להלן פסק דין בנושא פציעת אוהד כדורגל התפרצות אוהדים למגרש: פסק דין 1. ב"כ הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש לייתן פסק דין מנומק על סמך חומר הראיות שהוגש לתיק, ולאחר שב"כ הצדדים השמיעו טיעונים בע"פ. 2. התובע, יליד 1983, נפגע ביום 26.5.01, במהלך משחק האליפות של מכבי חיפה שנערך באיצטדיון קרית אליעזר, בעקבות התפרצות אוהדים למגרש. במועד הפגיעה היה התובע תלמיד כיתה י"ב (לפני גיל 18). 3. שאלת החבות בקשר לאותו משחק כבר נדונה והוכרעה בפסק דינו של כב' הנשיא לינדנשטראוס (ת.א. 1274/01) שבו התקבלה תביעתו של אמיר רנד. בת.א. 1274/01 הוטלה חבות על כל אחת מהנתבעות בחלוקה הבאה: הנתבעת 1 - 20%, הנתבעת 2 -30%, הנתבעת 3 - 30%, הנתבעות 4,5 - 20%. 4. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בתיק זה ביום 18/2/07 הודיע ב"כ הנתבעות 1,2 כי הוסכם בין הנתבעות שחלוקת החבות בת.א. 1274/01 תחייב אותן גם בתיק זה (בכפוף לקבלת שיפוי, אם וכאשר ישונה פסק הדין בערכאת הערעור). 5. ולעיניננו: על פי האמור בתצהיר שהוגש מטעם התובע, קנה התובע כרטיס ליציעים 11-12 (הנמצאים בגוש ג'-ראה עדות רפ"ק חדרי בעמ' 5 לפסק דינו של כב' הש' לינדנטראוס). כאשר לקראת הדקות האחרונות של המשחק החל לחץ כבד של קהל שדחף אותו מאחור לכיוון הגדר. כתוצאה מהלחץ נפל ונפצע בשוק רגל שמאל. בטיעוניו ביקש ב"כ הנתבעות להטיל על התובע אשם תורם מכריע מאחר ובחר לשבת בצמוד לגדר, על אף שהיו מקומות פנויים במקום גבוה יותר, וכן לאור הטענה כי התובע נטל חלק בהתפרעות. אני מאמצת בענין זה את קביעתו של כב' הש' לינדנשטראוס, אשר דחה את הטענות בדבר הטלת אשם תורם על התובע (בענין אמיר רנד), ואביא קטע מדבריו: "...אפילו אניח כי התובע בחר לשבת בתחתית היציע, אף שהיו מקומות פנויים בחלקו העליון, וזאת במטרה להיות בין הראשונים שייכנסו למגרש, אינני סבור כי יש מקום לקביעה כי יש להתחשב באשם תורם מצידו..התובע היה כבן חמש עשרה ביום האירוע. אכן גם נער בגיל זה חייב לשמור על בטחונו-הוא ועשוי הוא במקרים המתאימים להתחייב באשם תורם, אך יש לזכור כי אדם רך בשנים נעדר שיקול דעת בשל להערכתם של סיכונים. יש לזכור כי המדינה עצמה לא צפתה את האירוע...ומה לה כי תלין על התובע שלא העריך נכונה את מידת הסכנה הצפויה לו ? יתרה מזו, התנהגות התובע, כמו גם התנהגות..צופים אחרים בגוש ג', היתה צפויה ע"י הנתבעים, והם אף הביאו אותה בחשבון משנערכו לקראת המשחק. אשמו של התובע-ככל שאכן ניתן לכנותו "אשם" היה אפוא בתחום הסיכון שהחובה אשר הוטלה על הנתבעות באה למנוע. ניתן אף לומר כי ..רשלנותן של הנתבעות הייתה הסיבה המכרעת לתאונה, עד שאין לתת את הדעת לאשמו התורם של התובע, ככל שאכן היה כזה". אוסיף עוד כי העובדה, שהתובע במקרה דנן, בוגר ב-3 שנים מאמיר רנד אין בה כדי לסטות מקביעת כב' הש' לינדנשטראוס. 6. התובע נפצע בשוק רגל שמאל וסבל מ-3 פצעי דקירה, ככל הנראה כתוצאה מנפילה על חפץ חד, בצירוף משקל האנשים שנפלו עליו. לתובע נגרמו פצעים בגודל של בין כחצי ס"מ ל-1 ס"מ-ראה פירוט בתעודת חדר מיום מיום 26.5.01. התובע אושפז למשך 24 שעות וטופל על ידי הטריית הפצעים ומתן אנטיביוטיקה דרך הוריד. בתצהירו טוען כי ביקש להשתחרר מבית החולים ביום שלמחרת הארוע, על מנת שלא להפסיד מבחן מגן חשוב שהיה אמור להיות לו בהמשך אותו שבוע. 7. לאחר שחרורו מבית החולים טופל התובע במסגרת קופת חולים, טיפול מקומי להחלפת תחבושות וניקוי הפצע. בגין הפגיעה נותרה לתובע צלקת כפי שהיא מתועדת בתמונה שצורפה כנספח 5 לתצהיר עדותו. לא הוגשה חוות דעת רפואית, ומכאן שאין מדובר בצלקת המותירה נכות. הוגש מכתב מאת ד"ר טופז, מומחה לכירורגיה פלסטית מיום 28.9.07 אשר מעריך כי קיימת אפשרות לתיקון הצלקת (אם כי הוא כותב כי "האפשרות להצלחה מוגבלת") בעלות כוללת של כ-15,000 ש"ח. 8. כאמור לעיל במועד הפציעה היה התובע תלמיד כיתה י"ב. בחודש 11/01 התגייס לצה"ל וסיים מסלול לוחם בחטיבת גבעתי. 9. ב"כ התובע מבקש לפסוק לתובע פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל, פיצוי אשר יקח בחשבון הן את הצלקת שנותרה, והן את הסבל שעבר התובע בזמן הפציעה (בעת שנרמס ע"י אוהדים רבים) ובזמן הטיפול הרפואי. כן הוא מבקש פיצוי בגין הוצאות שנגרמו לתובע (הוצאות נסיעה, הוצאות בגין קבלת טפול רפואי, לקניית תכשירים רפואיים, והוצאות בגין בגדים ותיק שהיו עליו במועד האירוע ושניזוקו). סך כל הפיצוי שדורש התובע בגין שני רכיבים אלה הוא 75,000 ש"ח. 10. ב"כ הנתבעים מבקשים לפסוק פיצוי בסך כמה אלפי שקלים בגין כאב וסבל. לענין ההוצאות נטען כי התובע היה זכאי לקבל את כל הטיפולים דרך קופת חולים, וממילא הקבלות הבודדות שצורפו לתצהיר מגיעות לסכום כולל נמוך. 11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וקראתי את החומר שהוגש, אני סבורה שראוי לפצות את התובע בסכום של 12,000 ₪ בגין כאב וסבל, וכן בסכום של 2,000 ₪ בגין החזר הוצאות. בקביעת הסכום הנ"ל נתתי דעתי לדברים הבאים: פציעתו של התובע לא הותירה כל נכות צמיתה, והצלקת שנותרה, כפי שנראה בתמונות אינה בולטת ונמצאת בחלק האחורי של הרגל ("מתחת לגרב"). הטיפול הרפואי שניתן לא היה ממושך, הסתיים זמן קצר יחסית לאחר האירוע מבלי שהיה צורך בניתוח ובאשפוז ארוך (פרט ליום אחד), זאת לאור העובדה שהפצעים היו יחסית שטחיים (ראה האמור בתעודת חדר מיון: "הפצעים עוברים רק עור ותת עור"). התיעוד הרפואי שצורף מעיד כי התובע היה במעקב וטיפול שכלל החלפת תחבושות, עד ליום 5/7/01 (כלומר כ-40 יום). סכום הקבלות שצורפו מגיע ל-471 ₪, ובצירוף הנזק שנטען כי נגרם לבגדים, נעלים ותיק, הסכום הכולל הינו 1,071 ₪. לקחתי בחשבון את העובדה שלא כל הקבלות נשמרו. בקביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, נתתי דעתי לסבל שחווה התובע בזמן הרמיסה (אשר בזכות חברו שמשך אותו), הסתיים, יחסית, מהר, ובכך שפר עליו מזלו, בניגוד לאמיר רנד. ב"כ התובע הפנה את בית המשפט לשני פסקי דין בהם נפסק פיצוי גבוה בגין כאב וסבל (ו/או השפעה תיפקודית) גם כשהפגיעה לא הותירה נכות. אין, לטעמי, להשליך מפסקי הדין שצורפו, לבין הפגיעה והצלקת שהיא הותירה בתיק זה. בת.א. 69640/04 לא נותרה נכות אך לא היתה מחלוקת כי התובעת סובלת מחוסר תחושה בשפה-דבר שאינו נעים ומפריע בעת אכילה, שתיה ודיבור-דבר בכך יש כדי להסביר את גובה הפיצוי שנפסק. בת.א. 10029/96 נפסקו 75,000 ₪ בגין השפעה תיפקודית של צלקת שנקבע ע"י מומחה כי היא צלקת גדולה ומכערת שהותירה נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנתיים תוך סיכוי להעלמותה בעתיד. בקביעת סכום הפיצוי אומר בית המשפט כי הוא סבור שהצלקת אינה אסתטית בלבד-"מיקומה וגודלה מעידים כי יש לה גם השפעה תיפקודית. מדובר בקרסול הרגל, צלקת נרחבת, מפריעה לנעילת נעלים, ויש לקחת כל זאת בחשבון". דבר זה שונה לחלוטין מהמקרה דנן: הצלקת אינה בולטת כלל (ראה בתמונות שצורפו), והיא ממוקמת במקום שאין לו כל משמעות תפקודית כזו או אחרת. מה גם שהיא לא הקנתה כל נכות, ולו נכות זמנית. 12. לסיכום האמור לעיל הנני מחייבות את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 14,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות בשיעור של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ וכן לשאת בהחזר האגרה ששולמה. הסכום ישולם ע"י הנתבעות בהתאם לחלוקה שנקבעה בת.א. 1274/01, וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כדורגלדיני ספורטקרקעותפריצה