גוף זר באוכל - מעשה של מה בכך

להלן פסק דין בנושא גוף זר באוכל: פסק דין לפניי תביעה לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עגמת הנפש שסבל התובע במצאו עצם זר בגביע יוגורט, המעוררת את שאלת הפיצוי הראוי במקרים מסוג זה. הצדדים הסכימו על מתן פסק דין לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט, שיהיה מנומק בקצרה. אולם מחמת החשיבות הצרכנית של השאלה, ושיקולי המדיניות הנצרכים לה - הארכתי קמעא, יחסית לפסק דין מסוג זה. הנתבעת הודתה באחריותה העקרונית בגין הימצאו של עצם זר במוצר שלה, אך היא מכחישה את זכאותו של התובע לפיצוי בגינו, בהיות האירוע משום 'מעשה של מה בכך'. לחלופין היא טוענת כי הפיצוי הראוי אמור להיות סכום מתון בהרבה מסכום התביעה. התובע תיאר את העצם כפיסת קרטון שעליה רקב או עובש, וצירף את צילומו לכתב התביעה. הנתבעת צירפה דו"ח שנערך בעקבות תלונתו של התובע. לפי הדו"ח, העצם הזר הוא פיסת מדבקה שנועדה להיות מודבקת על ההיקף החיצוני של גביע היוגורט, ובגלל תקלה בתהליך הייצור נתחבה פנימה. הצילום של העצם הזר אינו ברור, אולם אני מתקשה להלמו עם התיאור בדו"ח. צבעו חום, והוא מתאים יותר לתיאורו של התובע. כלומר, איני משוכנע שהעצם הזר היה אמנם פיסה מתוך אריזתו הייעודית של המוצר, וקיים בלבי חשש שהמדובר, על אף האמור בדו"ח, בעצם זר אחר שחדר באופן אחר למוצר. אני סבור שתקלת ייצור במוצר, שגרמה ללקוח, אשר החלק הפגום טרם בא אל פיו, עגמת נפש - הנה אירוע גבולי, מבחינת השאלה אם נכון לסווגו כ'מעשה של מה בכך', לעניין סעיף 4 בפקודת הנזיקין. מחד-גיסא, אין להקל ראש בגיהות המזון ובחשיבות תאימותו של ייצור מזון. הסיכון, במקרה של התרשלות בכגון-דא, עלול להיות סיכון בריאותי ממשי. משיקולי מדיניות של הגנה על בריאות הציבור, ומשיקולים צרכניים, יש להרתיע יצרני מזון מלהתרשל בהבטחת תקינותו של תהליך הייצור. מאידך-גיסא, אנו חיים בעידן של צריכת מזון תעשייתי בהיקפים גדולים. תקלות קטנות ונדירות-יחסית, חרף קיומה של בקרת איכות נאותה על תהליך הייצור, הן 'סיכון רקע' בחברה תעשייתית. משיקולי מדיניות משפטית, לא ראוי לעודד כל "קורבן" של תקלה קטנה כאמור להגיש תביעה משפטית. כך אפילו מדובר בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות; ואין-צריך-לומר בבית משפט השלום, תוך הגדלת הנזק בדמותן של הוצאות המשפט הנגרמות לצדדים ולציבור, כבענייננו. נוכח האמור, יפה עושות יצרניות המזון במנהגן לפצות לקוחות בחבילות שי, שערכן גבוה דיו כדי לפצות על עגמת נפש קטנה, ואינו גבוה מדי מבחינת עלותו החברתית, כתביעה משפטית. זאת נוהגות היצרניות לעשות מבלי לדקדק בשאלות ראייתיות. סכומו הצנוע של השי מאפשר להן להעמיד את הלקוח בחזקת דובר-אמת. כך נחסכת עלות הבירור. יש לקוות שאם התלונות, או הצטברותן, מעידות על ליקוי בתהליך הייצור - היצרניות נוקטות פעולות תיקון מתבקשות. נראה לי שאיזון נכון בין האינטרסים האמורים מחייב להבחין בין תקלות קלות לתקלות חמורות, מבחינת הסיכון שנוצר. לא ראי עקרב במזון כראי פיסת אריזה במזון. לא ראי עצם המהווה סכנה בריאותית, לרבות עצם קשה העלול לגרום לנזק רב לשיניים, כראי עצם שהימצאותו גורמת בעיקר אי-נוחות רגשית, שאצל אדם בעל מזג סביר - אינה גדולה מדי. עקרונות דיני הנזיקין מחייבים ליתן משקל ממיין גם לחומרת הנזק שאירע בפועל. לא ראי נזק של מה בכך, בדמותה של עגמת נפש קלה, כראי נזק-גוף או נזק-ממון חמור. עקרון הקטנת הנזק מחייב את מי שנגרמה לו עגמת נפש להרגיע את עצמו, ולשכנע את עצמו כי מדובר בעניין של מה בכך - הסתכלות המגשימה את עצמה מבחינה פסיכולוגית. אל לו ללבות בעצמו רגשות פלצות ומשטמה, אשר גם הן יגשימו עצמן ויהפכו את הנפגע לקורבן מר נפש של מזיק נפשע. אדם שנגרמה לו עגמת נפש חייב לזכור כי יש בכוחו להשפיע על רגשותיו. ראוי לו להזכיר לעצמו את ממדיה האמיתיים של הפגיעה מתוך מבט רחב ומרוחק-קמעא, להתאושש במהירות ולהמשיך הלאה; תוך חיפוש מתמיד אחרי שמחת-חיים מפויסת ולא אחרי "צדק" נקמני. גישה רגשית כאמור לעיל לפגיעות שאדם עלול לסבול במהלך חייו הנה מועילה ומקדמת את האושר. מכל מקום, אצל נפגע התובע פיצוי מן המזיק - אימוצה הוא בגדר חובתו של הניזוק להקטין את נזקו. בענייננו, עליי להניח אחת משתיים: או שהנתבעת נוהגת קלות-ראש באחריותה כלפי ציבור הצרכנים, ומזלזלת באורח בוטה, שלא לומר נפשע, בחובתה להבטיח ייצור תקני וקפדני; או שמדובר בתקלה מקרית ונדירה, שאירעה בתום לב מבחינתם של עובדי הנתבעת, ואשר בעקבותיה ננקטו האמצעים הנחוצים למניעת הישנותה. במקרה הראשון, ראוי היה לקבל את התביעה במלואה, ולחייב את הנתבעת בפיצוי עונשי מרתיע. במקרה השני, ראוי היה לתהות אם בכלל היה צידוק לתביעה. חשדותיו של התובע, המייחסים לנתבעת זלזול בוטה בלקוחות ואפילו שיבוש הליכי משפט בכל הנוגע לאותנטיות של הדו"ח שהגישה, הנם חשדות חמורים המחייבים הוכחה יתר על מה שהוכח בענייננו. התובע לא עמד, אפוא, בנטל להוכיח את החלופה החמורה, שלפיה ראויה הנתבעת לפסיקת פיצוי גבוה, בעל ממד עונשי, נגדה. לפיכך נותר לי לבחון אם מגיע לתובע פיצוי בגין הנזק שסבל, "נטו". אני מאמין לתובע כי מבחינתו הסובייקטיבית נגרמה לו עגמת נפש מהותית, והיא - ולאו-דווקא תאוות-בצע ו"סחטנות" - היא אשר גרמה לו לנקוט פעולה תקיפה נגד הנתבעת. אולם בדיני נזיקין אין מפצים על נזק שניתן היה להקטינו, ואין מפצים על נזק ששיקולי מדיניות משפטית מחייבים להימנע מלפצות עליו, כגון נזק של מה בכך, נזקים 'רחוקים' ו'עקיפים' וכדומה. לפיכך, כפועל יוצא מדבריי לעיל, איני סבור שהתובע זכאי לפיצוי ביחס ישר לזעזוע הסובייקטיבי שלטענתו נגרם לו עקב מציאתו של העצם הזר הנדון בגביע היוגורט. יש להבחין בין עניין זה לבין עקרון 'הגולגולת הדקה'. שם מדובר על נזק חמור שהיה בלתי נמנע בנסיבות קיומה של רגישות-יתר אצל הניזוק, ולפיכך נקבע כי על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא. אולם בענייני עגמת נפש, קיים אינטרס חברתי לעודד איפוק וריסון עצמי. ההנחה היא כי אין מדובר בעניין קונסטיטוציונאלי, אלא בעניין של התניה תרבותית. לפיכך, משיקולי מדיניות כאמור ומשיקולי הקטנת הנזק, אין מקום 'לקבל את הניזוק כמות שהוא', אלא להעביר לו את המסר כי לא כל המרים קולו וה"הופך שולחן" יוצא נשכר. כאמור, הנסיבות בענייננו, בשים לב לשיקולי המדיניות הדו-ערכיים שציינתי, הן גבוליות. לו היה מדובר בפסק דין רגיל, אולי הייתי דוחה את התביעה, בהסתמך על שיקולי המדיניות האמורים ועל סעיף 4 בפקודת הנזיקין, כשהוא מתפרש לאורם. הייתי מסתמך גם על מנהגה של הנתבעת לפצות לקוחות במקרים כאלו בחבילת-שי מתוצרתה. בהינתן נוהג זה, שהוצע גם לתובע, השאלה אם אדם בעל מזג סביר היה בא בתלונה על כך חדלה להיות שאלה אם אדם סביר היה מצפה לפיצוי כלשהו, והופכת לשאלה אם אדם סביר היה דוחה את הפיצוי המקובל (ואף פיצוי בפשרה בסך 500 ₪, כפי שהוצע לתובע בענייננו), ועומד על הגשת תביעה לבית המשפט. לשאלה זו הייתי נוטה להשיב בשלילה. אולם משהסכימו הצדדים על מתן פסק דין לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט, שהוא פסק דין על דרך הפשרה - אני רואה לנכון לאמץ את הפשרה שהציעה הנתבעת לתובע כאמור, ולחייב את הנתבעת בסכום זה. משהוברר כי התובע לא צדק בגררו את הנתבעת להליך משפטי, חרף הפשרה שהוצעה לו, מחד-גיסא; אולם משבכל זאת מדובר במחדל שאינו שנוי במחלוקת מצד הנתבעת מאידך-גיסא, וגם בשים לב להיות ההליך לפי סעיף 79א - כל צד ישא בהוצאותיו. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובע 500 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. 23. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.מעשה של מה בכךגוף זראוכל (תביעות)