עיון בפסיקה הרבה בנושא סמכות עניינית ארנונה הקיימת בתחום מעלה כי הנטייה היא להרחיב את סמכותם העניינית של הגופים המנהליים וליתן לה פרשנות מרחיבה, ובכך ליתן מענה לתכלית החשובה של הבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעתו של דרג מקצועי, מהיר ויעיל. להלן פסק דין בנושא סמכות עניינית ארנונה: פסק דין לפניי בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית והתיישנות. 1. עניינה של התובענה - בקשה למתן פסק דין הצהרתי הנוגע לגובה תשלומי הארנונה ששילם המשיב למבקשת במהלך השנים. 2. המשיב הוא הבעלים של נכס המצוי ברחוב טברסקי 14 בתל אביב, גוש 7107, חלקה 106 (להלן : "הנכס"). 3. לטענת המשיב, החל משנת 1997 - בה הסתיימה השכרת הנכס לצד שלישי, חויב בתשלומי ארנונה מוטעים שנערכו על פי הסיווג של אותו צד ג', הגבוה מסיווגו המקורי של הנכס. כן טוען המשיב כי חויב בארנונה עבור קומת החניה, אשר לאורך 25 חודשים לא הייתה בשימוש עקב שיפוצים. לסיום טוען המשיב, כי החל משנת 2002 חויב בארנונה בגין קומת הגג על פי סיווג של דירת מגורים, על אף שאין גישה לקומה זו ולא נעשה בה שימוש. 4. עתירת המשיב הינה כי בית המשפט יצהיר על סיווג מוטעה של הנכס, על גודל שונה של שטחו ועל כך כי אין בגג הנכס דירת מגורים. עוד מבקש המשיב כי בית המשפט יורה על השבת הכספים ששילם ביתר במהלך השנים. התביעה הוגשה בעת שנקטה המבקשת בהליכי גביה ומונה כונס נכסים למכירת הנכס וגביית החוב שהצטבר- מן התמורה. 4. המבקשת טוענת בבקשתה לסילוק על הסף, כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בסעד ההצהרתי המבוקש, אלא זו נתונה באופן בלעדי למנהל הארנונה, לועדת הערר, ואין הנישום רשאי לפנות לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. 5. המשיב טוען כי הגיש השגה, וכי לא קיבל תשובת המבקשת לה, וכי שנים לאחר מכן הגיש ערר וביקש להיות מוזמן לדיון בו, וכי המבקשת החתימה אותו במסמך על הסכם פשרה, שאין הוא מסכים לתוכנו, וכי התראותיה של המבקשת אליו, ככל שנשלחו, לא הגיעו ליעדן, בהיותו אזרח חו"ל המתגורר באופן קבע בלונדון. 6. לטענתו, ראויה בקשתו להתברר בפני בית משפט אזרחי בהיותה עוסקת לא רק בעניינים טכניים אלא בטענות משפטיות מובהקות, של רשלנות ועשיית עושר שלא במשפט, אשר אינן מצויות בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. עוד מוסיף הוא כי גם הסעדים המבוקשים על ידו אינם הצהרתיים בלבד, אלא גם השבה וצו עשה, שמקומם בבית משפט זה. ולא בבית המשפט לעניינים מנהליים. דיון 7. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר") קובע את דרכי ההשגה על חיוב בארנונה: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו269- לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. ב)... ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". 8. כמו כן, קובע סעיף 6 לאותו חוק: (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת הערר. (ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית משפט לעניינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת החלטת המערער". פרשנותו של סעיף 3 האמור ושאלת חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין הגופים המנהליים סביב נושא הארנונה חזרה והעסיקה את בתי המשפט ואת המחוקק. 9. העמדה העקרונית-מסורתית של הפסיקה הייתה כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או השגה על החלטה כלשהי, אזי אין להיעתר להליכים הבאים לעקפה. הדברים צוינו גם בהקשר לחוק הערר. ר' למשל: בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית-אתא פד"י מו(1) 793; רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4)481. 10. בשנת 1994 תוקן חוק הערר והתווסף סעיף קטן 3(ג), בו נקבע כי דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה, והוא רשאי, ברשות בית המשפט, להעלות בכל הליך משפטי טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. 11. "שאלת היחס בין הליך ההשגה על פי חוק זה, ובין העלאת טענה כנגד השומה בהליך משפטי מושפעת ממספר עקרונות נוגדים . מחד גיסא עניינינו ברשות , אשר נטען כי עשתה שימוש בכוחה הכופה, לשם חיובו ביתר ושלא כדין של נישום... מאידך גיסא, עניינינו, בסופו של דבר בתובע בהליך אזרחי, המגיש תביעת השבה נגד מי שנטל ממנו כסף שלא כדין.....נדבך נוסף , אשר מצא את ביטויו בספרות המשפטיית ובפסיקה, ענינו תיחום סמכותו של מנהל הארנונה, לפי "מבחן העילה" ולא לפי "מבחן הסעד" המקובל במשפט האזרחי." ע"א (תל- אביב-יפו) 2020/05 עירית חולון נגד טלכור ספקי כוח בע"מ). 12. עם זאת, קבעה הפסיקה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית, בשונה מנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות עקרונית וחשיבות ציבורית. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. ראה: ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 ,רע"א 2425/99 לעיל. 13. בכל הנוגע לחלוקת הסמכות שבין בית המשפט האזרחי ובית המשפט לענינים מינהליים, ההלכה היא (רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח') כי תקיפת דרישת תשלום של הרשות מקומה באחרון ותביעות השבה מקומן בבית המשפט האזרחי, לפי סכום התביעה. 14. עיון בפסיקה הרבה הקיימת בתחום מעלה כי הנטייה היא להרחיב את סמכותם העניינית של הגופים המנהליים וליתן לה פרשנות מרחיבה, ובכך ליתן מענה לתכלית החשובה של הבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעתו של דרג מקצועי, מהיר ויעיל. 15. ומהכלל אל הפרט: טענות המשיב בהמרצת הפתיחה הנן טענות עובדתיות וטכניות בעיקרן, הנוגעות לגודל שטחו של הנכס, לסיווגו של הנכס ולטיב השימוש שנעשה בנכס. טענות אלה נמנות עם הטענות אותן ניתן להעלות בהליך ההשגה המנהלית לפי חוק הערר ואין להיזקק להן בערכאות השיפוטיות הרגילות. 16. טענות המשיב אף אינן נכנסות בגדר החריג שנקבע בסעיף 3(ג) לחוק הערר, שהנכנס בגדרו רשאי לפנות בעניינן לבית המשפט האזרחי, שהרי אין המשיב טוען כי אינו המחזיק בנכס. 17. אינני מקבלת את עמדת המשיב, לפיה טענות משפטיות של רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט הן שעומדות במרכז הדיון, שהרי גביית יתר, מכל סוג שהוא, יכולה להקים טענות כאלה. כך- בכל טעות בשטח נכס ניתן לטעון לרשלנות ולגבי כל חיוב בארנונה ניתן להעלות טענה של עשיית עושר. עצם העלאת הטיעונים הללו אין בה, כשלעצמה, כדי להוציא את המקרה מכלל תחולת סעיף 3 לחוק הערר, מקום בו ברור על פני הדברים - כבמקרה דנן - כי הטענה היסודית בבסיס התובענה היא טענה טכנית עובדתית. 18. גם העובדה כי במסגרת התובענה ביקש המשיב את השבת הכספים ששילם עבור הארנונה, אין בה כדי להועיל לו שכן סעד ההשבה אינו עומד בתביעה בפני עצמו, סכומי ההשבה הנתבעים לא הוגדרו ואף לא שולמה אגרה בגינם. התובע הגדיר אמנם את הסעד, כאחד הסעדים המתבקשים בתובענה, אולם גם לו רצה בית המשפט לדון בו, בהיעדר סכומים, מועדי תשלום (לעניין ההתיישנות) ותשלום אגרה, ממילא לא יכול היה לזכות המשיב בסעד זה. 19. המבקש פירט בתביעתו עובדות רבות: כך למשל, נטען על ידו כי הגיש השגה במרץ 1998. באותו חודש, משלא קיבל תשובה, פנה בא כוחו דאז אל המבקשת. לא מצאתי תשובת המבקשת אלא בנובמבר אותה שנה, עת הבטיחה למשיב כי יוזמן לדיון לפני וועדת הערר. ביוני 1999 חתם המשיב על הסכם פשרה לפיו יחויבו קומת המרתף ויחידה נוספת לפי תעריף מלאכה ותעשיה לגבי התקופה שלא נעשה בהן שימוש. בשנת 2001 הודיע המשיב כי הוא מתכחש לחתימתו על ההסכם אשר הוצאה ממנו במרמה. המבקשת אינה מתייחסת לטענותיו העובדתיות של המשיב בנוגע להליכים בהם נקט כדי להשיג על תשלומי הארנונה ששילם. עם זאת, אין חולקין כי טענותיו בנוגע לתשלומי הארנונה ששילם הועלו על הכתב בחילופי המכתבים ונדונו בין הצדדים וכי למשיב היו ידועים הליכי הערר בהם היה עליו לנקוט על פי חוק הערר. 20. כך או אחרת, אם הגיש המשיב השגה בשנת 1997 ועליה ערר, אזי התישנה תביעתו להשבה וממילא הכתובת הנכונה לטענותיו היא בית המשפט לעניינים מנהליים. אם לא מיצה המשיב את הליכי הערר הללו, קל וחומר שאין מקום לשמוע טענותיו בפני בית משפט זה ועליו למצותם תחילה. 18. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין גם מקום להתיר לתובע לתקן את תביעתו על מנת שישום סכומה.טענת המשיב כי לא היה לו יומו בבית המשפט כמו גם טענתו כי פנייתו לבית משפט זה נעשתה כנגד הליכי ההוצאה לפועל שלא הצליח למנעם, אילו- אינן רלוונטיות לעניינינו בשאלת הסמכות העניינית. 19. אכן, אין להתעלם מכך שהסעד של סילוק על הסף מרחיק לכת הוא, אולם בנסיבות העניין ונוכח ההלכה והמדיניות המשפטית כפי שתוארו לעיל, מן הראוי להורות על דחיית התביעה על הסף בהעדר מיצוי הליכי השגה וערר על ידי המשיב. לאור האמור לעיל, הבקשה לדחיית התביעה על הסף מתקבלת. נוכח התוצאה האמורה, מתייתר הצורך בדיון בשאלת ההתיישנות והשיהוי. המשיב ישא בהוצאות המבקשת בסך 2500 ₪ בצירוף מע"מ. הליכי ההוצאה לפועל אשר עוכבו בהסכמה (בש"א 170897/06) יחודשו. סמכות ענייניתארנונה