החלטה 1. זו בקשת רשות ערעור על שתי החלטות שניתנו ביום 24.7.06 על ידי בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט ע. שחם) בהן נדחו, באופן מלא או חלקי, תביעות שהגיש המבקש נגד המשיבים מכוח חוק איסור לשון הרע. 2. בהחלטה האחת, דחה בית המשפט קמא על הסף חלק מהתביעה נגד המשיב 1, בה נטען שמשיב זה כינה את המבקש "מטומטם". בהחלטה זו נדחתה גם תביעה נוספת שהוגשה על ידי המבקש, בהקשר לאותה התבטאות, נגד המשיבה 2, היא שותפות של עורכי דין במסגרתה פעל המשיב 1 עת הוציא על המבקש (לפי הטענה) את לשון הרע הנטענת. 3. דחיית התביעה בעניין זה נגד המשיב 1, בוססה על פסק דין קודם שניתן בין אותם צדדים על ידי בית משפט השלום בירושלים (מפי כב' השופט מוסק) ואושר על ידי בית המשפט המחוזי, בו נקבע כי הביטוי "מטומטם" אינו נתפס בעיני האדם הסביר כביטוי אשר פרסומו עלול להשפיל או ללעוג או לבזות אדם או לפגוע במשרתו (להלן - פסק הדין הקודם). בהחלטה נקבע, שפסק הדין הקודם מקים השתק פלוגתא, מכוחו מנוע המבקש מלהגיש תביעה נוספת המבוססת על אותה התבטאות (אף שנאמרה בהזדמנות אחרת). באותה החלטה נדחתה התביעה גם נגד המשיבה 2 (השותפות). גם תביעה זו נדחתה על יסוד מעשה בית דין שמקורו בפסק הדין הקודם. זאת, הן לאור הקביעה דלעיל, שהכינוי מטומטם אינו בגדר הוצאת לשון הרע, והן לאור קביעה נוספת שנקבעה בפסק הדין הקודם, לפי אמירת המילה "מטומטם" אינה חלק מעסקי השותפות. 3. בהחלטה נוספת שניתנה באותו מועד דחה בית המשפט חלק נוסף של התביעה נגד המשיב 1, שבו נטען כי משהתקשר המבקש למשרדו של המשיב 1 והודיע את שמו לפקידה, פרץ המשיב מספר 1 בצחוק "בקול רם ולעגני" בכוונה לפגוע ולהעליב את המבקש. משאמרה הפקידה למשיב 1 כי המבקש שמע את הצחוק, השיב לה המשיב 1 בלגלוג "עו"ד בוטח?!... אני יצחק (כך במקור) על עו"ד בוטח כל פעם". חלק זה של התביעה נדחה, על פי ההחלטה, משום שהדברים (כולל הצחוק) המיוחסים למשיב 1 אינם מגלים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. אם בכינוי "מטומטם" אין כדי להקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, קבע בית המשפט קמא, וודאי שזה הדין גם לגבי ההתבטאות באירוע האמור, שהיא הרבה יותר עמומה ובלתי קונקרטית בתוכנה. בכל מקרה, סבר בית המשפט קמא, בדברים האמורים ובצחוק המיוחסים למשיב 1, ניתן, לכל היותר, לראות משום זוטי דברים שאינם מקימים עילת תביעה. 4. המבקש חולק על קביעותיו אלו של בית המשפט קמא. לטענתו, אין מדובר בזוטי דברים וגם לא ניתן לקבוע זאת ללא שמיעת ראיות. מה גם, שאין מדובר באירוע בודד אלא בהתנהגות מתמשכת של המשיב 1 כלפיו. 5. אשר להשתק הפלוגתא שקם, לפי החלטתו של בית המשפט קמא, לגבי הכינוי "מטומטם", טוען המבקש, שקביעה זו אינה נקייה מספקות. שכן, לטענתו, בפסק הדין הקודם התביעה נדחתה בעיקר משום שלא הוכח שהדברים פורסמו. לטענת המבקש, בית המשפט קמא טעה גם משדחה את התביעה נגד השותפות. זאת, משום שההתבטאויות נשוא התביעה נאמרו במשרד השותפות ובמהלך עבודתו של המשיב 1 במסגרת השותפות. 6. בתגובתם לבקשה, טענו שני המשיבים שהמבקש נקט בהליך לא נכון, משהגיש בקשה למתן רשות ערעור, בעוד שהיה עליו להגיש ערעור. זאת, משום שלגבי המשיבה 2, ההחלטה מסיימת את ההליך המשפטי כולו, ולגבי המשיב 1, מדובר בפסק דין חלקי, שגם עליו יש ערעור בזכות. המשיבים טוענים שבית המשפט קמא צדק גם לגופן של ההחלטות. 7. בתגובה לטענה הדיונית דלעיל, טען המבקש, ללא הנמקה, שבאשר למשיב 1, "אין ספק שבעניינו של עו"ד גבל ההליך הנכון הוא בר"ע". בעניינה של המשיבה 2, טען המבקש, כי מלכתחילה הגיש נגדה תביעה נפרדת, אך לאחר שבית המשפט קמא איחד את הדיון בשתי התביעות, ההחלטה בעניינה של משיבה זו לא סיימה את הדיון. זאת, משום שעדיין תלויה ועומדת התביעה (בחלקה שלא נדחה על הסף) נגד המשיב 1. בנסיבות אלו, טען המבקש, לא היה מקום להגשת שני הליכי ערעור נפרדים (בקשת רשות ערעור בעניינו של המשיב 1 וערעור בעניינה של המשיבה 2), וראוי היה לנקוט בהליך ערעורי אחד. 8. דין הבקשה להדחות, ולו מהטעם הדיוני שמעלים המשיבים בתשובתם. באשר למשיבה 2, החלטת בית המשפט קמא מסיימת את הדיון כולו, והערעור בעניינה צריך שיהא ערעור בזכות. העובדה שהדיון בשתי התביעות אוחד, אינה משנה ממסקנה זו. אשר למשיב 1, ההחלטה בעניינו אמנם אינה מסיימת את הדיון כולו, אך היא מסיימת את הדיון לפחות בחלק מהתביעה. מכאן, שביחס למשיב 1, ההחלטה מהווה פסק דין חלקי, שגם עליו יש להגיש ערעור (בזכות) ולא בקשת רשות ערעור (ראה: ע"א 8521/03 תאגיד לאיסוף כלי משקה בע"מ נ' אריה קראוס ואח', פ"ד נח(3), 289). 9. שקלתי את האפשרות לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, המסמיך את בית המשפט להפוך כתב בקשה לכתב ערעור, אם מצא כי בידי המבקש זכות ערעור. החלטתי שלא לעשות שימוש בסמכות זו. ראשית, המבקש כלל לא ביקש שבית המשפט יפעיל סמכותו מכוח סעיף זה. שנית, עשיית שימוש בסמכות זו מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ובית המשפט רשאי שלא להפעיל סמכות זו, בהעדר סיכוי לכך שהערעור יתקבל לגופו (רשות ערעור אזרחי 2913/01 וסיליה ג'ורג'טה נ' עזבון המנוח שפינר ז"ל ואח' (לא פורסם)). במקרה שלפנינו אני סבור שאין לגלות בהחלטותיו דלעיל של בית המשפט קמא טעות שבחוק. על כן, לא היה מקום למתן רשות ערעור (אילו נדרשה רשות כזאת), וודאי שאין מקום להעביר את הבקשה למסלול של ערעור. 10. הבקשה נדחית. המבקש ישלם לכל אחד משני המשיבים שכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. שאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה