להלן פסק דין בנושא פליטים מחוף השנהב בישראל: פסק דין הרקע בתמצית: בפני שני עררים על החלטות בית הדין לביקורת על משמורת של שוהים שלא כדין במתקן מיכ"ל (להלן: "בית הדין"), החלטות מיום 5/5/08. עניינם של שני העררים אחד והדיון בהם אוחד. שני העוררים הם קטינים ילידי חוף השנהב. שניהם בני כ-16 שנים. שניהם הגיעו לישראל שלא כחוק דרך מצריים ונתפסו באיזור מעבר הגבול. העורר שבעמ"נ 222/08 נושא תעודת פליט של הצלב האדום והוא מוחזק במשמורת מאז שנתפס ליד הגבול באמצע חודש פברואר 2008. לעורר בעמ"נ 223/08 אין תעודה כנ"ל. כאשר נתפס בסמוך לגבול שוחרר והגיע לתל אביב, שם נעצר זמן מה לאחר מכן והועבר למתקן המשמורת לשוהים שלא כדין בישראל. יצוין כי שני העוררים טוענים כי נמלטו מארץ מולדם מאחר ונשקפת סכנה לחייהם. העורר בעמ"נ 222/08 טוען כי אביו נרצח ואת אימו הוא אינו מכיר ונמלט מארצו בהיותו בן כשש שנים. מאז הוא נע ונד בין מחנות פליטים עד שהגיע לישראל. גם העורר שבעמ"נ 223/08 נמלט מארצו כילד עקב מלחמת האזרחים. לדבריו, אין לו כל משפחה, לא בארצו ולא בישראל. עוד יצוין כי שני הקטינים אינם דוברי עברית אלא צרפתית בניב המקובל בחוף השנהב. לעניין זה אתייחס בהמשך בכל הנוגע להליך שהתקיים בפני. שני העוררים פנו לנציבות הפליטים של האו"ם בבקשה לקבלת מעמד של פליט. כאמור פנייתם טרם בוררה עד תומה וטרם ניתנה החלטה בעניינו של כל אחד מהם. במקביל, נעשו נסיונות לברר את זהותם ואת טענותיהם בדבר הסכנה לחייהם אם יוחזרו לארצם באמצעות קונסול של חוף השנהב בישראל. גם נסיונות אלו טרם העלו דבר ועד היום לא הושלם בירור זהותם והרקע להגעתם לישראל. בפועל אין אפשרות, לעת הזו, להרחיקם לחוף השנהב וכאמור מתקיים הליך שעניינו בדיקת זכאותם לקבלת מעמד של פליט מטעם האו"ם. שני העוררים מוחזקים במשמורת מכוח צווים של הממונה על ביקורת הגבולות. בית הדין דן בעניינם מספר פעמים. בהחלטתו האחרונה מיום 5/5/08 הורה בית הדין כי עד לקבלת החלטה של ארגון האו"ם בעניין בקשתו של כל אחד מהעוררים להיות מוכר כפליט ועד שתבורר זהותו של כל אחד מהם והאפשרות להרחיקו מישראל, יוחזק כל אחד מהעוררים במשמורת במתקן מיכ"ל, מקום בו מתקיימים לימודים סדירים ומקום בו כל אחד מהעוררים מוגן וכל צרכיו מסופקים ע"י רשויות המדינה. על החלטה זו הוגשו העררים שבפני. טענות הצדדים: ב"כ העוררים, עו"ד רז שמונה ע"י הלשכה לסיוע משפטי לייצגם, טוען כי אין עילה להחזקת העוררים במשמורת. לטענתו, מאחר ואין אפשרות מעשית להרחיקם מישראל ומאחר ועניינם אצל נציבות הפליטים של האו"ם מצוי בבדיקה יש להורות על שחרורם ממשמורת. עוד טוען הוא כי יש לקבוע כי כל אחד מהעוררים הוא בגדר של קטין נזקק כמשמעו בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: "חוק הנוער") ועל רשויות הרווחה לדאוג לצרכיהם, בהתאם להוראות החוק. ב"כ המדינה מבקשת לדחות את הערר. המדינה אינה חולקת על הצורך להפגיש את העוררים עם עו"ס כדי לוודא את צרכיהם. לדבריה, התקבל נוהל בעניין אלא שעקב בעיות מנהליות שונות טרם אויש התקן הנדרש. עוד מציינת היא כי לא ניתן להוציא את העוררים ממתקן המשמורת מאחר ואין חלופה מוסדית אחרת בנמצא עקב מצוקת מקום במוסדות לנוער. לדבריה, עניינם של העוררים יבחן בתוך כשבועיים ע"י עו"ס ויעשו מאמצים למצוא עבורם מסגרת מתאימה. בנסיבות אלו עותרת המדינה לדחות את העררים מאחר וההחלטה שהתקבלה ע"י בית הדין לביקורת על משמורת של שוהים שלא כדין היא החלטה סבירה המביאה לידי ביטוי דאגה לצרכי הקטינים. המחלוקת בעניין תרגום הדיון בפני: בשולי הדיון בעניינם של העוררים התקיים בפני דיון בסוגיה דיונית והיא אופן תרגום הדיון לעוררים. העוררים אינם דוברי עברית. בהתאם להנחיות מסופק מתורגמן ע"ח בית המשפט רק במסגרת דיונים בעניינים פלילים. ההליך שבפני הוא הליך מנהלי. מזכירות בית המשפט הודיעה ללשכה לסיוע משפטי כי עליה לדאוג למתורגמן. ב"כ העוררים טוען כי החובה לספק שירותי תרגום מוטלת על הנהלת בתי המשפט זאת מאחר ומדובר בקטינים שבפועל נמצאים במשמורת שהוא סטטוס משפט זהה למעצר. בבית הדין לביקורת על משמורת של שוהים שלא כדין מוזמן מתורגמן ע"ח בית הדין וכך גם צריך להיות בבית משפט הדן בערר על החלטת בית הדין. ב"כ המדינה צינה רק כי למיטב ידיעתה הלשכה לסיוע משפטי היא זו המספקת את המתורגמנים לדיונים ולא טענה לגופה של המחלוקת. יצוין כי מאחר והוריתי כי ב"כ העוררים הדובר את השפה יתרגם את הדיון עבורם והנושא לא נקבע לדיון בסוגיה העקרונית לא זומנה הנהלת בתי המשפט כצד לדיון להביע את עמדתה. דיון והכרעה: מהחומר שהוגש לעיוני סבור אני כי בפועל גדר המחלוקת שבין הצדדים מצומצם, ככל שהדבר נוגע לעמדה העקרונית של המדינה בעניין טיפול בקטינים במעמדם של העוררים. ניתן לקבוע כי אם הייתה המדינה פועלת בהתאם לנוהל שהמדינה עצמה קבעה כי אז לא היה, ככל הנראה, צורך לדון בערר ועניינם של העוררים היה מוסדר בדרך אחרת. אבהיר להלן. לבית המשפט הוצג נוהל שגובש ע"י מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, נוהל מספר 10.1.0016 מיום 3/1/08 הנושא כותרת "נוהל הטיפול בקטינים זרים ללא מלווים". נוהל זה משקף ישום של הוראות שבסיסן בהוראות חוק הכניסה לישראל , תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") וחוק הנוער. הנוהל מפרט את הכללים לפיהם יש לנהוג בקטין במעמדם של העוררים. על פי הוראות הנוהל, יש להפגיש קטין במעמד זה עם עו"ס מטעם משרד הרווחה בתוך 24 שעות ממועד הגעתו למתקן המשמורת ולא יאוחר מ 72 שעות מהמועד הנ"ל (כאשר מדובר בימי חג, סעיף 3א לנוהל). סעיף 3ג' לנהל קובע כי אם לא נפגש הקטין עם עו"ס במועדים הקבועים רשאי הממונה על ביקורת הגבולות להורות על שחרורו ממשמורת. לכאורה ראה מגבש הנוהל את אי קיום חובת המפגש עם עו"ס כעילה לשחרור ממשמורת. סעיף 4 לנוהל מפרט הליכים לשחרור הקטין ממשמורת למסגרת חינוכית או לאחריותו של אפוטרופוס שימונה ע"י בית משפט לעניני משפחה. סעיף 5 מפרט את החובה לשקול את המלצות העו"ס בתוך פרק זמן קצוב של 48 שעות בכל הנוגע למסגרת בה יוחזק קטין עד להרחקתו מישראל. בסעיפים שלאחר מכן מפורט נוהל בדיקת מצבו של הקטין לרבות טענות בדבר סכנה לחייו אם יורחק מישראל. עוד קובע הנוהל את סדרי העברת פרטים על קטין הטוען כי הרחקתו למולדתו תסכן את חייו לנציבות הפליטים של האום. סעיף 9א לנוהל קובע כי: "... אם החליט הממונה על ביקורת גבולות על המשך החזקתו של הקטין במשמורת, יוחזק הקטין במשמורת עד לתקופה של 60 יום ברציפות, אשר לאחריה, ישוחרר ממשמורת ומשרד הרווחה והשרותים החברתיים ידאג למציאת מסגרת חלופית מתאימה לקטין". יצוין כי פרק הזמן של 60 הימים חופף את הוראות סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל הקובע כי חלוף 60 ימים של החזקה ברציפות במשמורת מהווה עילה לשחרור המוחזק ממשמורת. במקרה שבפני מוחזקים העוררים במשמורת כבר יותר מ 60 ימים. עד למועד הטיעון בפני לא נפגשו עם עו"ס. לו פעלה המדינה על פי הנוהל הנ"ל היה עליה להורות על שחרור העוררים ממשמורת זה מכבר. אלא שככל הנראה הנוהל שגיבשה המדינה עצמה אינו מקוים על ידה. בנסיבות אלו, ראוי להדגיש את המצב המשפטי אשר מחייב את המדינה לפעול. סעיף 13 ו(א) לחוק הכניסה לישראל קובע תנאים שקיומם מאפשר שחרור שוהה שלא כדין בישראל ממשמורת. סעיף 13ו'(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל קובע כי: "על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: (1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל;" סבור אני כי במקרה של העוררים שבפני לא מתקיימים הוראות סעיף 13ו(ב)(1) הנ"ל וזאת מכמה טעמים. אבהיר להלן. כאשר בוחנים סירוב של שוהה שלא כדין לצאת את הארץ יש להבחין בין מקרים שונים. אם מדובר בסירוב לשתף פעולה עם הרשויות המוסמכות בדרך של העלמת מסמכים או סירוב לצאת את הארץ ללא כל סיבה נראית לעין, הרי שמתקיימים התנאים המפורטים בסעיף הנ"ל. שונה המצב כאשר, למשל, מסרב המוחזק למשמורת לצאת את הארץ לארצו בטענה כי בארצו צפוי לו מוות והוא מבקש למצות הליכים ולקבל הכרה של פליט מהגורמים המוסמכים בארגון האומות המאוחדות. במקרה זה אין די לקבוע כי קיים העדר שיתוף פעולה בהליכי ההרחקה כדי להורות על המשך החזקת העורר במשמורת. יש לברר את טענתו וכן אם באמת ובתמים נוקט הוא בהליך לקבלת מעמד של פליט או לחילופין אם ממצה הוא הליכים בפני בית המשפט המוסמך כדי לשכנע בהליכים הקבועים בחוק כי יש לאפשר את המשך שהייתו בישראל. את הוראות חוק הכניסה לישראל יש לקרוא לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"צ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, (2006)). חוק היסוד קובע בסעיף 1 כי: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." סעיף 2 לחוק קובע כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וסעיף 4 מוסיף כי " כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו" (ההדגשות הוספו. ר.ש.). הוראות החוק חלות על כל אדם, באשר הוא אדם, אזרח או זר. בהיות אותו אדם נתון לסכנת חיים או לסכנה של שלילת חירותו שלא כדין, חייבים נתונים אלו להילקח בחשבון גם במסגרת החלטת הרשות המנהלית, לרבות לעניין פירוש וישום הוראות חוק הכניסה לישראל. סירוב לצאת את ישראל מהטעם שהחזרת המוחזק לארצו מסכנת את חייו, כאשר במקביל הוא פועל לקבלת מעמד של פליט או למציאת מדינת מקלט אחרת, אינה יכולה להיחשב כהעדר שיתוף פעולה המצדיק דחייה על הסף של בקשת המוחזק להשתחרר בערובה. יוזכר לעניין זה כי היות אדם פליט הצפוי לעונש מוות במדינתו יכול ויהווה שיקול לאי הרחקתו מישראל (בג"ץ 4370/01 ויקטור לפקה נ' משרד הפנים, (2003)). מכאן שבנסיבות מסוג זה יכול גם שיהווה שיקול לשחרורו בערובה, גם אם סרב לשוב למדינתו. על אלו יש להוסיף כי פניה לנציבות הפליטים של האו"ם וההליך המוסכם על המדינה לעניין בירור מעמדו של הפונה אינה יכולה להיחשב כהעדר שיתוף פעולה מצידו של המוחזק המחייב, בהכרח, את המשך החזקתו במשמורת, בהיות ההליך מוכר ע"י המדינה. בנסיבות אלו כאשר המדינה מסכימה לקיומו של ההליך ומכירה בתוקפו, לא ניתן להתיחס אל מי שממצה את ההליך כדי לקבל זכויות של פליט כמי שמסכל שלא כדין את הרחקתו מישראל. במקרה של העוררים שבפני מעוכבת הרחקתם מהארץ מכמה טעמים. האחד הוא בירור טענתם כי אם יורחקו למולדתם הם ימצאו עצמם בסכנת חיים. בעניין זה נעשתה פניה לקונסוליה של חוף השנהב וזו מתמהמהת במתן תשובה וכן בבדיקת עצם פרטי זהותם של העוררים. הליך הבדיקה אינו בשליטת העוררים ולא ניתן לבוא אליהם בטענות למחדליה של נציגות מדינתם. הטעם השני הוא הליך בירור פנייתם לקבלת מעמד של פליט מארגון האו"ם. גם כאן פנייתם מטופלת בהתאם לקצב הטיפול של פניות מסוג זה ולא ניתן לראות בעצם ההמתנה להחלטת האו"ם כסירוב העוררים לצאת את הארץ. במצב הנוכחי אין אפשרות מעשית להרחיק את העוררים מהארץ וההליכים בעניינם מתמשכים שלא באשמם. סבור אני כי לא מתקיימת כלל העילה להמשך החזקתם במשמורת ועל המדינה לבחון כל דרך לשחרורם ממשמורת ראה דברים שנאמרו : בר"מ 696/06 זורב אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין, פסק דין מיום 18/12/06 (2006): "בצד בחינת חוקתיותו של הסדר הארכת המשמורת לגבי מוחזק המונע את הרחקתו מן הארץ, נדרשת ביקורת מינהלית קפדנית, רצופה ועיקבית על אופן הפעלת הסמכות האמורה. מאחר שהארכת המישמורת של מי שמונע את הרחקתו משמעותה פגיעה מתמשכת בחירותו של אדם, נדרש פיקוח ומעקב מתמידים על מידת ההצדקה שבהמשך משמורת זו בנתונים הפרטניים של המקרה. אחריות זו מוטלת בעיקרה על הממונה על ביקורת הגבולות, ועל בית הדין למשמורת. במסגרת ביקורת זו יש לבחון מעת לעת האם אמנם התנהגותו של המוחזק במשמורת עדיין מונעת או מעכבת את הרחקתו; ומצד השני - האם המדינה עושה מצידה את כל הנדרש והניתן כדי לבצע את ההרחקה, והאם ניתן לבצעה גם בלא שיתוף הפעולה של המוחזק במשמורת. מקום שלא מתקיים אחד מתנאים אלה, על הגורם המוסמך לשקול את שחרור המוחזק בערובה, תוך התניית השחרור בתנאים ראויים שיגשימו את מטרת השחרור תוך פגיעה פחותה ככל הניתן בחירותו האישית, ותוך התחשבות במדיניות העומדת ברקע הסדר המשמורת - להביא להרחקת השוהה שלא כדין מגבולות הארץ בהקדם ככל הניתן". אשר על כן, בשים לב לאמור לעיל, סבור אני כי מתקיימים התנאים שפורטו בסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל ועל הממונה על ביקורת הגבולות לשקול את שחרורם של העוררים לאלתר. למעשה אין מדובר בהליך בפני בית הדין לביקורת על משמורת של שוהים שלא כדין. על הממונה על ביקורת הגבולות להידרש ולבחון את המשך החזקתם של העוררים במשמורת, ורק לאחר מכן, ולפי הצורך, ידון בית הדין בעניינם. הליך זה של דיון אצל הממונה על ביקורת הגבולות לא התקיים (ולפחות לא נטען כך בפני). בכך לא מילא הממונה על ביקורת הגבולות את הוראות החוק והנוהל ועליו לעשות כן לאלתר. ככל שהדבר נוגע לטיפול בקטינים, נראה כי הנוהל שקבע משרד הפנים בעצמו, ושאינו מקוים, בא להסדיר את הנושא. מאחר ואין מקיימים את הנוהל יש להבהיר גם בעניין זה את החובה המוטלת על המדינה. העוררים הם קטינים ובהתאם חלות על עליהם הוראות חוק הנוער. חוק הנוער חל על כל קטין בתחומי מדינת ישראל, לרבות מי ששוהה בישראל שלא כדין, כעוררים שבפני. סעיף 2 לחוק הנוער מגדיר מי הוא "קטין נזקק": "קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: (1) לא נמצא אחראי עליו; (2... (3) הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; (4) ... (5) ... (6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת. (7) ...." העוררים הם, לכאורה, קטינים נזקקים כמשמעו בחוק הנוער. אין להם הורים או משפחה אחרת. הם נכנסו לישראל שלא כחוק וביצעו עבירה ואולם לא יועמדו לדין. הם מוחזקים במשמורת שהוא מתקן מעצר וקיים חשש שהקורות אותם עד להגעה לישראל כמו גם אחזקתם לאורך זמן במתקן שהוא סוג של מעצר עלול לפגוע, לכל הפחות, בשלומם הנפשי. מצב דברים זה מטיל על רשויות המדינה חובה לפעול בהתאם להוראות חוק הנוער כדי לבחון את מצבם של העוררים. חובה זו לא קוימה עד היום, על אף הוראות החוק והוראות הנוהל שצוין לעיל. על המדינה לפעול בהתאם לחובה המוטלת עליה בחוק הנוער לאלתר. בהתאם, וככל שהדבר נוגע לעוררים שבפני, סבור אני כי בהתאם להוראות סעיף 13ו(א) לחוק היה על הממונה על ביקורת הגבולות לשקול את שחרורם לאלתר ממשמורת. ללא כל קשר לאמור לעיל מוטלת על המדינה החובה לבחון את עניינם של העוררים בהיותם, לכאורה, קטינים נזקקים ולדאוג לטיפול בהם כפי הנדרש, כל זאת בהתאם להוראות חוק הנוער. המחלוקת בעניין תרגום הדיון בבית המשפט: אין חולק כי העוררים זכאים כי הדיון בעניינם בבית המשפט יתורגם לשפתם. המחלוקת היא בין גורמי המדינה בכל הנוגע לאחריות להסדרת ומימון התרגום הנ"ל. נראה כי בטרם ידרש בית משפט להכריע במחלוקת ראוי הוא שהמחלוקת תובא לעיונם והחלטתם של הגורמים המופקדים על ניהול מערכת בתי המשפט ועל הלשכה לסיוע משפטי במשרד המשפטים. אשר על כן אני מורה כי ב"כ המשיבה תעביר את הנושא לבחינתו של הגורם המוסמך במשרד המשפטים. כמו כן יש להעביר עותק פסק דין זה למנהל בתי המשפט כדי שהסוגיה תיבחן ויגובש הנוהל שיבטיח את מתן שירותי התרגום לנזקקים לכך גם במסגרת הליך זה. סיכום: בסיכומו של דבר אני מורה לקבל את העררים ומורה למשיבים לפעול בהתאם כדלקמן: בהתאם להוראות סעיף 13 ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, מאחר והעוררים מוחזקים במשמורת מעל ל-60 ימים, מאחר ואין כל אפשרות להרחיקם מישראל, על הממונה על ביקורת הגבולות לדון בתוך 15 יום מהיום בעניינם של העוררים ולבחון את שחרורם ממשמורת בתנאים בהתאם להוראות סעיף 13ו(ג)-(ד) לחוק הכניסה לישראל. על כל החלטה שיקבל הממונה על משמורת הגבולות שמורה לעוררים הזכות לפנות בבקשה לבית הדין לביקורת על משמורת של שוהים שלא כדין מיד לאחר שתימסר להם ההחלטה. בהמשך, ולפי הצורך, יוכלו לפנות שוב בערר לבית המשפט המוסמך. במקביל על מפקד מתקן המשמורת מיכ"ל להודיע למשרד הרווחה לאלתר כי שוהים במתקן המשמורת העוררים שהם, לכאורה, קטינים נזקקים, כמשמעו בסעיף 2 לחוק הנוער. יש לדאוג לכך שפקיד סעד יבחן לאלתר אם הקטינים הם בגדר של "קטין נזקק" כמשמעו בחוק ויתן המלצתו בהתאם לסמכויותיו על פי הוראות חוק הנוער. בכל הנוגע למחלוקת בדבר תרגום הדיונים יש לפעול בהתאם לאמור בהחלטה ולהעביר את הנושא לבחינת הגורמים המוסמכים במשרד המשפטים ובהנהלת בתי המשפט. משרד הפניםפליטים