להלן פסק דין בנושא עתירה נגד שחרור אסיר: פסק דין 1. המשיב מספר 2 [להלן - "המשיב"] זכה לשחרור מוקדם על תנאי מעונש מאסר אשר נגזר עליו בשנת 1998 למשך 5 שנות מאסר. בטרם מלאו ימי תקופת שחרורו של המשיב על תנאי, חזר הוא וביצע עבירת סמים חמורה, הנוגעת ליבוא כמות של 50 ק"ג סם מסוכן מסוג קוקאין מברזיל [להלן - "העבירה הנוספת"]. 2. נוכח ביצועה של העבירה הנוספת, הועמד המשיב לדין פעם נוספת. הפעם גזר עליו בית המשפט עונש מאסר בן 59 חודשים, כאשר במסגרת גזר הדין אף הופעל עונש מאסר מותנה בן שלוש שנים, אשר נגזר על המשיב בגין העבירה הקודמת, כאשר עונש זה נגזר בחופף לעונש המאסר שנגזר עליו בגין העבירה הנוספת. 3. נוכח ביצועה של העבירה הנוספת, הובא המשיב אף בפני ועדת השחרורים, לשם הפקעת שחרורו על תנאי ממאסר. בעת הדיון בפני הועדה, הסתבר, כי ברשיון האסיר, אשר ניתן למשיב, נרשם בטעות, המועד 1.2.03 כמועד תום תקופת התנאי. הסתבר כי, בפועל נמשכה תקופת התנאי עד ליום 19.4.03. ביצועה של העבירה הנוספת החל ביום 19.2.07, דהיינו - תוך כדי תקופת התנאי, אך לאחר מועד תום התקופה השגויה, אשר נרשמה בטעות ברשיון האסיר. ועדת השחרורים בפניה הובא המשיב לשם הפקעת התנאי, סברה כי אכן הפר המשיב את התנאי שהושת עליו, ובהתאם, החליטה כי המשיב יושב אל בין כתלי הכלא לריצוי מלוא התקופה. המשיב עתר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בטענו כי תקופת התנאי שהושתה עליו תמה בהתאם לנקוב ברשיון שנתן לו. בבית המשפט הגיעו הצדדים להסדר, לפיו יחזור בו העותר מטענתו בדבר העדר סמכותה של הועדה, אולם, בית המשפט יתחשב בתקלה שנפלה כגורם מקל, ויורה על קיצור תקופת המאסר הנוספת, לכדי מחציתה בלבד. הינה כי כן, נגזר על המשיב לרצות עונש מאסר כולל של 5 שנים ושבעה חודשים, שהינו קיבוצם של העונש בשל העבירה הנוספת, ומחצית תקופת שחרורו על תנאי ממאסר שהופקעה. 4. ביום 19.11.06, מלאה תקופת שני השלישים מעונש המאסר שנגזר על המשיב בגין העבירה הנוספת. על כן, הובא המשיב בפני ועדת השחרורים לשם שחרורו על תנאי ממאסר. ואכן, ועדת השחרורים החליטה, לאחר שקיימה שני דיונים בעניינו של המשיב, לקבל את המלצת רש"א, וקבעה כי, המשיב ראוי לשחרור על תנאי ממאסר, ובלבד שישהה משך כל תקופת התנאי במושב משמר הירדן, שם יעסוק בחקלאות, ובלילות ישהה בתנאי מאסר בית בתוספת איזוק. 5. בגין החלטה זו, הגישה המדינה עתירה זו שבפנינו, ובה טענה באשר לחוסר סבירותה של ההחלטה, נוכח משקלם השלילי המצטבר של נתוניו האישיים של המשיב. המשיב כאמור כבר זכה בעברו לשחרור מוקדם ממאסר, אך הפר את התנאי, ואף ביצע עבירה חמורה נוספת מסוג העבירות הראשונות בעטיין נאסר. זאת, שנה בלבד לאחר ששוחרר ממאסר, אגב שזכה לשחרור מוקדם על תנאי. לטענת העותרת, שגתה הועדה, בתיתה משקל לנסיבות הפקעת רשיונו של המשיב. שכן, ה"טעות" שטעה המשיב כבר שוקללה בעת הליך ההפקעה. על כן, אין להעניק למשיב עתה הטבה נוספת בגין שגיאה זו. עוד טוענת העותרת, כי שגתה הועדה, בקבעה, כי העותר שינה את אורחות חייו, שכן השינוי שערך המשיב בחייו, בהעתיקו את מקום מגוריו, נעשה עוד בטרם ביצע את העבירה הנוספת. אף חוות דעתם של גורמי הטיפול בכלא, אינם חיוביים גבי המשיב. שכן, על פי חוות דעת זו, הפנים המשיב נורמות עברייניות וכי הוא מציג כלפי ח וץ פסאדה חיובית יותר מכפי הקיים. 6. מנגד, חוזר הסניגור על נימוקיה של הועדה. הסניגור חוזר ומדגיש את הטעות, אשר הביאה להפקעת רשיונו של המשיב בגין עונש המאסר הקודם כנימוק עיקרי, המצדיק נקיטת גישה מקלה כלפי המשיב. לשיטת הסניגור, החלטת הועדה הינה סבירה ושקולה, ויש בה ביטוי לשינוי, אשר חל במשיב מאז בוצעה העבירה האחרונה, ועד המועד בו עמד בפני הועדה. בפני הועדה הונחה תכנית שיקום, שנערכה על ידי רש"א, ובה נקבעו תנאי פיקוח נוקשים, המהווים למעשה המשך מאסר במקום אחר. על כן, אין לומר כי ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות. 7. בחינת החלטתה של ועדת השחרורים, מלמדת כי זו נשענת בעיקרה על שני אדנים, דו"ח גורמי הטיפול בכלא, ואופייה של תוכנית השיקום, אשר הוכנה על ידי רש"א. בנוסף נתנה הועדה אף ביטוי לנסיבות היחודיות להליך הפקעת רשיונו של המשיב בעבר. 8. דוחו"ת גורמי שב"ס, שניתנו לגבי המשיב, אינם כה חיוביים. עיון בדו"ח התפקוד ובדו"ח גורמי הטיפול מלמדים, כי המשיב נדון מספר פעמים במהלך מאסרו בדיונים משמעתיים. הוא אף הפר תנאי חופשה. עוד צויין כי "מדובר באדם אשר הפנים נורמות עברייניות, ניכר בו כי מציג פסאדה חיובית יותר מכפי שאכן קיימת". רכיבים אלה, באישיותו של המשיב, לא זכו להתייחסות הולמת בהחלטות הועדה. הועדה התייחסה, חרף זאת, לדברי האסיר, כפי שנמסרו לגורמי הטיפול, ולפיהם תיאר עצמו כמי שעבר שינוי וחלה התמתנות בדפוסיו העברייניים. העמדת פנים זו נתפסה, כאמור, אצל גורמי הטיפול כ"פסאדה". על כן, מתקשים אנו לקבל את עמדת הועדה, לפיה "האסיר ערך שינוי של ממש באורחות חייו כמו גם ההתנתקות ממקום מגוריו, כמו גם האופק הטיפולי אשר הוצג". שינוי זה, אינו ניכר בדוחות שלפנינו. באת כוח העותרת ציינה בעתירתה, כי המשיב העתיק את מקום מגוריו לעיר שפרעם, עוד בטרם עבר את העבירה האחרונה. ומכאן, שאין ללמוד אלא כי השינוי באורחות חייו של האסיר לא מנע ממנו לבצע את העבירה החמורה הנוספת, עבירה בעטיה מרצה הוא את עונשו הנוכחי, אשר הביאה להפקעה חלקית של שחרורו המוקדם על תנאי. 9. סבורים אנו, כי בבחינת נתוניו של המשיב, לא נתנה הועדה את המשקל הראוי לעובדה כי המשיב הוכיח עצמו בעבר כמי שאינו ראוי לאמון. הועדה אכן ציינה בין נימוקיה, את העובדה כי המשיב עבר את העבירה הנוספת "על רקע מצוקה כלכלית, חוסר מעש והתפתות לכסף קל". אולם, התעלמה מן העובדה כי העבירה הנוספת בוצעה בחלוף פרק זמן קצר ביותר מאז שוחרר המשיב ממאסר קודם - שלא היה מאסר קצר, העבירה בוצעה כאשר מעל ראשו רחפו שתי חרבות מתהפכות, האחת חרב הפקעת השחרור על תנאי; והשנייה חרבו של עונש מאסר על תנאי למשך 3 שנים, אשר תלוי היה ועומד כנגדו בגין עבירות מן הסוג בו הורשע. כל אלה, לא מנעו מן המשיב לעבור את העבירה הנוספת. בכך הוכיח המשיב כי מחד גיסא, אינו ראוי לאמון שניתן בו על ידי ועדת השחרורים, ומאידך גיסא, כי אף בלמים, בדמות עונש מאסר על תנאי והפקעה, אינם מרתיעים אותו מפני מעבר עבירות נוספות, מופלגות בחומרתן. אף עיון בכתב האישום, מלמד כי, העבירה הנוספת בוצעה בתחכום רב, והצריכה תכנון מדוקדק וביצוע מיומן. הפכנו בהחלטת הועדה, ולא מצאנו בה כל התייחסות לעובדה כי המשיב, אשר זכה לשחרור מוקדם, לאחר שהורשע בביצוע עבירות הנוגעות לסמים מסוכנים, חזר וביצע, כחלוף שנה בלבד, עבירות, הנוגעות לעסקת סמים בינלאומית סבוכה. סבורים אנו, כי אסיר מסוג זה, לא יוכל להחשב כאסיר ה"ראוי", לשחרור מוקדם על תנאי, אלא אם כן, יוכיח כי נתקיימו נסיבות כבדות משקל, המצדיקות מתן אמון מחודש על ידי ועדת השחרורים. בהחלטה שלפנינו, התעלמה הועדה כליל מאלמנט זה. סבורים אנו כי בהתעלמה מכל אלה, חרף העובדה כי נתנה דעתה לכך שהמשיב התפתה "לכסף קל", שגתה הועדה הנכבדה, באורח החורג אל מחוץ לגדרי הסבירות. 10. אף סבורים אנו כי לא היה מקום ליתן כל משקל לנסיבות הפקעת שחרורו של המשיב. עניין זה עמד בשעתו לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, וזה הכריע בסוגיה. המשיב זכה, עקב טעות מנהלית של קצין השחרורים, בחסדיו של בית המשפט. כך, הושם קץ לטיעוניו בנושא זה. אין אנו סבורים כי המשיב זכאי להקלות נוספת מעבר לכך. מנגד, העובדה כי המשיב שב לסורו, זמן קצר לאחר ששוחרר מאסרו, מלמדת, כאמור, על אופיו המסוכן. כפי שכבר הדגשנו לעיל, לא נמצא לנו, בין חוות הדעת שהומצאו, כי אכן המשיב תיקן את דרכיו, פרט ל"פסאדה" המוצגת על ידו כלפי חוץ. 11. יתכן, ותוכנית השיקום שהוכנה למשיב הינה ראויה, והוכנה במאמץ רב ובשום שכל. אולם, על המשיב היה להוכיח ולשכנע, ראשית כי הוא עצמו "ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור", כמצוות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א - 2001 [להלן - "החוק"]. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו עוד בטרם הוחק החוק: "הקריטריון המרכזי, אך אולי לא היחיד, הוא הסיכוי, כי האסיר לא יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. בהקשר זה מקובל להתחשב בהתנהגותו של האסיר בבית הסוהר, בתוכניות שיקומו, בעברו הפלילי, במהות העבירה בה הורשע וכיוצא באלה שיקולים שיש בהם כדי להראות "אינדיקציה לכך שהוא עלול לסכן שוב את שלום הציבור אם ישוחרר שחרור מוקדם". [עע"א 2/83 ועדת השחרורים נגד יהודה בן יעקב אסיאס, פ"ד לז [2] 688 בעמוד 693]. [ראה גם רע"ב 4704/99, גאמוס נ' מדינת ישראל, פדאור [לא פורסם] 99 [2] 536]. לטעמנו, התנהלותו של המשיב בעבר מהווה אינדיקציה כבדת משקל לסיכון הנובע הימנו. 12. תפקידו של בית המשפט, הבא לבקר החלטה של ועדה או רשות מנהלית אחרת, הינו לשקול האם הרשות שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים כראוי, [ראה רע"ב 4601/97 אנטקלי נ' שרות בתי הסוהר תק-על 97 [3] 626; רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי, פ"ד מז [3] 802]. כפי שהראינו לעיל, לא ניתן משקל, בהחלטתה של הועדה לכל השיקולים הרלוונטים הנוגעים למשיב. על כן, כאמור, סבורים אני כי המקרה שלפנינו הינו אחד המקרים הבודדים בהם יתערב בית המשפט בהחלטתה של ועדת השחרורים, כאמור. 13. נוכח האמור, אנו מחליטים להעתר לעתירה ולהורות על ביטול החלטתה של ועדת השחרורים. בהתאם, ימשיך המשיב לרצות את עונש המאסר שהושת עליו. בית סוהר / כלאאסיריםשחרור מוקדם מהכלא