להלן פסק דין בנושא ניהול עסק אחסנה ללא רישיון: פסק דין כב' השופט ז' המר: 1. המשיב מנהל עסק של אינסטלציה, ביוב וכיוצא בכך על מגרש, ברח' המסילה בהרצליה (להלן: המגרש). שני הליכים התנהלו נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה. האחד, כתב-אישום בת"פ 1/3554/99, שהוגש נגדו בגין עיסוק וניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון. מדובר בעסק של אחסנה בשטח שמעל 50 מ' של ציוד אינסטלציה, ביוב וצינורות מתכת ובטון במקום שהוזכר לעיל (להלן: הציוד). ההליך השני - בקשה שהוגשה על-ידי המדינה (ב"ש 23/99), למתן צו הריסה ללא הרשעה, מכוח סעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק). 2. פסק הדין ניתן במאוחד, בשני ההליכים. באשר לעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, הרשיע בית המשפט קמא את המערער, ועל כך אין בפנינו ערעור. באשר לעתירה של המדינה למתן צו הריסה ללא הרשעה בב"ש 23/99, דחה בית-משפט קמא את הבקשה. 3. בית-משפט קמא מנה את הכללים שהתפתחו בפסיקה בהקשר זה: צו הריסה הוא צעד דרסטי וחריף מאין כמוהו; על המדינה להוכיח כי בנסיבות הענין, ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "ענין ציבורי" חשוב; צו כזה ינתן רק במקום ששיקולי "הענין הציבורי" גוברים על השיקולים שמציג המתנגד (עמ' 9 - 10 להכרעת הדין). אליבא דבית-משפט קמא, "הבקשה נסמכת על עצם היות הבניה בלתי-חוקית ועל כך שהשטח הינו שטח ציבורי" (נתון שלגביו לא היתה מחלוקת). "המבקשת לא הביאה כל ראיות באשר לנחיצות מתן צו ההריסה המבוקש ... לא הובא לידיעת בית המשפט האם בכלל קיים, נכון להיום, תכנון כלשהו לגבי השטח הזה", וממילא "לא הוכח כל ענין ציבורי חשוב, אשר בגללו חשוב, דווקא כיום, להרוס את המבנים" (עמ' 10 - 11 להכרעת הדין). בית-משפט קמא מציין שיקולים נוספים כנגד מתן הצו: "לכך יש לצרף גם את השיקולים שמעלה המשיב מצידו ... היינו, כי המבנים קיימים בשטח מזה 22 שנה, כי העירייה היא שנתנה את המגרש לשימושו של המשיב ... וכי מתן צו ההריסה פירושו - גדיעת מטה לחמו ומקור פרנסתו. יצויין גם כי אין המדובר במקרה זה במבני קבע, אלא במכולות ומבנים זמניים שהונחו על הקרקע, ואשר יהיה ניתן לפנותם על נקלה ובמהירות כאשר יתעורר אותו ענין ציבורי ..." (עמ' 11). לפיכך, דחה בית-משפט את הבקשה. על החלטה זו הערעור לפנינו. 4. בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו, טען ב"כ המדינה כי קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, די בהן כדי לבסס את מתן הצו מכוח סעיף 212 לחוק. בית-משפט קמא קבע, כי המגרש שהמשיב מחזיק בו ומנהל עליו את עיסקו הוא בבעלותה הרשומה של עיריית הרצליה, וכי לא ניתנו היתרי בנייה להקמת המבנים המשמשים את המשיב לנהל עיסקו. המשיב גם ניהל את העסק ללא רישיון, כפי שצויין לעיל. עפ"י התב"ע החלה על המקרקעין, ייעודו שטח ציבורי (בין אם שטח ירוק פתוח ובין אם למבני ציבור). גם נתון זה נקבע כממצא עובדתי על-ידי בית-משפט קמא, וכן כי גם בעתיד לא ניתן יהיה לקבל היתר אשר יכשיר, בדיעבד, את המבנים. לדעת המדינה, שגה בית-משפט קמא גם בקביעתו כי העירייה היא שנתנה את המגרש לשימושו של המשיב. 5. לדעת המדינה, בבניה ללא היתר, לצורכי עסק המתנהל ללא רישיון עסק, על מקרקעין המיועדים לצרכי ציבור, ושאף הבעלות בהם היא של הציבור, מתקיים תנאי הדרישה של אינטרס הציבור, וגם חלקה השני של הדרישה, קרי: אינטרס הציבור גובר במקרה זה על אינטרס הפרט. זאת גם "מבלי שהביאה ראיות באשר לנחיצות מתן צו ההריסה המבוקש ובאם קיים תכנון כלשהו לגבי השטח הציבורי ו/או כי בהעדר תוכנית המתייחסת למגרש הציבורי והמבנים מסכלים או מעכבים את מימושה" (סעיף 6 להודעת הערעור). תכליתו של סעיף 212 לחוק, כך לטענת המערערת, הינו "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי וכי הותרת המבנים הבלתי חוקיים על כנם הינה בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר ..." (שם). 6. עוד טוענת המדינה, כי הנימוק שניתן על-ידי בית-משפט קמא לאי מתן הצו (גדיעת מטה לחמו ומקור פרנסתו של המשיב) אינו עולה בקנה אחד עם גזר דינו בת"פ הנ"ל לפיו ציווה על המשיב להפסיק את העיסוק בעסק החל מיום 2.2.03. ב"כ המשיב השיב לטיעון זה, כי המשיב התאים את עסקו לאחסנה של פחות מ- 50 מ"ר, ולכן אינו זקוק עוד לרשיון עסק (עמ' 4- 5 לטיעונים בע"פ). ב"כ המדינה הסכים לדברים ואמר: "לי נמסר לפני כשנתיים לערך כי צו בית המשפט קוים ולא מתנהל שם עסק לא כהלכה" (עמ' 5). 7. ב"כ המשיב טוען, כי המשיב מחזיק במגרש ברשות, למעלה מ- 22 שנה. בעדותו אמר כי "את המגרש נתן לי ראש העיר ומהנדס העיר. הם נתנו לי את המגרש" (עמ' 3 מיום 23.6.02). המשיב ניהל כל אותה תקופה ארוכה את עיסקו באותו מקום, וסיפק שירותים גם לעיריה, כפי שעולה ממספר מכתבים שהוגשו לתיק בית המשפט. במיוחד הפנה ב"כ המשיב למכתב מיום 26.7.99, שבו נאמר: "הנך נדרש בזאת לפנות את: צנורות אביזרים... תוך 30 יום... למרות רצוננו למצוא לכם מגרש חילופי לא נמצא ברשותנו מענה לכך". לדעת ב"כ המשיב, אמירתו של מהנדס העיר החתום על מכתב זה, מאשרת את העובדה כי בעבר קיבל המשיב היתר לשהות במקום, שעל-כן ראתה עצמה העיריה מחויבת למצוא לו מקום חלופי. המדינה, כך לטענת ב"כ המשיב, לא הוכיחה כל אינטרס קונקרטי לפינויו של המשיב, מבחינת ניצול השטח למטרה ציבורית, שעל כן אין מקום להענות לבקשה. 8. אני סבור שדין הערעור להתקבל. א) לא רק שלמשיב אין שום זכות קניינית מוכחת בראיות במגרש עליו הקים את המבנים ללא היתר, אלא שהמגרש שייך לציבור והוא בבעלותה של העיריה; ב) לכל היותר, אפילו לדבריו שלו, זכותו הקניינית במגרש יכולה היתה להגיע לזכות שאילה, לפי סעיף 83 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (שהיא אמנם זכות קניינית), אלא שבהעדר רישומה, ובהעדר מסמך בכתב, לפי סעיף 79 לחוק האמור, לאור תקופתה הבלתי-מוגבלת - אין לה תוקף קנייני; ג) זאת ועוד, אפילו בהנחה שראש עיריה כלשהו בעבר "נתן" למשיב, כדבריו, את המגרש, הרי שלנתינה זו אין שום תוקף משפטי. ראש עיריה אינו מוסמך לחלק את מקרקעי העיריה, לא במתנה ולא בהשאלה, בין בתמורה ובין שלא בתמורה: "הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת, אינה תופסת ובתי המשפט לא יתנו את ידם לאכיפת הבטחה כזאת מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלו ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם על-ידי המחוקק" (בג"ץ 640/78 בוריס קצאן את יוסף הרשטיג חברה לבנין ולהנדסה בע"מ נ' יו"ר המועצה המקומית לתכנון עיר נתניה, פ"ד לד(2) 1). ד) השארת המבנים שנבנו ללא היתר - על כנם, בניגוד לתוכנית מיתאר קיימת, על מקרקעי הציבור שלמשיב אין שום זכות בהם והוא מחזיק בהם חינם ללא שום תמורה, גם בהתחשב במחדלים ובהעלמת העין המתמשכת של העיריה, תהווה "ניגוד זועק לאינטרס הציבור שחוטא לא יצא נשכר", כאמור בע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נב(1) 136. אינטרס הציבור יכול להתבטא גם במצבור של שיקולים כלליים, ולאו דוקא באינטרס פרטני קונקרטי של תכנון מדויק ועכשוי לפיתוח השטח. מחדלי העיריה הראויים לביקורת ולבדיקה, אינם מצדיקים את המשך עומדם של המבנים על מכונם, שהרי השארתם היא מתן גושפנקא להמשך המצב, לפיו נהנה המשיב מן המבנים שהקים שלא כחוק על רכוש הציבור ללא כל תמורה. ה) "גדיעת מטה לחמו" של המשיב, כנימוקו של בית-משפט קמא, אין בו כדי להוות משקל נגד לשיקולים "הציבוריים" שפורטו לעיל. למעשה, אין כל סיבה לגדיעת מטה לחמו. המשיב יכול, ככל עוסק אחר, לשכור או לרכוש מקום אחר, מגרש או מבנה, להמשך ניהול עיסקו. 9. אשר-על-כן, דעתי היא שיש לקבל את הערעור ולהורות על הריסת המבנים המפורטים בבקשה של המערערת. הואיל והמערערת ביקשה, משום מה, להטיל את ההריסה על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, כך אני מציע להורות. עם זאת, לאור מחדלי העבר של העיריה, אני מציע כי הצו לא יבוצע לפני 1.1.07, אלא-אם-כן יהיה צורך מיידי, לפי תוכנית עבודה קונקרטית, להרוס את המבנים קודם לכן. במקרה כזה, תהיה המערערת רשאית לפנות לבית-משפט קמא בבקשה להקדמת ההריסה. ז' המר, שופט כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ- אב"ד: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד כב' השופטת י' שיצר: אני מסכימה. י' שיצר, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט המר לקבל את הערעור ולהורות על הריסת המבנים המפורטים בבקשה של המערערת, הכל כאמור בסעיף 9 לחוות דעתו.רישיון עסקעסק ללא רישיוןאחסנה