נטען שמשיבים 3 ו- 4 השיגו היתר בניה מהוועדה המקומית לתכנון ובניה בבאר שבע ועיריית באר שבע - בדרכים לא כשרות. להלן פסק דין בנושא עתירה בנושא היתר בניה: פסק דין 1. העותרים הינם חלק מבעלי חנויות במרכז המסחרי גילת בבאר שבע. מרכז המסחרי גילת הינו בית משותף המורכב משלושה בניינים שונים. בשנת 1994, רכשה משיבה 3, באמצעות בעליה הוא משיב 4, בית קולנוע שהיה קיים במרכז המסחרי גילת. במקום בית הקולנוע נבנה בניין קומות המכיל 223 יחידות מגורים משרדים וחנויות. בקשר לבניה האמורה, מטיחים העותרים האשמות קשות ביותר נגד משיבים 3 ו- 4. נטען שמשיבים 3 ו- 4 השיגו את היתר הבניה ממשיבות 1 ו- 2 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה בבאר שבע ועיריית באר שבע - בדרכים לא כשרות. העותרים אף הגדילו לטעון שעסקינן ב"פרשה שלא היתה כמוה במדינת ישראל מבחינת חומרת כשלונן של הרשויות". בעתירה זו מבקשים העותרים לחייב את משיבות 1 ו- 2 לאכוף את דיני התכנון והבניה כלפי משיבים 3 ו- 4 ולחייבם להעמיד אותם לדין. עתירה זו הוגשה בשלהי שנת 2004. הדיון התעכב, בין היתר, בשל הליך אחר (להלן: "העתירה האחרת") שהתנהל בין העותרים לבין משיבות 1 ו- 3, בבית משפט זה בפני כב' סגנית הנשיא ר.אבידע. בעתירה האחרת דרשו העותרים לבטל את התוכנית הרלוונטית לבניין וכן עתרו נגד החלטת ועדת הערר. לטענת העותרים, הליכי התכנון התאפיינו בהתעלמות מדרישות הדין, למשל מבלי שמשיבה 3 טרחה לקבל הסכמת הנוגעים בדבר, לרבות העותרים. העתירה האחרת נדחתה, בין היתר, בשל טענת שיהוי (עת"מ (ב"ש) 358/04). ערעורם של העותרים על פסק הדין האמור, נדחה על ידי בית המשפט העליון (עע"ם 4768/05, גדליהו מרי ו - 25 אחרים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה באר-שבע ואח' - מתאריך 29.3.06). בהליך דנא הציגו העותרים את טענותיהם בשפע. העתירה המנהלית המונחת בפני משתרעת על 38 עמודים והשלמת הטיעון משתרעת על 42 עמודים. לשם השוואה, השלמת הטיעון של משיבות 1 ו- 2 מתפרשת על שני עמודים. ברם, כפי שקורה לא פעם בהכרעה שיפוטית, ניתן ואף נכון להתמקד במספר מצומצם של טענות עיקריות כדי לפסוק בסכסוך הצדדים. 2. עיון בחומר מלמד שבפני העותרים עומדים שלושה מכשולים. האחד, הסעד המבוקש על ידם בהליך דנא; השני, אי מיצוי ההליכים המנהליים על ידי העותרים טרם פנייתם לבית משפט זה; השלישי החלטת משיבות 1 ו - 2 נשוא העתירה. בעתירה הנדונה דרשו העותרים שבית המשפט המנהלי יחייב את משיבות 1 ו - 2 לאכוף את דיני התכנון והבניה "בהתאם לסמכויותהן כקבוע בהוראות פרק י' לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965". דרישה זו כה צודקת שהיא למעשה מיותרת. ברי שעל העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה למלא אחר דרישות החוק. מכאן יש חשיבות לבחינת הפירוט והדרישה קרי באיזו הפרה נקודתית מדובר. העותרים מבקשים ממשיבות 1 ו- 2 להעמיד לדין את משיבים 3 ו - 4 בגין עבירה על דיני התכנון והבניה. בית המשפט המנהלי מתבקש איפוא לחייב את משיבות 1 ו- 2 להגיש כתב אישום נגד משיבים 3 ו- 4. כפי שציין ב"כ משיבות 1 ו- 2, בקשה כזו הינה בעייתית על פניה. ישנם מצבים בהם הדין מאפשר לבית משפט לחייב את נציג המדינה להגיש כתב אישום. דוגמה לכך הינה - שופט חוקר על פי חוק חקירת סיבות המוות, התשי"ח - 1958. דין זה קובע שבית משפט השלום מוסמך להורות על צו אישום, כלומר מתן הוראה לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום. אף ישנן שיטות משפטיות זרות כגון צרפת בהן שופט חוקר הוא הממונה על הליך החקירה הפלילית לרבות מתן צווי אישום. ואולם תנאי למתן הוראה לפתיחת הליכי משפט הוא קיומה של החקירה. כתב האישום עומד בנקודת האמצע בין החקירה לבין ההכרעה. המשפט הפלילי בנוי על עיקרון של הגנה על זכויות הנאשם, הוא הפרט העומד מול רשויות המדינה. זכותו של נאשם שעניינו יחקר טרם יוגש כתב אישום נגדו. זכותו של נאשם שגורם החקירה ישמע את גירסתו טרם יוחלט להעביר את החקירה להיכל המשפט. סעיף 32 לחוק חקירות סיבות המוות מסמיך את השופט החוקר להורות על מתן צו אישום "ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו". זכות השימוע בהליך הפלילי בעלת עוצמה מיוחדת. חשוד ונחקר רשאים לשתוק, אך חובת המדינה להעניק להם במה להשמיע את גירסתם. בבוא עותר בדרישה לבית המשפט המנהלי לפיה תחוייב הרשות הציבורית להגיש כתב אישום נגד פלוני, מחובתו של בית המשפט לשמור על כללי ההגינות והסבירות. בנושא זה עקרונות המשפט הפלילי והמנהלי משתלבים זה בזה וקובעים שלא יינתן צו אישום ללא חקירה. בענייננו לא התנהלה חקירה. לגישת העותרים חסר זה אינו משמעותי. ב"כ משיבות 1 ו- 2 טען בתגובתו לעתירה, שלכל היותר מוסמך בית משפט זה להורות על חקירת תלונת העותרים. תשובת העותרים הייתה "שבחומר המצוי בפני בית משפט הנכבד די והותר לשם הגשת כתב אישום". מהעתירה כפי שהוגשה עולה שעמדת העותרים היא שהחומר שהציגו מבסס כנדרש את המסקנה שראוי להגיש כתב אישום נגד משיבים 3 ו- 4. הביטחון הסובייקטיבי של העותרים בצדקת דרכם אינו כמובן תחליף לנקיטת סדרי דין נאותים כגון ניהול חקירה ראוי. קבלת עמדת העותרים לפיה יש לעבור באופן מידי לשלב המשפט וזאת מבלי לאפשר לגורמים המוסמכים לשקול את הדבר לאחר מיצוי החקירה תפגע בזכויות היסוד של משיבים 3 ו- 4. בהתאם לא ניתן להעתר לבקשת העותרים להורות על הגשת כתב אישום נגד משיבים 3 ו- 4. 3. המכשול השני שעומד לרועץ בדרך העותרים הוא אי מיצוי האפיק המנהלי טרם פנייתם לבית משפט. טענה זו בעלת שני ראשים. הראש הראשון יתואר במסגרת המכשול השלישי. הראש השני הוא העדר התייחסות לסעיף 28 לחוק התכנון והבניה הקובע: "הועדה המחוזית רשאית להורות בכתב לועדה מקומית לעשות את כל הדרוש למילוי התפקידים המוטלים על הועדה המקומית בחוק זה או על פיו, הן בדרך כלל והן בקשר למקום מסויים". במקרה זה טוענים העותרים שהועדה המקומית לא מילאה את תפקידה. סעיף 28 משכילנו שקיימת הררכיה מנהלית בדיני התכנון והבנייה. הועדה המחוזית עומדת מעל הועדה המקומית. תפקידה של הראשונה, בין היתר, לפקח על השניה. משהגיעו העותרים למסקנה שהועדה המקומית טעתה בהחלטתה שלא להגיש כתב אישום נגד משיבים 3 ו- 4, רשאים היו העותרים לפנות לועדה המחוזית. ייתכן ופניה כזו היתה מביאה לכך שהועדה המחוזית היתה מורה לועדה המקומית לנהוג אחרת. תוצאה זו מצביעה לכאורה על כך שהפנייה לבית המשפט היתה מוקדמת. כלל חשוב במשפט הציבורי הוא מיצוי האפיק המנהלי טרם יפנה העותר לבית משפט. בל נשכח שתפקידו של בית המשפט המנהלי הינו לבחון את התנהגות הרשות. אל לבית המשפט המנהלי להחליף את הרשות אלא עליו לשמש גורם מפקח. מכאן הפסול בדילוג על "ערכאה מנהלית" וכניסה חפוזה לשערי בית המשפט. בעניין קני בתים, קבע בית המשפט העליון "סעיף 28 לחוק... נועד להעניק לועדה המחוזית כלים וכוחות אפקטיביים, לשם פיקוח והתערבות, במקרה שהועדה המקומית אינה מקיימת את חובתה האמורה" (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד מו (5) 727). בעניין אחר הדומה למקרה שלנו פסק בית המשפט המחוזי בנצרת מפי כב' השופט אמינוף שדין העתירה להדחות בשל אי פניה לועדה המחוזית, וזאת על בסיס סעיף 28 לחוק התכנון והבנייה (בש"א (נצרת) 3336/01 יוגב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גולן). להשקפתי, כלל חשוב הוא מיצוי ההליך המנהלי טרם פניה לבית המשפט המנהלי. עם זאת יש מקום להבחין בין מצב בו החוק מתווה דרך השגה מפורשת לפיה על צד שאינו שבע רצון מהחלטה של גורם מנהלי אחד לפנות לגורם מנהלי אחר לבין מצב שאין כל הוראה מפורשת כאמור. במצב האחרון שיקול דעתו של בית המשפט המנהלי יהא רחב יותר מהמצב הראשון. כאשר החוק קובע סדרי דין מפורשים לא ניתן להתעלם מהם. לעומת זאת כאשר הפניה לגורם מנהלי אחר נובעת מהוראה כללית דוגמת סעיף 28 לחוק התכנון והבנייה רשאי, ולטעמי אף יטה, בית משפט לראות בפניה ישירה אליו כמעין מחדל אך במקרים מתאימים אף רשאי בית משפט תוך איזון בין כללים מנהליים שונים להגיע לתוצאה אחרת, ולדון לגופו של ענין. הנפקות של האמור לענייננו תדרש בהמשך. 4. המכשול השלישי שעומד בדרכם של העותרים נסוב סביב החלטת משיבות 1 ו- 2 נשוא העתירה. העותרים פנו למשיבות 1 ו- 2 תוך דרישה, בין היתר, שיוגשו כתבי אישום נגד משיבים 3 ו- 4. כמענה לבקשה זו, כך כתב ב"כ העירייה: "הריני להודיעך, כי עפ"י החלטת היועץ המשפטי לעיריה, בשלב זה, דהיינו, טרם התקבלו תוצאות בדיקה ו/או חקירה של כל הגופים אליהם פניתם, לא תפעל העיריה להגשת כתבי אישום ו/או צווים אחרים כנגד בעל החברה ואח' " (נספח לו' לעתירה). החלטה זו הינה הבסיס לתקיפת העותרים את משיבות 1 ו- 2. כדברי ב"כ העותרים "זוהי למעשה ההחלטה שכנגדה מכוונת עתירה זו" (סעיף 83 לכתב העתירה). ישנה חשיבות רבה לתוכן ההחלטה נשוא התקיפה המינהלית. בל נשכח שככל שמדובר בעירייה למשל, הסמכות להגיש עתירה קמה מכח הסתייגות מהחלטה שניתנה על ידה (ראה סעיף 5 (1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000). מכאן, יש לבחון היטב את תוכן ההחלטה נשוא העתירה. יושם אל לב כי העירייה לא דחתה את בקשת העותרים להגשת כתבי אישום נגד המשיבים 3 ו- 4 אלא קבעה שטרם הבשילה השעה להכרעה כזו. העירייה הודיעה שהיא מעוניינת לקבל את תוצאות הבדיקות והחקירות של הגופים האחראים אליהם פנו העותרים. על פני הדברים עמדה זו אינה נופלת מחוץ למתחם הסבירות. העותרים מדגישים שהמשיבות 1 ו- 2 אמורות להחליט על הגשת כתבי אישום בתחום המסויים של המשפט הרלוונטי לעתירה. ואולם אין בכך לפסול נכונות לקבל נתונים מגורמי חקירה אחרים. הרי נוהל מושרש הוא שהפרקליטות אינה מגישה כתבי אישום עד למיצוי החקירה ע"י המשטרה, לפעמים גם לא עד למיצוי החקירה ע"י גורמים אחרים, כגון האחראים על המשמעת במגזר הציבורי. לא מדובר במקרה בו הודיעו המשיבות 1 ו- 2 הודיעו שבכוונתן להמתין תקופה בלתי מוגבלת. יודגש שהעותרים לא פנו מחדש במכתב לקבלת מסגרת זמן למשל. פן נוסף של החלטה נשוא העתירה שפועל נגד העותרים הינו שלא נדחתה בקשת העותרים להגשת כתבי אישום אלא כאמור, המשיבות 1 ו- 2 הודיעו שיש מקום להמתין עד לקבלת תוצאות החקירה השונות. עניין זה מלמד פעם נוספת בהקשר קצת אחר שעתירה זו לא הבשילה במועד הגשתה. ושוב העתירה לבית משפט המנהלי אינה הולמת את הכלל של אי מיצוי האפיק המנהלי. האמור עשוי להוביל למסקנה שדין העתירה להדחות. ואולם, שיקולי בית המשפט המינהלי לעתים הינם מעשיים. חלף לא מעט זמן ממועד הגשת העתירה, בין היתר, בשל סיבות שפירטתי בתחילת פסק הדין. הכוונה למתן פסק דינה של כב' ס.הנשיא השופטת אבידע, בבית המשפט המנהלי ופסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש עליו. בערעור (עע"ם 4768/05 גדליהו מרי ו- 25 אח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה באר-שבע והר נשגב השקעות בנייה ופיתוח בע"מ) אישר בית המשפט העליון את פסק דינה האמור של כב' ס.הנשיא השופטת אבידע. בעתירה שהוגשה, נדרש בית המשפט המנהלי לבטל תכנית תשריט חלוקה והיתר בנייה שניתן לביצוע התכנית במרכז גילת וכן להתייחס להחלטת ועדת הערר שסירבה לבטל את היתר הבנייה שניתן להר נשגב בע"מ על מנת לבנות את הבניין שנבנה במקום בית הקולנוע - אותם הנכסים שהינם נושא לדיון כאן. בית המשפט המנהלי דחה את העתירה. כאמור, בית המשפט העליון אישר תוצאה זו תוך קבלת קביעת בית המשפט המנהלי שהעתירה לוקה בשיהוי. כידוע, טענת השיהוי בעתירה מינהלית נבחנת על פי שלושה פרמטרים - שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי ופגיעה חמורה בשלטון החוק. באשר לאחרון, והוא המרכיב הרלוונטי לענייננו, כתבה כב' השופטת פרוקצ'יה: "ומעבר לכל אלה, ועל פני הדברים, המערערים לא הצביעו על ליקויים חמורים, שורשיים, היורדים למהות הליכי התכנון שנתקיימו במקרה זה, העשויים לפגום פגימה עמוקה בתפיסת שלטון החוק". אימרה זו מוציאה את העוקץ במובן מסויים מדברי העותרים שעסקינן "בפרשה שלא היתה כמוה במדינת ישראל מבחינת כשלונן של הרשויות". לצד זה, הקביעה של בית המשפט העליון הינה בגדר של על פני הדברים ובוחנת קיומה של פגיעה חמורה בשלטון החוק, להבדיל מפגיעה סתם. העולה מן המקובץ, לרבות תוכן ההחלטה נשוא העתירה, השתלשלות ההליכים ושיקולים מעשיים, כי ראוי שלא למנוע מהמשיבות 1 ו- 2 למצות את בדיקת התלונה, ולאפשר להן לגבש עמדה סופית בדבר בקשת העותרים. לנוכח הזמן שחלף ואף מטעמי יעילות, נדמה שנכון יהא לציין, בכפוף להגשת מכתב תלונה נוסף מטעם העותרים - וכדי למנוע אי הבנה בדבר עמדתם - שפסק דין זה אינו קובע שהמשיבות 1 ו- 2 פטורות מלבדוק את התלונה. ההפך הוא הנכון, עליהן לסיים את המלאכה. אין בכך הבעת עמדה בדבר תוצאות הבדיקה וכמובן אין באמור כדי להביא לויתור על כל טענה דיונית או מהותית שעומדת לטובת משיבים 3 ו- 4. המעניין הוא שתוצאה זו, של המשך בדיקת התלונה, הינה מעין נקודת מפגש בין עמדות חלופיות של העותרים ושל משיבות 1 ו - 2. 5. סוף דבר ובהתאם לאמור, הנני מורה על דחיית העתירה. בנסיבות העניין על נימוקי פסק הדין, הנני מחייב את העותרים לשלם הן למשיבות 1 ו- 2, והן למשיבים 3 ו- 4 סך של 6,000 ש"ח להיום. בניההיתר בניה