חוק חופש המידע קובע את זכותו של אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית (סעיף 1 לחוק). יחד עם זאת החוק מסייג זכות זו וקובע כי במקרים מסוימים מנועה הרשות או פטורה ממסירת המידע המבוקש לידי האזרח. הזכות לקבלת מידע משקפת את התפיסה הבסיסית במשטר הדמוקרטי לפיה המידע במהותו שייך לציבור (עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (2006)). כלל בסיסי זה מעוגן בחוק חופש המידע ותכליותיו נדונו ונבחנו בהרחבה בפסיקה ובספרות משפטית ענפה. לכן, לא ראיתי טעם לשוב ולהידרש לכך, ודי אם אצטט את דברי ההסבר להצעת החוק המבטאים את התפיסה הדמוקרטית שבבסיס החוק: "הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי. היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של אדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון...הסדרה סטטוטורית של הזכות למידע על סייגיה וחריגיה תגבש באופן מרוכז וברור יותר את גבולותיה, תסייע לשינוי קוויה חשיבה המקובלים בקרב הרשויות הלכה למעשה ותחייב הקצאת משאבים למימושה של הזכות" (עמ' 397 לדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997, ה"ח 2630). בהתאם לתפיסה זו קבע בית המשפט העליון כי מבין תכליות החוק ניכר כי המרכזית שבהן היא "מתן כלים לאזרח לקיים בקרה על רשויות השלטון ועל מעשיהן ומחדליהן, כדי ולהבטיח כיבודם על ערכים דמוקרטיים וחברתיים" (עע"מ 7678/16 רביב דרוקר נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה (7.8.17), וההפניות שם). וכך גם בענייננו, התרשמתי מטרת העותר מתיישבת עם התכלית המרכזית שבבסיס חוק חופש המידע, שכן בבסיס הבקשה העותר מעוניין לקבל את המידע על מנת לפקח על פעולות החקירה של הרשות לניירות ערך, לבקר אותן ולבצע הליכי אכיפה פרטית להגשמת הוראות חוק ניירות ערך. ##האם יש מגבלות לחופש המידע ?## הזכות לקבלת המידע הציבורי, חשובה ורחבה ככל שתהיה, אינה בלתי מוגבלת. בדומה לזכויות אחרות בשיטת משפטנו מדובר בזכות יחסית הנבחנת למול זכויות, עקרונות ואינטרסים ציבורים שבגינם ניתן לעיתים להגביל את הזכות לקבלת מידע ולמנוע את חשיפתו של מידע המצוי בידי הרשות. הזכויות והאינטרסים הללו התכנסו לגדר הסייגים שהציב המחוקק בחוק חופש המידע, המגבילים את האפשרות לקבל מידע ציבורי. כך למשל, בסעיף 8 לחוק מצויים סייגים הנוגעים בעיקרם לקשיים טכניים לאיסוף מידע על ידי הרשות; כך בסעיף 9 לחוק מצויים סייגים הנוגעים לתוכן המידע המבוקש, המאפשרים לרשות להימנע ממסירת המידע כשתוכן המידע עלול לפגוע בזכות לפרטיות של צד שלישי, או כשעל פי דין אסור לגלות את תוכן המידע שגילויו עלול לשבש את יכולת הרשות לבצע את תפקידה ועוד; כך גם בסעיף 14, בו קבע המחוקק שורה של גופים שהמידע המצוי בידם אינו בגדר מידע שניתן לקבלו מכוח חוק חופש המידע מטעמים שונים שבעיקרם נוגעים לביטחון המדינה, אכיפת החוק ועוד. 17. לעניין זה ראו למשל את דברי ההסבר לסעיף 14 בהצעת חוק חופש המידע, לפיהם הגם שהזכות לקבלת מידע רחבת היקף, ניתן להגבילה כאשר הדבר פוגע בזכויות ואינטרסים מתחרים. לציין כי סעיף 14 לחוק האינטרסים הציבוריים המאפשרים הגבלת הזכות לקבלת מידע, נוגעים בעיקרם לענייני ביטחון המדינה ואכיפת החוק: "באופן תיאורטי, מן הראוי היה להחיל את החוק על כל הרשויות הציבוריות במדינה ועל כל המידע שבידיהן. עם זאת, אין להתעלם מכך שבפני מדינת ישראל עדיין ניצבות סכנות ביטחוניות של ממש מצד גורמים עוינים, אשר עלולים לנסות לעשות שימוש בחוק המוצע לצרכים העלולים לפגוע במדינה...על כן יש הכרח להוציא גופים מסוימים מתחולת החוק, כדי להבטיח למידע שבידם יתר הגנה" (דברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע, בעמ' 406). ##סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע:## סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע פורש בדווקנות רבה בעבר. בעע"ם 6013/04 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פורשו הדברים: הוראת סעיף 9(ב)(1) – לשונה רחבה וכוללנית. ההוראה מתירה לרשות הציבורית שלא למסור מידע "אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה". בצדק נאמר על הוראה זו, כי היא "פותחת שער לשיבושה של הזכות לקבלת מידע עצמה" (סגל, בספרו הנ"ל, בעמ' 199). פרשנות הסעיף צריכה, אפוא, להתאים עצמה לאמות המידה המנחות את החוק ולעקרונות הכלליים והחוקתיים המקובלים במשפטנו. כלל ידוע ומושרש הוא במשפטנו, כי בהתנגשות בין זכות חוקתית מוגנת לבין אינטרס ציבורי, גובר האחרון על הראשונה רק במקום בו קיימת הסתברות ראויה – לרוב, "ודאות קרובה" – לפגיעה ממשית באותו אינטרס ציבורי...עמד על כך פרופ' א' ברק, בציינו: "...האם כל שיבוש בתפקידה של הרשות מצדיק מניעת מסירתו של מידע? דומה שהתשובה הינה כי בגדרי האיזון החיצוני ועל רקע תכליתו של החוק, רק שיבוש קשה, רציני וחמור אשר הסתברות התרחשותו היא ודאות קרובה, מאפשר מניעת מידע" (ברק, במאמרו הנ"ל, בעמ' 103). ובדומה, כתב פרופ' סגל, כי: "הוראת החוק מצדיקה חיסוי מידע, רק כאשר גילויו עלול 'לשבש' את פעולת הרשות. פרשנותה, נוכח תכלית החוק להביא לחשיפת פעולת הרשויות הציבוריות, צריכה להיות כזו שרק סכנה בדרגת ודאות גבוהה לשיבוש חמור ורציני תוכל להצדיק אי גילוי" (סגל, בספרו הנ"ל, בעמ' 199). אכן, קיים אינטרס ציבורי חשוב בשמירה על תקינות פעולתה של הרשות הציבורית, אולם רק מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס זה – תקום עילה מספקת להגבלת חופש המידע, כמרכיב של חופש הביטוי. ודוק: מקום בו ניתן להפחית את הפגיעה בתקינות פעולתה של הרשות, מבלי לאיין את חופש המידע – מוטב וראוי לעשות כן. ההגבלה על חופש המידע היא בבחינת אמצעי אחרון, וחובה היא על הרשות הציבורית, בטרם תחליט שלא למסור מידע שגילויו מתבקש, לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע – פחותה. (ראו גם: זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע 199 (2000); אהרן ברק "חופש המידע ובית-המשפט" קרית המשפט ג 95, 103-102 (2003); יונתן ארבל ותהילה שוורץ-אלטשולר מידע רוצה להיות חופשי: הטמעת חוק חופש המידע בישראל 188-186 (2008)) דין הוא, אם כן, כי רק אם ימצא כי קיימת ודאות קרובה לכך שתוצאות בחינות המיצ"ב הן בגדר מידע שגילויו עלול לגרום לשיבוש ממשי בתפקודה התקין של הרשות הציבורית, תקום עילה למנוע את מסירת המידע על-פי סעיף 9(ב)(1). ##חופש המידה - רשות ציבורים:## סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע קובע כי "רשות ציבורית" לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין. עיקרה של עתירה זו נסוב בעניין טענת העותר כי מסירת המידע המבוקשת על ידו אינה מהווה כלל " פגיעה בפרטיות" כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות. מנגד, בתשובתה פירטה המשיבה כי המידע המבוקש נכלל בגדרי החלופה הקבועה בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות שעניינו " שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". 10. סעיף קטן (א) שבסעיף 9 לחוק חופש המידע, מפרט סוגים שונים של מידע שאין למוסרו, וזאת בשונה מהחריג הקבוע בסעיף קטן (ב) לגבי מידע שהרשות " אינה חייבת" למסרו. בפסיקת בתי המשפט הובהר כי סעיף קטן ( א) עניינו איסור קטגורי אשר במסגרתו אף לא ניתן לרשות הציבורית שיקול דעת אם למסור את המידע לידי הציבור והסמכות לסטות מהוראות הסעיף מוקנית לבית המשפט בלבד (בסעיף 17(ד) לחוק) (ראו: עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות; עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המסים). עם זאת, גם הובעה העמדה לפיה יכולה הרשות למסור אף מידע הנופל בגדרו של סעיף 9(א) לחוק, ועליה לבחון זאת במסגרת מלאכת שקילת האיזונים השונים (ראו: עע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע). ##להלן פסק דין בנושא עתירה לפי חוק חופש המידע:## זוהי עתירה לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע" או "החוק"), בה מתבקש בית המשפט להורות למשיבה למסור לעותרת את המידע המפורט בנספח א' לעתירה. עובדות 1. העותרת, תושבת אלון מורה, פנתה למשיבה ביום 15.2.06, בבקשה לקבל מידע על פי חוק חופש המידע. המידע אשר נתבקש ע"י העותרת הוא, בעיקרו, כדלקמן: חלק א': גביית הוצאות עפ"י סעיף 12ט לפקודת המסים (גביה) א. האם ומתי החלה המשיבה בגביית הוצאות על פי סעיף 12ט לפקודת המסים (גבייה). ב. מהם הכללים שקבעה המשיבה, אם קבעה, בכל הקשור לגביית ההוצאות ומהם השינויים אשר הוכנסו בכללים אלה. פירוט הכללים יכלול גם התייחסות לשאלה עבור אלו אמצעי אכיפה נגבות הוצאות ומהו הסכום שנקבע לגבייה בגין כל אמצעי אכיפה. ג. האם היו חריגות מהכללים שנקבעו ומיהו הגורם המוסמך לחרוג מכללים אלו. ד. אם הכללים עוגנו בכתב, מבקשת העותרת את המסמכים המעידים על כך. אם הכללים לא עוגנו בכתב - מבקשת העותרת כי יפורט אופן העברתם של הכללים לעוסקים בנושא ואופן אכיפתם. ה. אם לא נקבעו כללים, מבקשת העותרת לדעת כיצד בפועל נעשה החיוב בהוצאות ומהו הסכום הכולל שנגבה בחלוקה לסוגים השונים של פעולות האכיפה. חלק ב': גביית קנסות בתום שלוש שנים ממשלוח ההודעה בדואר רשום א. האם גבתה המשיבה קנסות מאנשים, כאשר חלפו יותר משלוש שנים מהמועד האחרון בו נשלחו להם הודעות בדואר רשום. ב. אם כן, מבקשת העותרת פירוט בכמה מקרים נגבו קנסות אלה ומהו הסכום הכולל של קנסות אלה, אשר נגבו ב-7 השנים האחרונות. חלק ג': גובה הריבית א. מהו שיעור הריבית אשר נגבתה בחמש השנים האחרונות מתושבים ובעלי נכסים (עבור ארנונה, מים, היטל השבחה וכו'), ולפי אלו כללים נגבתה. ב. האם הריבית שנגבתה הינה מעבר להפרשי הצמדה. (העתק פנייתה של העותרת צורף כנספח א' לעתירה). 2. ביום 8.3.06 דחתה המשיבה את בקשת העותרת למידע מהטעמים כדלקמן: א. בקשת העותרת למידע מצריכה "הקצאת משאבים בלתי סבירה, שכן בבקשה הנידונה מתבקשת העירייה להמציא עשרות מסמכים נושנים אשר נמצאים בארכיון העירייה, ומציאתם עלולה להיארך זמן רב." (ההדגשה במקור - ש.ג.) ב. רובם של המסמכים "הינם מסמכים המכילים מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי הרשות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" (ההדגשה במקור - ש.ג.) ג. העותרת אינה מציינת מהו עניינה בקבלת המידע שנתבקש על ידה ומהו העניין הציבורי במידע זה. (העתק התשובה צורף כנספח ב' לעתירה). 3. תשובה זו היא נושא העתירה שבפנינו. דיון 4. חוק חופש המידע קובע את זכותו של אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית (סעיף 1 לחוק). יחד עם זאת החוק מסייג זכות זו וקובע כי במקרים מסוימים מנועה הרשות או פטורה ממסירת המידע המבוקש לידי האזרח. ר' סעיפים 8-9 לחוק חופש המידע, בחלקים הרלוונטים לענייננו: "8. רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה: (1) הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה; ... 9. ... (ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: (1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; ...". 5. לטענת המשיבה בתשובתה, המפנה לסייגים המצוטטים לעיל, הטיפול במידע שנתבקש ע"י העותרת מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה וגילויו עלול לשבש את תיפקודה ויכולתה לבצע את תפקידה. לפיכך, טוענת הרשות, החלטתה לדחות את בקשת המידע של העותרת היתה סבירה וניתנה כדין. 6. בתגובתה לעתירה טוענת המשיבה כי מאחר והעותרת דרשה בבקשתה קבלתם של עשרות רבות של מסמכים כאשר המצאתם לידי העותרת דורשת שעות עבודה מרובות, הרי שהחריג לחוק מתקיים (ר' ס' 13 לתגובה). בסעיף 15 לתגובה טענה המשיבה כי בקשת העותרת טומנת בחובה הקצאת משאבים בלתי סבירה הכוללת, בין היתר, הקדשת אין ספור שעות עבודה של עובדי העירייה לצורך מילוי הבקשה האמורה, ומשהתקיים חריג זה, הרי שבדין דחתה המשיבה את בקשת העותרת. בסעיף 17 לתגובה טענה המשיבה כי בקשת העותרת על מרכיביה הרבים מקימה את החשש של שיבוש תפקודה התקין של הרשות הציבורית. בסעיף 22 לתגובה טענה המשיבה כי אם תיאלץ המשיבה לטפל בבקשות מידע כגון זו של המבקשת, הדבר יוביל לסיכול פעולתה התקינה כמו גם לירידה בטיב השירות שיינתן לאזרח הנורמטיבי המבקש מהמשיבה מידע בהיקף סביר ומידתי. המשיבה מוסיפה טענות נוספות בתגובתה, הכל כמפורט בתגובה ובסיכומים. 7. בסיכומים טוענת העותרת, בין שאר טענותיה, כי טענות המשיבה ביחס לנטל כבד ובלתי סביר המוטל עליה עקב הבקשה הועלתה "ללא תשתית מתאימה וללא ביסוס ממשי ודי בכך על מנת לדחותה ...". (ר' סעיף 2 לסיכומי העותרת). ובהמשך, טוענת העותרת בסיכומיה: "כדי להוכיח את טענתה, היה על המשיבה, לא רק לפרט ולהסביר אלא גם לתמוך את העובדות בתצהיר אדם אחד או יותר, בעל ידע וכישורים היכולים להעיד עליהם. במקום זאת העובדות נתמכות בתצהיר עובד הלשכה המשפטית, שאינו מציין את תפקידו באותה לשכה. הוא גם לא אומר בתצהירו כי מסירת המידע המבוקש כרוכה בהקצאת משאבים בלתי סבירה או בשיבוש תפקוד המשיבה." (ר' סעיף 3 לסיכומי העותרת). העותרת מוסיפה וטוענת כי אין כל ידיעה שיפוטית לפיה מסירת המידע כרוכה בהקצאת משאבים בלתי סבירה או שיבוש התפקוד, שכן, ייתכן כי רוב המידע מופיע בקובצי הנחיות, או בסעיפי תקציב, או במאגרי מחשב שקל ביותר להוציא מהם את אותם נתונים או, לכל היותר, ניתן לקבלם ע"י מספר שעות עבודה של איש מחשבים (ר' סעיף 4 לסיכומי העותרת). 8. טענות העותרת, המפורטות לעיל, בדין יסודן ומכוחן יש לקבל את העתירה. 9. המשיבה טוענת, כפי שפורט לעיל, כי הבקשה דורשת עשרות רבות של מסמכים, כי היא כרוכה בהקצאת משאבים בלתי סבירה, הכוללת, בין היתר, הקדשת אין ספור שעות עבודה של עובדי עירייה. עוד טוענת המשיבה כי בקשת העותרת מקיימת את החשש של שיבוש תפקודה התקין של הרשות וכי אם תיאלץ לטפל בבקשות מסוג זה הדבר יוביל לסיכול פעולתה התקינה ולירידה בטיב השירות. 10. כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה היה על המשיבה לתמוך עובדות אלה בתצהיר, אולם לא הוגש תצהיר התומך בעובדות אלה. המשיבה צירפה לתגובתה תצהיר של מר איתמר שיר, עובד הלשכה המשפטית של עיריית פ"ת, המצהיר כי העותרת כללה בבקשתה מסמכים רבים הקשורים ברובם לגביית הוצאות ע"י המשיבה וכי הבקשה הועברה לטיפול הלשכה המשפטית אשר שקלה את הבקשה לגופה ומסרה את החלטתה המנומקת לעותרת. המצהיר מוסיף כי החלטת המשיבה היא שקולה וסבירה עקב קיומם של מספר חריגים המנויים בחופש המידע. אין בתצהיר מאומה בעניין השקעת המשאבים הנדרשת לצורך המצאת המידע ואין עובדות אלה בידיעת בית המשפט. טענת העותרת לפיה קיימים היום מאגרי מידע ממוחשבים המסוגלים להנפיק נתונים היא טענה סבירה, אם לא יותר מכך, ואם רצתה המשיבה לטעון כי המצאת המידע כרוך בעבודה ידנית מרובה, היה עליה להגיש תצהיר התומך ומפרט את התגובה. 11. בסיכומיה טענה המשיבה כדלקמן: "כל בר בי רב... מבין כי לשם טיפול בבקשה שכזו יש להשקיע זמן עבודה רב... יש לעבור בין היתר על כל תיק הקשור בהליך גביית קנס בו טיפלה המשיבה; יש לבחון את משך הזמן שחלף בהליך זה מהמועד האחרון בו נשלחה הודעה בדואר רשום - דבר המצריך עיון קפדני בתיק הגבייה; כמו כן, יש בדוק האם גם במקרים אלו נגבה בסופו של דבר קנס; כן יש לחשב את הסכום הכולל של כל הקנסות הללו וזאת כאשר מדובר על הליכים שהתנהלו במשך שבע השנים האחרונות..." (סעיף 16 לסיכומים). על המשיבה היה לכלול פירוט זה בתגובתה ובמיוחד לתמוך עובדות אלה בתצהיר. 12. משהסתפקה המשיבה בתגובה כללית על עומס, השקעת משאבים בלתי סבירה, שיבוש תפקוד הרשות וטיעונים נוספים מסוג זה, כשאלה לא פורטו ובמיוחד, לא נתמכו בתצהיר, לא הוכיחה המשיבה כי בענייננו מתקיימים החריגים לחוק וכי היא פטורה ממתן המידע. 13. אי לכך ולאור האמור לעיל יש להיעתר לעתירה. 14. המשיבה טוענת כי העותרת לא פירטה מה עניינה במידע ולחילופין מהו העניין הציבורי שבגילוי המידע (סעיפים 23-26 לסיכומים). על פי סעיף 10 לחוק ועל פי הפסיקה, נושא האינטרס האישי ו/או הציבורי עולה רק מקום שנדרש איזון בין זכותו של העותר לקבל את המידע לבין הזכות להימנע ממסירת המידע (ר' עע"מ 1825/02 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' איגוד בתי אבות - א.ב.א, פס"ד מיום 6.1.05, פסקה 20 לפסה"ד). בענייננו - אין צורך לערוך איזון בין עמדת העותרת לבין עמדת המשיבה שכן המשיבה לא הוכיחה, ולו לכאורה, כי היא נכנסת בגדר החריגים של חוק חופש המידע האוסר עליה או פוטר אותה מלמסור מידע. 15. לסיכום - אני נעתרת לעתירה ומחייבת את המשיבה למסור לעותרת את המידע המפורט בנספח א' לעתירה. 16. המשיבה תשלם לעותרת הוצאות בסך 10,000 ₪ + מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חופש המידע