סמכות עניינית קנסות חניה

להלן החלטה בנושא סמכות עניינית קנסות חניה: החלטה בפניי בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. רקע כמפורט בכתב התביעה, התובע 1 היה הבעלים הרשום של מכונית מס' 5787984, וזאת מתאריך 19.2.95 ועד לתאריך 29.6.00. בחודש יוני ,2005 קבל התובע 1 לביתו מסמך אזהרה מהנתבעת 1, לפיו נתנה "אזהרה בטרם ביצוע בפועל" והודעה על ביצוע פעולה בכוח בגין חוב בסך 2,496.5 ₪. התובע 1 פנה לנתבעת ,1 בבקשה לקבל פירוט באשר לרכב נשוא החוב ומועד דו"ח החניה וכן טען להתיישנות. הנתבעת 1 לא השיבה למכתבו של התובע 1 וביום 30.11.05 נגבה מחשבונם של התובעים בגין קנסות חניה סכום של 1,311.51 ₪. כן הוטל עיקול על חשבונם של התובעים בסך 2,332 ₪ בגין קנסות חניה. לאחר בירור אצל הנתבעות, החליטה הנתבעת 1 להורות על ביטול שני דו"חות חניה שנרשמו לרכב נשוא לוחית רישוי מס' 7154108 , לאחר שהתברר כי התובע 1, אינו הבעלים של הרכב הנ"ל. לטענת התובע 1, הנתבעות לא שלחו לו דו"חות חניה בנוגע לרכבו, בדואר רשום והנתבעות אף טרם המציאו לתובעים, צילום מאישור על משלוחם של הדו"חות בדואר רשום. עוד נטען, כי העבירות התיישנו ולא היה מקום לפעול לגביית קנסות בנוסף, נטען כי הנתבעות זלזלו בתובעים, נהגו כלפיהם בחוסר יושר ובחוסר תום לב וגרמו לעוגמת נפש. כן נטען, כי הנתבעות פעלו בזדון או בחוסר אכפתיות או ברשלנות וכי הנתבעת 1 אחראית כמעביד וכשולח למעשיה ומחדליה של הנתבעת 2. בתביעה זו מבקשים התובעים כי בית המשפט יצהיר, כי התובע 1 אינו חייב לנתבעת 1 סכום כלשהו בגין קנסות בתיק העירייה בגין עבירות חניה מתאריכים 7.10.99, 5.10.99, 16.10.99 ו- 5.11.99 ושהעבירות דנן התיישנו. כן מבוקש להצהיר כי הנתבעת 1 ניסתה, שלא כדין, לגבות מהתובע 1 קנסות שלא הגיעו ממנו אלא מאדם אחר, ולהורות על הסרת העיקול במכונית התובעים. בנוסף, מבוקש לחייב את הנתבעת 1 להשיב לתובעים הסך של 1,311.5 ₪ שנגבו מהם עוד ביום 30.11.05 ולחייב את הנתבעות לשלם לתובעים סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות וסך של 20,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש, הטרדה והכפשת התובעים. מכאן התביעה שבפניי. עמדת הנתבעות לטענת הנתבעות, הסמכות לדון בעבירות לפי פקודת העיריות מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד- 1984. לפיכך, כל השגה על הרשעת התובע 1 בעבירות אלה, צריכה לשיטת הנתבעות, להיות נידונה אך ורק בפני בית משפט לעניינים מקומיים בלבד, או בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על בתי המשפט המקומיים. עוד טוענות הנתבעות, כי התובעים מבקשים למעשה להכריז על בטלותם של הדו"חות, היינו הסעד המתבקש במסגרת התביעה דנן הוא אזרחי, חרף העובדה כי המדובר בהליך פלילי במהותו. כן מתבססות הנתבעות על ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל אביב ואח', תק-על 2005(4), 2467 (להלן: "פס"ד וקס"), בו נפסק כי הדרך לתקוף את חוקיותם של קנסות ודו"חות החניה, היא בדרך של הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מקומיים. מכאן, גורסות הנתבעות, כי טרם הדיון בטענות התובעים לנזקים, שכביכול נגרמו להם עקב הליכי גביית הקנסות של ארבעת דו"חות החניה, נדרשת קביעה של בית משפט לעניינים מקומיים לגבי תוקפם/התיישנותם של אותם הדו"חות והאם נשלחו לתובע 1 כדין. באשר לתביעת התובעים, להשיב להם סכומים ששולמו על ידם, הרי שחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב-1982 סעיף 229 שם, קובע, כי שעה ששולם הקנס, הדרך היחידה להשבת סכום הקנס, היא על דרך ביטול הודעת תשלום הקנס. הסמכות לביטול הודעת תשלום הקנס, נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים. מכאן סבורות הנתבעות, שעל התובעים לעתור לביטול הדו"חות לבית משפט לעניינים מקומיים, במידה ותתקבל בקשתם ניתן יהיה להשיב להם את סכום הקנסות. באשר לבקשה להצהיר כי הנתבעת 1 ניסתה שלא כדין לגבות מהתובע 1 קנסות שלא הגיעו ממנו אלא מאדם אחר : לטענת הנתבעות ביטל ה"תובע המוסמך" בנתבעת 1 את שני הדו"חות, והפחית את סכום הקנסות מהחוב הכולל, במסגרת תיק האכיפה, ולפיכך הסעד ההצהרתי המבוקש הינו סעד אקדמי, ונועד "לאשרר" את החלטת התובע העירוני והסמכות בעניין מסורה לתובע העירוני, או לבית משפט לעניינים מקומיים. באשר לדרישה לפיצוי בגין ביטול שני הדו"חות, טוענות הנתבעות כי הליכי הגבייה ננקטו באופן מרוכז בגין כל הדו"חות. משעה ששני הדו"חות בוטלו והקנסות בגינם לא נגבו מהתובע 1, הרי דרישתו להשבה של הקנסות שלא נגבו - מחוסרת בסיס. תגובת התובעים מנגד, טוענים התובעים, כי את תביעת התובעת 2 נגד הנתבעת 1, אין מקום לסלק על הסף שכן התובעת 2 לא עברה עבירת חניה ולא חויבה בקנס וזו זכאית לתבוע את נזקיה בתביעה נזיקית. במידה ובית משפט זה יזדקק לעניינים של בית משפט אחר לצורך הכרעה בתביעת התובעת 2 הרי שהוא זכאי לעשות זאת מכוח סמכותו הנגררת הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984 . עוד נטען, כי אף תביעת התובעת 2 כנגד הנתבעת 2, הינה תביעה נזיקית ומשלא נטענה כל טענה כי התובעת 2 קבלה דו"חות חנייה ושנקנסה בגינם, לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. זאת ועוד, אין לסלק את תביעת התובעת 2 כנגד הנתבעת 1 בגין אחריותה כמעביד ושולח למעשי ומחדלי הנתבעת 2. עוד טוענים התובעים, כי אמנם חלק מתביעת התובע 1 היא בסמכותו של בית משפט לעניינים מקומיים. אולם, לדידם שאלת אי המצאת הדו"חות לתובע 1 והתיישנותם, היא שאלה שהכרעתה דרושה לבירור התביעה הנזיקית ולפיכך בית משפט זה מוסמך להכריע בה בגררה. באשר לשני דו"חות החניה, אשר שויכו בטעות לתובע 1, טוענים התובעים, כי מאחר ואין קשר בין הדו"חות לתובע ,1 ואין מחלוקת בין הצדדים ששני הדו"חות שויכו בטעות לתובע, אין מקום להעביר את הדיון בעניין לבית משפט לעניינים מקומיים. זאת ועוד, הסעד ההצהרתי איננו "אקדמי" ולא נועד "לאשרר" את החלטת התובע העירוני. בתשובה לתגובה טוענות הנתבעות, כי אין המדובר בשאלה המתעוררת בדרך אגב אלא בסעד ראשי ומרכזי ממנו נגזרים הסעדים המנויים בתביעה וכי אין בתביעת הפיצויים ובצירוף התובעת 2 לכתב התביעה כדי להתגבר על מחסום הסמכות העניינית. דיון טענת חוסר סמכות עניינית סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע כהאי לישנא: "55. הסמכות (א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם. (ב) ..... (ג) ....." בענייננו, עותר התובע לסעד הצהרתי לפיו התובע 1 אינו חייב לנתבעת 1 סכום כלשהו בגין קנסות בתיק העירייה 310114 בגין 4 עבירות חניה וכי עבירות אלו התיישנו. כן מבוקש להצהיר, כי הנתבעת 1 ניסתה שלא כדין לגבות מהתובע 1 קנסות שלא הגיעו ממנו, אלא מאדם אחר ולהורות על הסרת עיקול מכוניתם של התובעים. כן מבוקש להורות לנתבעת 1 להשיב לתובעים הסך של 1,311.50 ₪ שנגבו מהם לרבות חיוב הנתבעות בהוצאות ועוגמת נפש. השאלה במקרה דנן היא: היכן צריכה לידון תביעת התובעים, הנוגעת להצהרה כי התובע 1 אינו חייב לנתבעת 1 כל חוב בגין הקנסות וטענות להתיישנות העבירות, לרבות הצהרה כי הנתבעת 1 ניסתה לגבות שלא כדין קנסות אשר אינם קשורים לתובע 1 לרבות השבה של סכומים אשר נגבו ? שאלת הסמכות העניינית נידונה בפס"ד וקס לעיל. בסעיף 5 לפסק הדין נקבע כדלקמן: "5. ......בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי- לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הוא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי." (ההדגשה שלי - נ.ג.) בה"פ 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב (פורסם באתר נבו) (להלן: "פס"ד מנדלוביץ") בית המשפט ערך אבחנה בין שלוש טענות שונות, המועלות בתביעות הנוגעות לדו"חות חניה: טענה אחת הינה ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום, היינו דו"ח החניה, טענה שניה היא להתיישנות העבירה וטענה שלישית היא להתיישנות העונש (הקנס). עוד נקבע בפס"ד מנדלוביץ כי האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום בירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית משפט לענינים מקומיים), היא בין הטענות הראשונה והשניה לבין הטענה השלישית, כפי שפורטו לעיל. ביטול פסק הדין , נשוא כתב האישום (הדו"ח) כפי שנקבע בפס"ד מנדלוביץ, כאשר נעברת עבירת חניה על פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום הקנס (דו"ח החניה) לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה, או להודיע על רצונו להישפט על העבירה בבית המשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ תשמ"ב- 1982). בהתאם לסעיף 229(ח2) לחסד"פ תשמ"ב- 1982: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". במקרה שבפניי, מהעובדות כפי שעלו בכתב התביעה, בשל אי תשלום הקנסות נגבה מחשבונם של התובעים לפי עיקול של הנתבעת 1 בגין קנסות החניה סך של 1,311.51 ₪. כן עוקל הסך של 2,332 ₪ בחשבונם של התובעים. בפס"ד מנדלוביץ נקבע כי ".....בקשה לביטול פסק הדין, היינו הדו"ח, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בענינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. כאשר מדובר בעבירות על פי חוקי העזר העירוניים, בית משפט זה הוא בית המשפט לענינים מקומיים, על פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984..." מן האמור לעיל עולה, כי תביעתו של התובע לצו הצהרתי לפיו אינו חייב לנתבעת 1 סכום כלשהו בגין קנסות בגין ארבעת דו"חות חניה (כמפורט בסעיף 19א. (1) לכתב התביעה), דהיינו הסמכות העניינית לדון בתביעה לביטול ארבעת הדו"חות מוקנית לבית המשפט לעניינים מקומיים, ולא לבית המשפט השלום. טענת התובע להתיישנות העבירה התובע טוען להתיישנות ארבעת הדו"חות (כמפורט בסעיף 19א. (2) לכתב התביעה). טענת התובעים להתיישנות העבירה, הואיל והתובע 1 לא קיבל כל הודעה כנדרש על פי הדין בדבר הדו"ח, יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולפיכך אף מקומה של טענה זו להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים. כך אף בעניין עתירת התובעים, להסרת העיקול במכונית מס' רישוי 8972720 של התובעים. עתירה זו של התובעים (הנטענת בסעיף 19ב. לכתב התביעה) יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולפיכך מקומה בבית המשפט לעניינים מקומיים. באשר לעתירת התובעים, לחייב את הנתבעת 1 להשיב לתובעים הסך של 1,311.50 ₪ אשר נגבו מהם (כמפורט בסעיף 19ג. לכתב התביעה), הרי רק במידה ותבוטל הודעת הקנס אשר בגינו חייבו התובעים, ניתן יהא להשיב להם את הסכום ששולם על ידם. הואיל והסמכות לביטולה של הודעת הקנס, נתונה לבית משפט לעניינים מקומיים, על התובעים לעתור לבית משפט לעניינים מקומיים לביטול הדו"חות. היה ואכן יבוטלו הדו"חות, במסגרת ההליך בבית משפט לעניינים מקומיים, ניתן יהיה להשיב לתובעים את סכום הקנסות. אשר לעתירת התובעים, להצהרה כי הנתבעת 1 ניסתה שלא כדין לגבות מהתובע 1 קנסות שלא הגיעו ממנו אלא מאדם אחר, ואף עוקלו שלא כדין חשבונות התובעים בגין קנסות אלה (סעיף 19א. (2) לכתב התביעה), הרי, כפי הנטען בכתב התביעה, ביטול הדו"חות נעשה על ידי הנתבעת 1. לפיכך, ככל שהתובע 1 מעוניין להשיג על החלטת הנתבעת 1 , הדרך הנכונה בה עליו לנקוט, הינהעליו לפנות בעניין לבית משפט לעניינים מקומיים, כפי שנקבע בסעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב, התשמ"ב-1982. באשר לטענות התובעים, לנזקים אשר נגרמו להם בשל ההליך אשר התנהל על ידי הנתבעות, הרי שטרם דיון בטענות התובעים לגבי נזקים שכביכול נגרמו להם עקב הליכי גביית הקנסות, נדרשת קביעה של בית המשפט לעניינים מקומיים באשר לתוקפם/התיישנותם של הדו"חות. רק אם ייקבע בבית משפט לעניינים מקומיים, כי יש לבטל את הדו"חות וכי הנתבעת 1 ניסתה שלא כדין לגבות מהתובע 1 קנסות או לחילופין כי ארבעת עבירות החניה התיישנו, יוכלו התובעים להעלות טענות נזיקיות כנגד הנתבעות. סיכום מכל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את התביעה על הסף, מחוסר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בה. ישיבת יום 12/4/07 בטלה בזה. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעות בהליך דנן,בסך 3,000₪ בצירוף מע"מ.סמכות ענייניתקנסחניה