להלן פסק דין בנושא הסכם גריסה: פסק דין 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג, סגן נשיא), מיום 29.8.06, בת"א 4032/02. 2. כעולה מפסק הדין, ביום 8.6.99, נכרת "הסכם גריסה" בין לינוי בנייה ותשתית בע"מ (להלן - "לינוי"), שביצעה עבודות בנייה ופיתוח באתר הר חוצבים, לבין קדם גריסה (1991) בע"מ (להלן - "קדם"), חברה הנותנת שירותי גריסה. על פי הסכם הגריסה, היה על קדם להציב מגרסה ניידת בהר חוצבים ולגרוס חומר חציבה עבור לינוי בכמות של 20,000 מ"ק. עוד נאמר בהסכם הגריסה, כי תהיה "שמירה של חברת שמירה מוכרת ומסודרת באחריות וע"ח חברת לינוי בע"מ". בהסכם הגריסה לא פורט על מה נסובה השמירה ולא צוינה רשימת כלים עליהם לינוי אמורה לשמור. הכלי היחיד שהוזכר בהסכם הגריסה הוא המגרסה. ביום 8.6.99, בשעות הערב, הביאה קדם אל האתר מגרסה וכלים נוספים, וביניהם טרקטור שתפקידו להזין את המגרסה. באתר יוחד מקום בו רוכזו הכלים המכניים לחניית לילה, ושומר הופקד עליהם מטעם מוקד תהילה ביטוח בע"מ (להלן - "תהילה"). הטרקטור שהובא על ידי קדם לא הוחנה בריכוז הכלים, אלא במרחק מה משם, ליד הכלים הנייחים של קדם, ובהם המגרסה וכן מכולה שבה אוכסן גנרטור להפעלת המגרסה. למחרת, הותקנה המגרסה והחלה פעולת הגריסה בסיוע הטרקטור. בסוף יום העבודה, הוחנה הטרקטור באופן שחסם את דלתות המכולה. באותו לילה נגנב הטרקטור מהאתר. סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן - "סהר"), אשר ביטחה את הטרקטור, שילמה לקדם בגין גניבת הטרקטור סך של 360,000 ₪, שהיווה 90% מערכו. היתרה בשיעור של 10% לא שולמה בנימוק שקדם לא העסיקה ישירות חברת שמירה, אלא באמצעות לינוי. קדם הגישה תביעה נגד לינוי בגין הפרש הערך בין ערך הטרקטור בעת הגניבה לבין דמי הביטוח שהתקבלו; עלות הצמיגים של הטרקטור; השבתת המגרסה למשך יומיים, עד להגעת שופל חילופי מחברה אחרת; הובלת השופל מהצפון לאתר; עלות שופל חילופי עבור ימי העבודה שבהם הועסק השופל באתר. סהר תבעה את לינוי להחזר תגמולי הביטוח ששולמו על ידה לקדם ועבור עלות עריכת דו"ח של חוקר פרטי. 3. בית משפט קמא פטר את תהילה מאחריות לנזקי הגניבה, ועל קביעה זו אין ערעור בפנינו. בית משפט קמא קבע, כי לא נוצר הסכם שמירה מחייב בין לינוי לבין קדם, אך יחד עם זאת אחראית לינוי לאובדן שנגרם לקדם כשומר חינם על פי חוק השומרים, התשכ"ז - 1967. בית משפט קמא ראה לקבוע אשם תורם לקדם בשיעור של שליש. על יסוד כך, חייב את לינוי לשלם לקדם ולסהר 2/3 מסכום התביעות, סך של 284,519 ₪ לסהר ו-245,499 ₪ לקדם. על קביעותיו אלה של בית משפט קמא מערערת לינוי בערעור וקדם וסהר בערעור שכנגד. 4. טענתו המרכזית של ב"כ לינוי היא כי לא היה מקום לחייב את לינוי כשומרת, שכן לא התקיים בה היסוד המכונן את אחריותו של שומר והוא ההסכמה והכוונה להחזיק בחפץ. עוד נטען, כי גם אם הייתה אחריות שכזו, הרי שלינוי לא התרשלה בביצוע מחויבותה ברמה הנדרשת משומר חינם בנסיבות העניין. מכל מקום, לא רשלנותה היא שגרמה לאובדן הטרקטור. 5. ההלכה היא, כי שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות. הכוונה להחזיק קיימת גם כאשר מודע המחזיק שהוא מחזיק עבור הזולת ויצטרך למסור לו את הנכס. היא קיימת גם אם אינו יודע מהו בדיוק הנכס, מה שוויו ומדוע מוחזק. רצון המחזיק קיים בתור רצון להחזיק אף כאשר אין המחזיק מסכים לקבל על עצמו את עול השמירה. החוק מטיל אותו עליו (ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, 354-355; והשווה: ע"א 365/86 ארד חברה לביטוח בע"מ נ' ממ"ן - איסוף מטען וניטול בע"מ, תק-על 91(1) 526, שם הייתה אמירה מפורשת אשר אסרה השארת מכוניות ומטענים במקום). בית משפט קמא מצא, כי התקיים יסוד ההסכמה להחזיק על יסוד העדויות שבאו לפניו ובמיוחד עדותו של חודדה, שהיה מנהל העבודה של לינוי וידע על כניסת הכלים כולל הטרקטור לאתר ופיקח על השמירה במקום, וכן על עדותו של עמוס, שהיה האחראי על הכלים מטעם לינוי, שידע שקדם הביאה את הטרקטור לאתר. בשני אלה ראה בית משפט קמא שלוחים בהרשאה של לינוי וייחס את ידיעתם לחברה מכוח חוק השליחות, תשכ"ה - 1965 וכן מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעומת זאת, דחה את עדותו של אפרים, מנהל לינוי, שהכחיש את הידיעה על הבאת הטרקטור. לאחר שבחנו את טענותיה של לינוי בעניין זה, שוכנענו כי היה בראיות שבאו לפני הערכאה המבררת כדי לבסס כדבעי את הממצא בדבר ידיעתה של לינוי והסכמתה להחזיק בכלים שהביאה קדם לאתר, ובהם הטרקטור. יצוין, כי חודדה מסר בהודעתו לחוקר פרטי בשם חיים גן-טוב, שחקר מטעם קדם את גניבת הטרקטור, כי ראה שהטרקטור הוחנה כך שסגר על דלתות המכולה, אולם לא פנה לקדם להעביר את הטרקטור למקום ריכוז הכלים של לינוי כי היה מדובר שיום למחרת יגיע שומר נוסף. דא עקא, הטרקטור נגנב עוד באותו לילה. עוד העיד חודדה, כי הנוהג היה שלינוי שמרה על כלים שנהגו להביא קבלני המשנה שלה לאתר. כמו כן, אנו סבורים כי אין ממש בטענה כי חודדה ועמוס, אשר פעלו בשם לינוי בשטח, לא היו מוסמכים לאשר את הכנסת הכלים והותרתם במקום (השווה: ע"א 475/79, 479 בנימין חייט נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לה(2), 330 (1980)). 6. על יסוד האמור לעיל, דוחים אנו את הערעור של לינוי בשאלת הטלת האחריות עליה לעניין אובדן הטרקטור, לרבות בשאלת חלוקת האחריות עם קדם. בית המשפט נימק כדבעי את אופן חלוקת האחריות בין קדם לבין לינוי ולא מצאנו שנפלה טעות המצדיקה התערבות במסקנתו של בית משפט קמא. 7. הערעור שכנגד מופנה כלפי קביעתו של בית משפט קמא, כי לא נעשה הסכם שמירה בין קדם לבין לינוי, וכן ביחס לשיעור חלוקת האחריות בין קדם ללינוי. אנו סבורים שקביעתה של הערכאה הדיונית, כי לא נעשה הסכם שמירה בין לינוי לבין קדם, מיוסדת על אדנים מוצקים, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. כמו כן, לא מצאנו, מהטעמים שבוארו לעיל, להתערב בשאלת חלוקת האחריות לאובדן הטרקטור בין קדם לבין לינוי. 8. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא, כי דינם של הערעור והערעור שכנגד להידחות. בנסיבות אלה, איננו עושים צו להוצאות. הפיקדון שהפקידה לינוי יושב לה באמצעות בא-כוחה.חוזהציוד מכני הנדסי (צמ"ה)טרקטור