פיצויים מגרמניה לעולי לוב

בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה נכרת ביום 10.9.52 הסכם, אשר מכוחו שילמה ממשלת גרמניה למדינת ישראל סכום כסף ניכר, כפיצוי על "ההוצאות שכבר הוציאה מדינת ישראל או שתוציא להבא ליישובם מחדש של פליטים יהודיים" מכוחו של הסכם השילומים, העבירה ממשלת גרמניה למדינת ישראל סכום כסף גלובאלי, ובתמורה נכנסה מדינת ישראל בנעלי גרמניה בכל הנוגע לפיצוי נכי רדיפות הנאצים. לשם יישומו של הסכם השילומים נחקק, בין היתר, החוק האמור. להלן פסק דין בנושא פיצויים מגרמניה לעולי לוב: פסק-דין 1. לפניי בקשה לדחייה על הסף של התובענה בה"פ 223/05 מחמת העדר סמכות עניינית. המבקשים בתובענה הם עשרה אזרחי ישראל ילידי לוב, אשר הוכרו כנכי רדיפות הנאצים (להלן: "המבקשים") מכוחו של חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 (להלן: "החוק"). המשיבה היא הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 (להלן: "הרשות המוסמכת"), רשות שהוקמה במשרד האוצר לצורך יישומו של החוק. בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה נכרת ביום 10.9.52 הסכם, אשר מכוחו שילמה ממשלת גרמניה למדינת ישראל סכום כסף ניכר, כפיצוי על "ההוצאות שכבר הוציאה מדינת ישראל או שתוציא להבא ליישובם מחדש של פליטים יהודיים" (מכתב 1 א' להסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום 10.9.1952, כתבי אמנה 69; להלן: "הסכם השילומים"). מכוחו של הסכם השילומים, העבירה ממשלת גרמניה למדינת ישראל סכום כסף גלובאלי, ובתמורה נכנסה מדינת ישראל בנעלי גרמניה בכל הנוגע לפיצוי נכי רדיפות הנאצים. לשם יישומו של הסכם השילומים נחקק, בין היתר, החוק האמור. 2. לטענת המבקשים, פנו חלק מהם עוד בשנת 1957 לארגון "אורו"- United Restitution Organization - שהעניק סיוע משפטי למבקשים פיצוי או השבת רכוש מידי ממשלת גרמניה - וביקשו את עזרתו בקבלת הכרה כנכי רדיפות הנאצים ולתגמול מאת ממשלת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה. לדברי המבקשים, בשנת 1967 נדחתה בקשתם, והם הופנו לתבוע את זכותם מידי ממשלת ישראל בהתאם להוראות הסכם השילומים ועל פי הוראות החוק. המבקשים מוסיפים וטוענים כי כאשר קיבלו את תשובת ממשלת גרמניה, באמצעות משרדי "אורו", פנו למשרד האוצר בתביעה להכיר בהם כנרדפי הנאצים (סעיף 7 לתצהירה של גב' יונה לביא; להלן: "לביא"), אך תביעתם נדחתה בנימוק כי הם אזרחים צרפתים ולא אזרחים טוניסאים, ולכן אין החוק חל עליהם. עוד טוענים המבקשים, כי גב' לביא ועימה שתי אחיותיה פנו לבית המשפט בתביעה להכיר בהן כנכות רדיפות הנאצים. לטענת לביא, בית המשפט קיבל את תביעתה והכיר בה כנרדפת כמשמעות מונח זה בחוק. 3. לטענת הרשות המוסמכת בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתובענה, מאחר שהרשות המוסמכת היא הגוף היחיד המוסמך לדון בתביעות של נכים על פי החוק. הרשות המוסמכת מפנה לעניין זה לסעיף 2 לחוק, הקובע: "שר האוצר ימנה רשות מוסמכת לצורך חוק זה (להלן - הרשות המוסמכת)..." (ההדגשה שלי - ע.ב.) מנוסחו הכללי של הסעיף, מבקשת הרשות המוסמכת ללמוד כי סמכותה של הרשות משתרעת על החוק כולו, ואילו לטענת המבקשים, החוק מגביל את סמכותה של הרשות המוסמכת אך לעניין קביעת הנכות, או כלשונו של ב"כ המבקשים: "מרגע שהפונה הוכר כנכה, שוב אין לה לרשות מעמד כל שהוא." (סעיף 3 לתשובה לבקשה לסילוק על הסף). ב"כ הרשות המוסמכת הפנתה את בית המשפט לפסק הדין בע"א 738/74 הרשות המוסמכת נ' לוסיה נדל, פ"ד ל (3) 600, 603 (להלן: "עניין נדל") שבו קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט ח' כהן): "...הרשות המוסמכת מתמנית על-ידי שר האוצר 'לצורך חוק זה' (סעיף 2), הוא חוק הנכים על כל צרכיו. [...] וכשם שסמכות הרשות המוסמכת אינה מוגבלת בחוק, ולא הוגבלה בידי שר האוצר, למעשים ולתפקידים המנויים בסעיפים אלה או אחרים של החוק, כן אין הזכות לערור על החלטות הרשות המוסמכת מוגבלת להחלטות על-פי סעיפים אלה או אחרים של החוק בלבד..." (ההדגשה במקור - ע.ב.) מכאן שטענת המבקשים בדבר הגבלת סמכותה של הרשות המוסמכת לעניין ההכרה בנכות בלבד מנוגדת לקביעה מפורשת של בית המשפט העליון, ודינה להידחות. ניסיונו של ב"כ המבקשים להוציא את המקרה דנן מגדרי העניין שנדון בעניין נדל לא יצלח: אכן, אין עובדות עניין נדל זהות בכל תו ותג לעובדות המקרה דנן, אך ההלכה בעינה עומדת. סמכותה של הרשות המוסמכת לא הוגבלה בחוק לאמור בסעיפים כאלה או אחרים שבו, ולכן כל תביעה לתשלום רטרואקטיבי יש להפנות אל הרשות המוסמכת. 4. אכן, הלכה שפסק בית המשפט העליון היא, ומשכך היא מחייבת; אך אף לולא עמדה הלכה זו לנגד עיניי, הייתי מגיעה לאותה המסקנה עצמה. משמונה גוף אחראי על ביצועו של חוק כלשהו, סדרי המנהל התקין מחייבים לפנות אליו בטרם פנייה לערכאות. עיקרון זה אנו למדים בין היתר מן הכללים שנקבעו בשעתו לפנייה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, המתיר פנייה לבית המשפט רק לאחר שמוצו כל יתר ההליכים. הדברים נכונים, מקל וחומר, כאשר החוק עצמו כונן מנגנון דיוני המבטיח את זכויותיהם של פונים המבקשים להשיג על קביעותיה של הרשות המוסמכת. סעיפים 16 ו-17 לחוק מסדירים הקמתה של ועדת עררים, ומסדירים את הליכי הערר והערעור על החלטות הרשות המוסמכת. פונה שרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר שהוקמה לצורך כך בבית משפט השלום, ואשר בראשה יושב שופט שלום, ועל החלטת ועדת הערר רשאי הוא לערער בזכות לפני בית המשפט המחוזי במותב תלתא. אף בכך לא תמו אפשרויות הערעור. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לערער אם ניתנה לכך רשות מאת שופט בית המשפט העליון. מכאן שהחוק עצמו מקפיד לשמור על זכויותיהם של הנכים ושל הפונים לרשות המוסמכת, וקובע מנגנון סדור של ערעור. אכן, לבית משפט זה סמכות שיורית, כהוראת סעיף 40 (2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, אך סמכות זו מותנית בכך שהסמכות לא יוחדה לבית-דין אחר; ולענייננו כאמור, הסמכות לקבל החלטות בעניין נכי רדיפות הנאצים ניתנה בחוק לרשות המוסמכת, ופנייה בעניין זה לבית המשפט שלא בהליך שנקבע בחוק איננה מתיישבת עם הוראות החוק ואף לא עם רוחו. 5. אשר על כן, אני מורה על מחיקתה של התובענה נשוא ה"פ 223/05 על הסף, בהעדר סמכות עניינית. בנסיבות העניין, לאור זהותם של המבקשים ואופיה של התובענה, אינני רואה מקום לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. פיצוייםניצולי שואה