבת שהיא מצביעה על חוסר סבירות באורך התקופה שנקבעה ע"י ועדת הפטור. ועדה מקצועית קבעה תקופה של חמש שנים תוך הערכת הזמן הנדרש להביא לפתרון סכסוך הבעלות בין משפחת אבו רביעה לבין המדינה. בעידן המודרני, תקופה של 20 שנה עשוייה להיות רבת שינויים. אומנם יש נתונים שלא משתנים אך קשה לזהותם על ציר הזמן. בכל מקרה, הפער בין חמש שנים לבין עשרים שנה בולט לעין. אינני סבור שחל שינוי בנסיבות בין החלטות שתי הוועדות המצדיק פער של 15 שנה. כפי שהבהרתי לעיל, מסכים אני עם המשותף להחלטות שתי הוועדות, לפיו הנימוק המרכזי המוביל למסקנה שיש להעניק פטור ממכרז הוא אי הוודאות בנושא הבעלות בשטח. על כן יש חשיבות להחלטת הוועדה המקצועית הגם שהיא לא מחייבת. זאת ועוד, הואיל ומדובר בוועדה מקצועית, היה על ועדת הפטור להתייחס לעמדתה ולנמק מדוע היא סוטה ממנה, כאשר שתיהן דנו במתן פטור ממכרז לאותה מחצבה בפער זמן לא רב. החלטה מנהלית ראוייה אמורה להתייחס לכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות חוות דעת של גורם מקצועי. עיון בסכומי העותרות מלמד כי טרוניותן העיקרית מופנית כלפי אורך התקופה. יתרה מזו, הסתייגותן מהחלטת ועדת הפטור עומדת במלוא קומתה בנושא התקופה. למשל, טענת הפגיעה בשוויון מועצמת כאשר מדובר בהחלטה להעניק זכויות לשפיר לתקופה של "דור". אמנם, החלטת ועדת הפטור מתייחסת לשקולים כגון השקעה שעשויה לתמוך במתן הרשאה לתקופה ארוכה, אך עדיין קשה לקבל שתקופה של 20 שנה הינה סבירה. נשאלת השאלה מהי תקופה סבירה? שקלתי לצמצם את התקופה על פי הנקבע בועדת ביין. ברם, נראה שישנו פתרון אחר, שהגם שאינו שונה בהרבה מהתקופה האמורה. יש בו לשקלל בצורה טובה יותר את האינטרסים של הצדדים. כאמור, ועדת הפטור קבעה: "ההקצבה בשלב זה הינה עד תום שנת 2013. בכפוף להארכת תוקף התוכנית החלה על המחצבה תוארך ההרשאה עד שנת 2027". לדעתי, ראוי להגביל את התקופה עד תום שנת 2013. תוצאה זו נותנת ביטוי לעמדת ועדת הפטור ובה בעת מעניקה משקל של ממש להמלצת ועדת ביין. אמנם שתי התקופות אינן חופפות זו לזו, אך מדובר בשוני קטן. אומר זאת בלשון אחרת - לו ועדת הפטור הייתה מעניקה הרשאה עד לשנת 2013 כנראה שלא היה מקום להתערב. כפי שצויין לעיל הנסיבות השתנו ועל כן ועדת הפטור הייתה רשאית שלא לאמץ באופן מלא את עמדת ועדת ביין. מהצד האחר, צמצום התקופה משנת 2027 לשנת 2013 הינו צמצום משמעותי. לגישתי, התוצאה האמורה מונעת הצורך לתפוס בקצוות - ביטול אישור הפטור והתקופה באופן מלא בקצה אחד, וביטול ההחלטה באופן שיהיה צורך לקיים מכרז בשלב זה בקצה האחר. התערבות באופן האמור תורמת ליציבות, על מנת שהצדדים יוכלו כבר עתה לכלכל את צעדיהם תחת האפשרות של קיום דיונים נוספים בפני גורמים מנהליים בשלב זה. לנוכח התוצאה האמורה אין צורך להכריע ולהתייחס לכל נקודות המחלוקת בין הצדדים. טענה אחרונה הדורשת התייחסות היא נושא השיהוי ועימה עמדת המשיבים לפיה העתירה נגועה בחוסר נקיון כפיים. בנושא זה יש בתוצאה המוצעת לצמצם את היריעה. לאמור, ניתן לבחון טענות השיהוי על רקע מסקנתי שלא להתערב באי קיומו של מכרז, אך כן להתערב באורך תקופת ההרשאה. כידוע, טענת השיהוי בהליך המנהלי עומדת על שלוש רגליים: השיהוי האובייקטיבי, השיהוי הסובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. סבורני כי השארת המצב על כנו, לפיו ייתכן ושפיר תזכה לביצוע עבודות במקום עד שנת 2027, וזאת מבלי לקיים מכרז, הינה פגיעה חמורה בשלטון החוק. באשר לתקופת השיהוי, הרי העותרות הגישו עתירתן תוך זמן קצר לאחר שנודע להן על החלטת ועדת הפטור, במסגרתה נקבע לראשונה אורך התקופה. בהתאם, אין בטענות המקדמיות של המשיבות כדי להשפיע על התוצאה. למעלה מן הצורך אבהיר כי גם בחינת הסוגייה של אי קיום הליך מכרז - ללא קשר לתקופת ההרשאה - רצינית דיה כדי להצביע על האפשרות של פגיעה חמורה בשלטון החוק, ומאחר שלא השתכנעתי שהוכח שקיים שיהוי רב במקרה זה סבורני שאין מקום לקבל את טענות הסף גם ביחס לדיון בסוגיית אי קיום מכרז. 6. סוף דבר, הנני מקבל את העתירות באופן שיש לתקן את החלטת ועדת הפטור ולהגביל את ההקצאה עד תום שנת 2013. פרט לכך ההחלטה בתוקף. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ועמדות הצדדים - הנני מחייב את שפיר לשלם לכל אחת מהעותרות הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 12,500 ₪ להיום, ואת משיבים 1-5 כאחד לשלם לכל אחת מהעותרות הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 7,500 ₪ להיום.מכרזכרייה וחציבה