להלן פסק דין בנושא יציאה מגרמניה לפני 1933 - זכות פיצויים: פסק - דין 1. ערעור על החלטת ועדת הערר (להלן: "הועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: "החוק") מיום 9/3/07 בתיק וע' 199/07 שדחתה את הערר שהגישה המערערת על החלטת המשיבה לדחות את בקשתה לקבלת תגמול בשל היותה תושבת קבע בגרמניה אותה עזבה יחד עם בני משפחתה לאחר המועד הקובע 31/1/1933. רקע ועובדות 2. למעשה אין מחלוקת כי המערערת ובני משפחתה עזבו את גרמניה ביום 31/3/1933. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם המערערת היתה תושבת קבע בגרמניה ולכן היא באה בגדרו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, החל לגבי מי שהיה תושב קבע בגרמניה ועזב אותה או גורש ממנה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-30/1/1933. הועדה קבעה כי המערערת ובני משפחתה היו תושבי קבע בגרמניה וזאת לאור העובדה שאביה של המערערת ניהל מאפיה אשר היתה בבעלותו בפרנקפורט ומרכז חייהם ועיסוקיהם של הורי המערערת היה בגרמניה. לכן סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל עליה, והיא אינה נכנסת לגדרה של הגדרת "נכה" הקבועה בסעיף 1 לחוק. טענות הצדדים 3. לטענת המערערת הם לא היו אזרחים גרמניים אלא אזרחים פולניים וכן לא היו תושבי קבע בגרמניה, כאשר משפחתה היתה במצב כלכלי קשה, לא היתה בעלת מאפיה אלא שכרה את הדירה מעל המאפיה מבעל המאפיה ואביה היה מתפעל את המאפיה ושומר עליה. לטענת המערערת, אמנם הוריה היו בגרמניה לפחות מ-1919, שם נישאו לאחר שאביה הגיע מפולין אך הם לא היו תושבי קבע. 4. לטענת המשיבה, בדין פסקה הועדה כי המערערת נכנסת לגדרו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני בהיותה תושבת קבע, ולכן אינה זכאית לפיצוי על פי החוק והיא היתה יכולה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה. לטענתה, מדובר בערעור עובדתי המלין על קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה ולא בנקודה משפטית ולכן לא ניתן אף לערער על כך. דיון לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון החלטנו לדחות את הערעור. 5. לפי דברי המערערת עצמה, אביה הגיע לגרמניה מפולין ב-1918 או 1919 ונישא לאמה שהיתה בגרמניה הרבה קודם לכן (בקדם הערעור ביום 27/6/07 אמרה המערערת כי הם התגוררו גם בבית של הסבא שלה בפרנקפורט). דהיינו אביה של המערערת התגורר בגרמניה עד עזיבתם לפחות ארבע עשרה שנה והאם תקופה ממושכת יותר ושם נולדו ילדיהם, כולל המערערת. במצב דברים זה, גם אם המאפיה בפרנקפורט לא היתה בבעלות הוריה ואביה רק עבד בה ושמר עליה עבור בעל הבית, הדבר לא גורע מכך שהם היו תושבי קבע בגרמניה. 6. אכן, המערערת הציגה מסמכים מהם עלה כי הוריה היו אזרחים פולניים, אף שחיו כאמור בגרמניה. אולם המבחן לענייננו אינו מבחן האזרחות אלא מבחן תושבות קבע בגרמניה. לפיכך, הם נכנסים לגדר סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, החל על מי שהתגורר או מקום מושבו הקבוע היה בשטח השיפוט המוגדר בחוק זה, בין 30/1/1933 (מועד עליית הנאציזם לשלטון) לדצמבר 1937 ועזב או גורש או היגר מגרמניה במועדים אלו (עזבו ב-31/3/1933). לכן, לאור סעיף 1 לחוק המגביל את הזכות לקבלת פיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים מהשלטון הגרמני, לא זכאית המערערת לפיצוי על פי החוק, והיא היתה יכולה לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה (ע"א (ת"א) 2608/03 הרצוג חיים נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, ט.פ 25/8/04). 7. עם כל הצער בדבר, לאור לשון החוק ומשאין המערערת באה בגדרו, אין בידי בית המשפט להטיל על המדינה חבות כספית, שהמחוקק לא הטיל, ואף החריג אותה במפורש (רע"א 9442/05 שרה הרץ נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957, ט.פ 12/3/06). 7. מדובר בערעור עובדתי על החלטת הועדה שהראיות הוצגו בפניה וקבעה שהמערערת ובני משפחתה התגוררו כתושבי קבע בגרמניה, ולא מתקיים גם האמור בסעיף 17(ח) לחוק שניתן לערער על החלטת הועדה בנקודה משפטית בלבד. ערים אנו לכך כי כיום מנועה המערערת מלפנות לגרמניה מחמת ההתיישנות, מניעה שלא הייתה קיימת בפניה לפי החוק. אולם, כאמור, לא די בכך כדי לקבל את ערעורה. התוצאה 9. לכן, עם כל ההבנה למערערת, אין בידינו לקבל את הערעור והוא נדחה ללא צו להוצאות. פיצוייםניצולי שואה